פטירתו של קשיש בן 87 עוררה סכסוך ירושה בין ארבעת ילדיו. ביהמ"ש למשפחה בחיפה קיבל באחרונה את התנגדותם של שניים מהם לצוואה שאביהם ערך אחרי שעבר אירוע מוחי.
בשנת 2010, כחודש לאחר שאביה נפטר, הגישה בתו אצל הרשם לענייני ירושה בקשה לצו קיום צוואה משנת 2008, בה הוריש לה חצי מביתו ואילו את החצי השני ויתר הרכוש חילק בינה לבין שלושת אחיה בחלקים שווים.
אחד מאחיה תמך בבקשה אולם שני האחים הנוספים הגישו התנגדות לקיום הצוואה, וכך העניין הועבר להכרעת ביהמ"ש למשפחה בחיפה.
הבנים המתנגדים – הנתבעים בהליך – סיפרו כי אביהם המנוח היה ניצול מחנות עבודה שעבר חיים קשים ואומללים. הם סיפרו שגדלו באווירת ניכור, עוני ואלימות, ומאוחר יותר לדבריהם, האב לא היה בקשר משמעותי עם אף אחד מילדיו.
בתמצית, השניים ביקשו להורות על ביטול הצוואה והעלו שלוש טענות עיקריות: המנוח לא הבין את טיבה של הצוואה בשל מצבו בעת עריכתה, וכן הצוואה לא משקפת את רצונו האמיתי בשל מעורבות פסולה והשפעה בלתי הוגנת של אחיהם.
הם הפנו לכך שכשבעה שבועות לפני עריכת הצוואה, אביהם המנוח עבר אירוע מוחי שני במספר, שהפך אותו ל"קליפה ריקה", מרותק למיטתו או לכיסא גלגלים, במצב פיזי ומנטלי ירוד. לטענתם, מאז ועד פטירתו, הוא נותק מאנשים למעט אחיהם (התובע 2) ועובד זר, והיה "כחומר ביד היוצר".
האחות והאח – הם התובעים בהליך – ביקשו לדחות את ההתנגדות ולקיים את הצוואה. הבן הכחיש את טענות אחיו וטען כי לא הוכח כי בזמן עריכת הצוואה המנוח היה בלתי כשיר לצוות.
בנוסף הוא טען בין היתר כי מעורבותו בעריכת הצוואה, שהתבטאה בכך שהזמין עורך דין, אינה בגדר מעורבות פסולה שכן היא לא פגעה בשיקול דעתו של אביו.
לא ידע להבחין
ואולם, השופטת הילה גורביץ שינפלד השתכנעה כי הנתבעים הוכיחו שאביהם המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה בזמן עריכתה.
לפי השופטת, משמעות הביטוי "להבחין בטיבה של הצוואה" כוללת שלושה כללים עיקריים, והם מודעות המצווה לכך שהוא עורך צוואה, ידיעה על היקף רכושו ועל זהות יורשיו, ומודעות לתוצאות של הוראות הצוואה.
בעיקרו של דבר, שני דברים שכנעו את השופטת יותר מכל: ראשית, דעתה של מומחית רפואית מטעם ביהמ"ש שסברה כי המנוח לא היה כשיר אלא אם בזמן עריכת הצוואה אירע "נס".
שנית, עדותה של אחות במוסד לביטוח לאומי שבדקה את המנוח במסגרת "הערכת תלות" כחודש לפני שחתם על הצוואה, וציינה שהוא תשוש מאד ובקושי מתקשר.
חיזוקים למסקנתה מצאה השופטת גם בעדויות נוספות, ובהן עדות של אדם שעבד עם בנו התובע והכיר את המנוח, ואשר העיד כי אחרי האירוע המוחי המנוח "השתנה לגמרי", קרא לאנשים בשמות אחרים, והיה "לגמרי לא בן אדם".
בהמשך פסק הדין, לנוכח עדות של עוה"ד שהיה מעורב בעריכת הצוואה, השופטת ציינה כי ייתכן שהמנוח לא ידע שמדובר בצוואה, וחשב שמדובר במסמכים למכירת ביתו.
מאחר שקבעה כי המנוח לא היה כשיר, השופטת הבהירה שאין צורך לבחון את טענותיהם הנוספות של המתנגדים.
בסיכומו של דבר, ההתנגדות התקבלה, והצוואה לא תקוים. התובעים חויבו בהוצאות משפט בסך 23,000 שקל.
לפסק הדין לחצו כאן
- ב"כ התובעת/המבקשת 1: עו"ד אוריאל שילה
- ב"כ התובע/המבקש 2: עו"ד אורי שרם
- ב"כ הנתבעים/המתנגדים: עו"ד שלומי אביטן
עו"ד אור עזריה
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין