פס"ד בתביעת אישה לפנות את בתה וחתנה מדירתה

בפני תביעה לפינוי מושכר שהגישה התובעת כנגד בתה, הנתבעת 1, וחתנה, הנתבע 2.

התובעת הינה הבעלים היחיד של הנכס ברח' XXX בבאר יעקב (להלן: "הנכס"). לטענת התובעת, הנכס ניתן לה במתנה על ידי הוריה. בעלה של התובעת, ואביה של הנתבעת 1, נפטר, והתובעת הינה אף היורשת היחידה של עזבונו, בהתאם לצו ירושה שניתן ביום 2.8.2020.

לטענת התובעת בכתב התביעה, הנתבעים התגוררו עמה ועם בעלה בקומת המרתף שבביתם לאחר נישואיהם בשנת 2007 ועד ליום 31.12.2014. בתקופה זו נולדו לנתבעים 4 ילדים.

בשל הצפיפות והרצון לפרטיות ביקשו הנתבעת ובעלה המנוח מהנתבעים לחפש מקום מגורים אחר בעבורם ובעבור ילדיהם.

לבקשת הנתבעים לסייע להם במגורים לתקופה נוספת בת שנתיים, הסכימו התובעת ובעלה המנוח כי הנתבעים יעברו להתגורר ביחידת דיור המצויה בחצר הנכס (להלן "יחידת הדיור" או "המושכר") למשך שנתיים, ממועד עזיבת השוכרים שהתגוררו באותה העת ביחידת הדיור. לטענת התובעת, אותם שוכרים שילמו באותה העת דמי שכירות חודשיים בסך של 4,000 ₪.

לאחר שנתיים בהן התגוררו הנתבעים ביחידת הדיור נדרשו הנתבעים לפנות את המושכר. אלא שהנתבעים ביקשו לאפשר להם ארכה קצרה לפינוי המושכר לצורך מציאת פתרון דיור חלופי להם ולילדיהם. יצוין כי משפחתם של הנתבעים הורחבה וכיום הם הורים לשבעה ילדים המתגוררים עמם ביחידת הדיור.

טוענת התובעת כי היא ובעלה המנוח כעסו על התנהלות הנתבעים שלא פעלו לפינוי המושכר ולמציאת דיור חלופי, ופנו לעזרת הרב המקומי. לטענתה, בהתאם להצעתו של הרב סוכם כי ייחתם עם הנתבעים הסכם שכירות, הנתבעים ישלמו דמי שכירות ראויים, ובתום חוזה השכירות יפנו את יחידת הדיור (המושכר).

אין חולק כי בשנת 2017 נחתם הסכם השכירות הראשון בין התובעת, כבעלים של הנכס, לבין בתה הנתבעת 1, כשוכרת, לתקופת שכירות של שנה. לטענת התובעת, בתום תקופת השכירות דרשו הנתבעים שוב את התחשבותה לדחיית מועדי תשלום דמי השכירות, על אף החובות שצברו, ודחיית מועד הפינוי.