עובדי מנהלת התיאום והקישור בעזה טענו כי המדינה מפרה את ההסכמים מולם כאשר היא מסרבת להכיר בזכותם לקבל שכר עבור חצי שעה נוספת בבוקר. המדינה טענה כי העובדים כבר מקבלים שכר עבור זמן ההגעה לעבודה ולכן אינם זכאים לתוספת שכר זו. מה פסק בית הדין?
מנהלת התיאום והקישור בעזה יושבת בסמוך למחסום ארז ופועלת מול גורמים פלסטינאים. עובדי המנהלת הם עובדי מדינה המשויכים למשרדי הממשלה: משרד הפנים, משרד התחבורה, משרד האוצר וכו'.
יש לכם שאלה בדיני עבודה?
פנו לעורך דין דיני עבודה
עד ל-2012 זכו העובדים לקבל שתי הטבות במצטבר – שכר עבור זמן נסיעתם לעבודה (עד 90 דקות ליום), ו-"שכר חצי שעה", הטבה לפיה עובד המתייצב עד השעה 8:00 יקבל שכר כאילו התייצב ב-7:30.
באוקטובר 2012 הוציאה המדינה הנחיה לפיה הזכות ל"שכר חצי שעה" תתבטל והעובדים יהיו זכאים לשכר עבור זמן נסיעה בלבד.
בתגובה פנו העובדים לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בדרישה שיצהיר כי על פי ההסכמים ביניהם, על המדינה להכיר בזכותם ל"שכר חצי שעה" בנוסף לשכר עבור זמן הנסיעה לעבודה. המדינה טענה מנגד כי יש לפרש את ההסכמים פירוש הגיוני ולא יתכן שהעובדים יקבלו גם שכר עבור זמן נסיעה לעבודה וגם תוספת שכר של חצי שעה בבוקר.
גם וגם
השופט משה טוינה פתח וציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי קודם להנחיה מ-2012 נהנו העובדים גם מהזכות ל"שכר חצי שעה" וגם מהזכות לשכר עבור זמן נסיעה.
השופט בחן את ההסכמים בין הצדדים וקבע כי הזכויות הוסדרו בהם בנפרד ועל כן יש לראות בהן זכויות נפרדות ומצטברות. כך, ב-2008 נחתמו בין הצדדים שני הסכמים קיבוציים נפרדים שכל אחד מהם נועד להסדרת זכות אחרת.
השופט הוסיף כי מסקנתו מתחייבת לאור הנסיבות והרקע להיווצרות כל אחת מהזכויות. הזכות לזמן נסיעה נולדה עקב המעבר של מפקדת יהודה ושומרון מירושלים לבית אל (מה שהאריך את זמן הנסיעה של העובדים) והרחבת הזכות גם לעובדי מחסום ארז, והזכות לשכר חצי שעה באה בעקבות החובה להתקין שעון נוכחות ועל רקע הקשיים הביטחוניים והטכניים ביישומה.
השופט הדגיש כי אין קשר בין פיצוי העובדים על הזמן שאורכת נסיעתם לעבודה לבין פיצוי העובדים בשל הקשיים בהם נתקל המעסיק כשהוא מבקש להנהיג שעון נוכחות במקום העבודה.
השופט אמנם קיבל את טענת המדינה לפיה הזכות ל"שכר חצי שעה" נולדה עקב מציאות העבר, שהשתנתה מאז, כשהמנהלת היתה בתוך חבל עזה והבידוק הביטחוני הביא לעיכוב בהחתמת שעון הנוכחות. עם זאת, לדבריו, העובדה שהזכות נולדה על רקע מציאות מסוימת אינה משנה שכן היא עוגנה אחר כך בהסכם קיבוצי כזכות כלכלית תמורת הכנסת שעון הנוכחות.
השופט דחה את טענת המדינה לפיה אין היגיון כלכלי בראיית הזכויות כמצטברות וכתב כי: "אין לשנות את מארג הזכויות אליהם הגיעו הצדדים במשא ומתן ביניהם בדיעבד, על בסיס פרשנות שמבקש צד לתת לאותם הסכמים, בטענה כי ההיגיון הכלכלי מחייב קבלת פרשנות זו".
בסיכומו של דבר פסק השופט כי על המדינה לשלם לעובדים הזכאים שכר עבור שתי הזכויות וכן הפרשי שכר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ המבקשים: עו"ד אילן גורביץ, עו"ד סתוית גל-סוקי
- ב"כ המשיבה: עו"ד שלומי ירדן
* עורך דין ערן לאופמן עוסק בדיני עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין