האיש טען שמכוח היותם ידועים בציבור למשך 13 שנה תחת קורת גג אחת, הוא זכאי ל-50% מדירת זוגתו לשעבר, אך ביהמ"ש קבע: "חזקת השיתוף נסתרה"
בית המשפט למשפחה בבאר שבע דחה שלשום תביעה שהגיש גבר לקבלת חצי דירה הרשומה על-שם זוגתו לשעבר. מדובר בנכס עליו ויתר האיש במסגרת הסכם גירושים קודם בין הצדדים, כשלאחר מכן הם שבו לחיות בו כידועים בציבור למשך 13 שנה, עד לפרידתם השנייה. השופט שי שמואל קבע שלא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירה, ולכן היא תישאר בבעלות האישה.
הצדדים התחתנו ב-1994 בנישואים אזרחיים. ב-1997 נרכשה הדירה נשוא ההליך. ב-2004 הם התגרשו, כאשר במסגרת הסכם הגירושים נקבע שהבית יעבור לבעלות האישה, לרבות העברת המשכנתה על-שמה. לאחר שנתיים מהפרידה שבו הצדדים לחיות יחד בלי להתחתן ואף הביאו לעולם ילד, אח לבתם הבכורה. פרידתם השנייה אירעה ב-2019.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט ביוני 2021, באמצעות עו"ד שרון אביב שוחט, טען הגבר שמחצית הדירה שייכת לו מכוח היותם של הצדדים ידועים בציבור בתקופת הזוגיות השנייה. הוא הדגיש שב-13 שנים אלה חי עם הנתבעת בצוותא והביא עימה ילד לעולם, כאשר כל אחד תרם את חלקו - אם מכספו, מעמלו ומטרחתו - לקיום היחידה המשפחתית.
בהקשר לכך טען התובע שלא נערך הסכם ממון ביחס לדירה, ומכאן שיש לראות בזוגתו לשעבר כמי ששיתפה אותו בה ולאזן ביניהם את הזכויות עליה.
מנגד טענה האישה, שיוצגה על-ידי עו"ד רענן פלץ, כי הצדדים לא היו בגדר ידועים בציבור. היא סיפרה ששני ילדיה כלל אינם בקשר עם אביהם-התובע, ובפרט הבת הגדולה, שלטענתה חוותה ממנו אלימות. מכל מקום, טענה, הייתה בין הצדדים הפרדה רכושית מוחלטת כאשר היא זו ששילמה את ההון עבור הדירה ואת החזרי המשכנתה, בעוד שהתובע היה רוב הזמן מובטל.
ההסכם מדבר בעד עצמו
השופט שמואל קיבל אומנם את טענת התובע להיותו ידוע בציבור של הנתבעת בתקופת זוגיותם השנייה, אלא שבאותה נשימה - דחה את ניסיונו לקבל חצי מדירתה.
מסקנת השופט הייתה שלא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירה. הוא הדגיש כי העובדה שהצדדים חזרו לחיות יחד למשך 13 שנים נוספות כידועים בציבור, אינה מקנה כשלעצמה לתובע זכות לתבוע שיתוף בדירה.
לעניין זה הפנה השופט לסעיפיו המפורשים של הסכם הגירושים, עליו חתמו הצדדים לפני כשני עשורים, מהם עולה כוונתם הברורה להעביר את הדירה לאישה באופן בלעדי. כך למשל, נכתב בחוזה ש"לאחר התרת הנישואין יועבר הבית לבעלותה הבלעדית של האישה". לדבריו, יש בהסכם כדי להעיד על אומד דעתם, הן ביחס למעמד הדירה והן בנוגע ליחסיהם הכלכליים.
"העובדה שהצדדים חתמו על הסכם גירושין, במסגרתו הסכימו כי התובע אינו הבעלים של הדירה, יחד עם כך שלא עלה בידי התובע להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בדירה במהלך החיים המשותפים כידועים בציבור - שומטת את הקרקע תחת טענות התובע באשר לשיתוף בדירה", קבע השופט. הוא הבהיר בהקשר הזה שלא מצא ראיה כלשהי לתרומתו הכספית של התובע בדירה או בשיפוצה, כפי שהעלה במסגרת טיעוניו, בניסיון להוכיח כוונת שיתוף.
לפיכך הורה השופט על דחיית התביעה תוך חיוב האיש ב-30,000 שקל הוצאות לטובת זוגתו לשעבר. המשמעות: הבית יישאר בבעלותה בלבד.
לפסק הדין המלא בתיק תלה"מ 67416-06-21
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.