מזרחי-טפחות הפסיד יותר ממיליון שקל בגלל התיישנות

בימ"ש השלום בת"א דחה באחרונה תביעה לחיוב לווים שלא עמדו בתשלומי הלוואה על סך 1.6 שקל. השופט עדי הדר הודיע כי לא יאפשר לבנק לגבות חוב אחרי ש"ישן על זכויותיו" במשך יותר מ-11 שנים.

התביעה הוגשה על סך לא פחות כ-1.2 מיליון שקל, בגין יתרת חוב שלטענת הבנק נותרה ללווים, שבשנת 1997 נטלו הלוואה על סך 1.6 מיליון שקל והיו אמורים לכסות אותה בתשלומים חודשיים עד שנת 2023.

לפי הבנק, השניים החלו לפגר בתשלומים כבר בשנת 2003, ובשנת 2006 הפסיקו אותם כליל. בעשירי לחודש יולי 2008 הבנק שלח אליהם מכתב דרישה לשלם את ההלוואה ואת התביעה הגיש בסוף יולי 2015 – יותר מ-7 שנים מאז המכתב.

בנסיבות אלה, ביקשו הנתבעים לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. הנתבעים טענו כי לפי הפסיקה "מירוץ ההתיישנות" בתביעות כאלה מתחיל מיום משלוח דרישת החוב, וכי בפועל הבנק "ישן על זכויותיו" יותר מ-9 שנים מיום שהתשלומים הופסקו.

מנגד, הטענה העיקרית של הבנק הייתה כי תקופת ההתיישנות חלה על כל תשלום בנפרד ומתחילה במועד שנקבע לביצועו. מכל מקום, גם אם מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הולך לפי המכתב – הרי שהמכתב הקציב לנתבעים 10 ימים לסלק את החוב, ולפיכך יש למנות את ההתיישנות מתום פרק זמן זה ולא מתאריך שליחת המכתב.

"תירוצים שונים ומשונים"

השופט עדי הדר ניתח ודחה את טענות הבנק אחת אחרי השנייה. השופט הבהיר כי "לא הובא הסבר למחדל הבנק להגיש התובענה כבר בשנים 2003-4, בשנת 2006 ולכל המאוחר שנה, או שנתיים, לאחר שליחת המכתב מיום 10.7.08 בו נדרשו המבקשים לסלק החוב תוך 10 ימים".

השופט קבע כי הבנק התרשל כשהחל בהליכי מימוש בטוחות, אולי מתוך הנחה מוטעית כי בכך יצליח לסלק את החוב, ולא הגיש במקביל תביעה כספית. לאחר מכן, כאשר הבנק עמד על טעותו, בחלוף תקופת ההתיישנות, הוא ייצר צרור "תירוצים שונים ומשונים", כלשון השופט, שבאו לעולם כדי לחפות על המחדל הקשה והמהותי שנפל בהתנהלותו.

בעיקרו של דבר, השופט סבר שיש להתחיל "לספור" – כלומר לחשב את תחילת מרוץ ההתיישנות –  מהמועד שבו הבנק סבר שהתגבשה זכותו לתבוע את החזר החוב.

כמו כן, השופט דחה את גישת הבנק שלפיה הוא רשאי לתבוע בגין כל מועד להחזר ההלוואה בנפרד. השופט הבהיר כי הדבר עלול ליצור ריבוי תביעות כמספר החזרי ההלוואה, ואף פוגע בעניינו של הלקוח בוודאות משפטית.

בנוסף, השופט סבר כי הטענה מהווה חוסר תום לב, שכן בתבעיתו הבנק לא ציין שהיא מוגשת אך ורק בגין החזרי הלוואה שטרם חלה לגביהם התיישנות, תוך פירוט התקופות והסכומים.

בסיום ההחלטה, השופט הוסיף כי "ברי כי בחלוף 13 שנה מאז הופר חוזה ההלוואה, 11 שנים מאז הופסקו התשלומים כליל ו-7 שנים ממועד התגבשות החוב, קשה ואולי אף בלתי אפשרי לממש הזכות היסודית להתגונן מפני תובענה וכל חייב סביר היה מגיע למסקנה כי הנושה ויתר על יתרת החוב".

התוצאה היא כי בימ"ש קיבל הבקשה לסילוק התביעה על הסף, וחִייב את הבנק בשכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל. בתוך כך השופט הוסיף שכשמדובר בבנק, הרי שביהמ"ש מצפה ממנו לגלות בקיאות במלאכת גביית חובות.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בהחלטה

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין