מסתבר שלא תמיד מוצדק לחלק הכל שווה בשווה בעת פרידה. מדוע החליטה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע שבמקרה הזה לא יהיה זה הוגן לזכות את הבעל במחצית הזכויות הסוציאליות שצברה אשתו מהעבודה?
בני הזוג היו נשואים כ-33 שנים שבמהלכן התאפיינה מערכת היחסים במאבקים ובחוסר יציבות, וב-2001 הבעל אף נשפט למאסר על תנאי בשל אלימות כלפי אשתו. ב-2002 הבעל עזב את הבית אם כי חזר לגור בו מדי פעם.
מחלקים את הרכוש?
היוועצו עם עורך דין דיני משפחה
בשנת 2012 הגישה האישה תביעה רכושית נגד בעלה, בה טענה כי למעשה הם פרודים מזה כ-9 שנים. האישה גוללה את מסכת הייסורים שהסבו לה הנישואין, כאשר לטענתה, בעלה היה מעורב בהימורים ובשוק האפור וחשף את המשפחה לסכנה. בין היתר, ביקשה האישה נתח גדול מהדירה המשותפת וגם שהזכויות הסוציאליות שצברה מעבודתה יישארו רק שלה.
כשנתיים לאחר מכן, הגישה האישה כתב תביעה מתוקן במסגרתו הוסיפה דרישה למחצית הבית שירש בעלה מאמו ב-2009. בשלב הזה שינתה האישה את גרסתה וטענה כי מערכת היחסים הזוגית נמשכה עד 2012 ולכן כל הרכוש שצבר בעלה עד אז – כולל הבית שלטענתה נרכש מכספו – שייך גם לה.
הבעל טען כי עבד במשך 40 שנה עד שמצבו הבריאותי הידרדר והוא הפך לנכה. בשלב הזה, אשתו זנחה אותו לאנחות וסילקה אותו מהבית. הבעל טען כי יש לחלק את זכויותיה של אשתו שווה בשווה כפי שמורה חוק יחסי ממון.
במענה לכתב התביעה המתוקן טען הבעל בין השאר שלאישה אין כל זכות בבית אמו. הבעל התעקש שהקשר עמה נגמר כבר ב-2002 וסיפר שלעיתים נאלץ לחזור הביתה משום שלא עמד בתשלומי השכירות. גם אז, לדבריו, הוא ואשתו התנהלו כזרים וישנו בחדרים נפרדים.
השופטת גאולה לוין לא קבלה את השינוי בגרסת האישה והסבירה כי מאחר שלא מדובר במקרה נורמטיבי, מועד איזון המשאבים לא יהיה מועד פקיעת הנישואין, כבדרך כלל, אלא נקודת הזמן בה התרחש הקרע בין בני הזוג - 2002.
לפי השופטת, בניגוד לעמדותיה הלא עקביות של האישה, 2002 היא השנה שבה מערכת היחסים בינה לבין בעלה הסתיימה, גם אם מדי פעם הוא חזר להתגורר עמה מסיבות טכניות.
בהתאם, קבעה השופטת שלאישה אין זכויות בבית האם, שעבר לבעלות בעלה לאחר מועד הקרע. בנוסף, האישה לא הוכיחה כל כוונת שיתוף בבית הזה, שלא גרה בו מעולם וגם לא השקיעה בו דבר. לגבי הטענה כי הבית נקנה מכספו של הבעל קבעה השופטת, כי גם אם כך היה – הרי שהבית נרכש ב-2004 – אחרי מועד הקרע – ולכן לאישה אין בו זכויות.
את דירת המגורים של בני הזוג החליטה השופטת לחלק שווה בשווה אך בו בזמן קיבלה את דרישת האישה והחליטה שלבעל לא מגיע חלק בזכויות שצברה מעבודתה.
השופטת לוין השתמשה בהוראת חוק יחסי ממון המאפשרת לבית המשפט לסטות מחלוקה שוויונית מטעמי צדק. לשיטת השופטת, "התמקדות בשוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד" אינה מאפשרת לחלק את זכויות האישה, שעה שבעלה יישאר עם בית ועם כספי מחצית הדירה המשותפת (שתימכר), והיא תיוותר ללא קורת גג.
לסיום, אציין כי גם ללא השימוש בהוראה המיוחדת של חוק יחסי ממון לא היה זכאי הבעל למחצית הזכויות של האישה אלא לחלק קטן הרבה יותר. זאת, עקב הקביעה שמועד הפירוד היה לפני 12 שנים, שבהן המשיכו הזכויות להיצבר.
- ב"כ התובעת: עו"ד אלי חביב
- ב"כ הנתבע: עו"ד אלי בן חנן
* עו"ד הילה בורנשטיין עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין