הבעל ישלם לאשתו חצי משווי הדירה שבה התגוררו רוב שנות הנישואים, אף שהיא רשומה על שמו. כך קבע בית משפט למשפחה בתביעה שהגישה האישה להכיר בנכס כרכוש משותף
בית המשפט למשפחה בתל-אביב קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד בעלה מזה כ-40 שנה וקבע כי חצי מהדירה שרשומה על שמו שייך לה. השופטת נלי רוסמן גליס ציינה כי מלבד העובדה שהדירה נרכשה לאחר הנישואים, האישה "פרעה" את חלקה בכך שפרנסה את המשפחה בזמן שבעלה למד בישיבה. מעבר לכך, ישנם סממנים רבים שמעידים על כוונה מובהקת לשיתוף כמו מערכת היחסים הארוכה, העובדה שבני הזוג גרו בדירה וגידלו בה את ששת ילדיהם וערכו שיפוצים משמעותיים שמומנו בעיקר מהכנסות האישה.
בני הזוג, המשתייכים למגזר החרדי, מנהלים הליכי גירושין בבית הדין הרבני כאשר האישה מעוניינת בפרידה ואילו הבעל מסרב להתגרש. את התביעה הנוכחית להצהרה על זכויותיה בדירה שרשומה על שמו היא הגישה לאחר שמצאה צוואה שבה הורה להוציא אותה מהדירה והבינה שעליה לדאוג לזכויותיה.
האישה טענה שהדירה היא רכוש משותף ואילו הבעל טען שהיא שייכת רק לו כיוון שמומנה על-ידי הוריו. אבל השופטת נלי רוסמן גליס הכריעה לטובת האישה וקבעה שהיא זכאית לחצי מהדירה גם משום שמדובר בנכס משותף לפי חוק יחסי ממון וגם משום שללא שום קשר, היא הוכיחה כוונה מובהקת לשיתוף.
כל תוצאה אחרת לא הגונה בעליל
הדירה היא נכס משותף, קבעה השופטת, משום שנרכשה אחרי הנישואים כפי שמעיד חוזה הרכישה והנתבע לא הוכיח את טענתו שרכש אותה קודם לכן.
השופטת ציינה עוד כי ממילא הנתבע לא הוכיח שהוריו היו היחידים שנשאו בתשלום ובהקשר הזה היא העדיפה את גרסת התובעת כי כנהוג במגזר החרדי ההורים של שני הצדדים סיכמו על המימון לפני החתונה וכל אחד תרם את חלקו.
השופטת הוסיפה כי גם לו הייתה מקבלת את טענת הנתבע הוא לא הוכיח שהמתנה של הוריו הוענקה רק לו ולא לבני הזוג יחד. ואם כל זה לא מספיק הרי שבמשך כמעט 40 שנה התובעת פרנסה את המשפחה בזמן שהוא למד בישיבה כך שבהחלט ניתן לקבוע ש "פרעה" את התשלום עבור חלקה.
בהיבט של כוונת השיתוף, השופטת קבעה כי אם הייתה מגיעה למסקנה שהדירה היא נכס חיצוני התקיימו כאן כל הסממנים לשיתוף. בני הזוג חיו רוב שנות הנישואים בהרמוניה, גידלו את הילדים בדירה והשביחו אותה במאמצים משותפים.
עוד הוסיפה השופטת כי מדובר בנכס היחיד המשמעותי של בני הזוג ולא ייתכן שהתובעת תצא מהנישואים מבלי שתוכל לספק לעצמה קורת גג.
מעבר לכך ציינה השופטת כי "אדם שנקשר בברית הנישואין ביודעו, כי אין בכוונתו לעבוד ולפרנס את משפחתו, אלא ליהנות מפרי-ידיה של אשתו לאורך ימים ושנים... מוחזק כמסכים לכך שכלל משאביהם של בני הזוג יהיו משותפים, לרבות אלו הרשומים על שמו".
"כל תוצאה אחרת, זולת קביעת זו", הוסיפה, "תוביל למעשה לתוצאה בלתי הגונה בעליל, בה יוצאת בת-הזוג לאחר כ-40 שנות נישואין, ללא פרי עמלה שנאכל משך השנים על ידי המשפחה כולה וללא כל רכוש משמעותי, רק מפאת שזה נרשם על שם בעלה".
בסיכומו של דבר השופטת מינתה שמאי לקביעת שווי הדירה והורתה לנתבע לשלם לתובעת את חלקה בתוך 3 חודשים אחרי שתתקבל חוות הדעת. בנוסף הוא חויב בהוצאות של 30,000 שקלים.
עו"ד שלמה אסרף
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין