לפני כשנתיים הגיש הבעל תביעת גירושין ודרש חלוקה שווה של הרכוש. האישה הציגה הסכם מ-2004 בו העביר לה הבעל את הרכב, הבית ותכולתו. בית הדין הרבני קבע שהדירה והרכב שלה, אך התכולה צריכה להתחלק שווה בשווה.
בני הזוג נישאו ב-1964 ועד לאחרונה גרו תחת קורת גג אחת. למרות מגוריהם המשותפים, הם היו בהליכים משפטיים שנים רבות.
ב-2004 ניתן פסק דין שנתן תוקף להסכמת בני הזוג שלפיה הבית והרכב וכן כל החפצים בבית הם רכוש האישה בלבד. ברקע ההסכם עמדו חובות כבדים של הבעל מול נושים שונים. בשנת 2011 הוגש לבית הדין הסכם נוסף שעליו חתמו בני הזוג שקבע שלבעל אין חלק בדירה, בתכולתה, ברכב, בחשבונות הבנק ובזכויות האישה לפנסיה.
לפני כשנתיים הבעל הגיש תביעת גירושין אליה כרך את חלוקת הרכוש בה דרש חלוקה שווה של הנכסים: הדירה (שנרכשה ב-1992 ונרשמה על שם האישה בלבד), תכולתה, מכונית שרשומה על שם האישה וזכויות הפנסיה שצברה.
האישה התנגדה לשיתוף וטענה שהצדדים חיו בפירוד שנים רבות בשל התרועעותו של הבעל עם נשים זרות. לדבריה, מאחר שתקופה ארוכה לא היה שיתוף כלכלי או אחר ביניהם נסתרה חזקת השיתוף וכל הרכוש הרשום על שמה הוא שלה. היא הוסיפה שגם תכולת הדירה שייכת לה בלבד לנוכח ההסכמים עליהם חתם הבעל.
הבעל טען מצדו שהצדדים חיו בשיתוף מלא עד 2012 ורק אז האישה הפרידה את חדרי השינה והחליטה להתרחק ממנו. הוא הסביר שהסכים לפסק הדין ההצהרתי מ-2004 רק כדי למנוע מנושיו לעקל את הרכוש אך לא הייתה לו כוונה להקנות את כל הרכוש המשותף לאשתו.
מתנה גמורה
הדיינים הרב חיים בזק, הרב שלמה שושן והרב ינון בוארון מבית הדין הרבני בטבריה קבעו שטענת האישה על חוסר שיתוף כלכלי לא הוכחה ואף תמוהה. ״אין כל היגיון לחיות יחד תקופה ממושכת כל כך, כולל טיולים ונסיעות משותפות, אם בני הזוג אינם חיים בשיתוף״, כתבו.
למרות זאת לדבריהם, נראה שלמעלה מעשרים שנה לא הייתה כוונה של האישה לשתף בנכסיה את הבעל, למרות החיים המשותפים. הדיינים הבהירו שהבעל עצמו הודה שבשל חובות שרבצו עליו הוחלט לפנות לערכאות ולהצהיר שכל הזכויות והרכוש שייכים לאישה. במצב זה לדבריהם, גם אם הכוונה הייתה להבריח נכסים, ההסכמים מצביעים על העדר כוונת שיתוף מצד האישה כלפי הבעל. בנסיבות אלה קבעו הדיינים שמאז 1995 לא חלה בין הצדדים חזקת השיתוף ועל האישה לשתף את הבעל בזכויות הפנסיה רק בגין התקופה שקדמה למועד זה.
ביחס לדירה קבעו הדיינים שעצם רישומה על שם האישה בלבד מוכיח שהבעל העביר את לה את חלקו ב״מתנה גמורה״ שהוא אינו יכול לחזור בו ממנה. הדיינים הוסיפו שטענת הבעל שמטרת הרישום הייתה הברחת הנכס מהנושים לא הוכחה והוא גם לא הוכיח כוונת שיתוף. דברים דומים נקבעו ביחס לרכב.
עם זאת, הדיינים קיבלו את עמדת הבעל בכל הקשור לתכולת הדירה וקבעו שהוא זכאי למחצית ממנה. הדיינים כתבו כי שני הצדדים גרו יחד בדירה ולכן המיטלטלין שצברו היו בחזקת שניהם.
הדיינים הוסיפו כי אמנם התובע חתם בעבר על הסכמים המקנים את כל התכולה לדירה אך בשונה מעניין הדירה והרכב (שנרשמו על שם האישה), ומאחר שהוכח שההסכמים נחתמו כדי להבריח את החפצים מהנושים, הבעל רשאי לחזור בו ולתבוע את מחציתם.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב״כ התובע: עו"ד משפחה ספית בטיש חורי
- ב״כ הנתבעת: עו"ד ענבל הראל
עו"ד יורם שילה
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין