הלווה לחברו מאות אלפי שקלים, ונאלץ לתבוע אותו בבית משפט

החבר שנטל את ההלוואה אמנם החזיר סכומים חודשיים במשך שנים, אולם השופטת קיבלה את תביעת המלווה שטען כי התשלומים היו ריביות בלבד, בעוד שאת ההלוואה עצמה חברו מעולם לא החזיר.

בימ"ש השלום בחיפה קיבל בשבוע שעבר את תביעתו של אדם שהלווה לחברו כספים לאורך מספר שנים, במסגרת חוזים בכתב. הסכום הראשון

הנתבע – בעלים של של חברת שירותי כח אדם וניהול פרויקטים – פנה אל התובע בשנת 2001 בבקשה שיעזור לו להעמיד ערבות בנקאית בסך של 149,000 שקל לטובת משרד העבודה והרווחה עבור החברה שלו.

בשל יחסי החברות ששררו בין הצדדים, הסכים התובע להעמדת הערבות. בשנים 2006 ו-2006 השניים סיכמו על הלוואות נוספות, במסמכים שנחתמו כ"תוספות להסכם ההלוואה".

בסופו של דבר סכום ההלוואה הגיע לכ-300,000 שקל. במשך כ-11 שנה, מדי חודש הנתבע שילם לחברו בין שלושת אלפים לארבעת אלפים שקלים, שהסתכמו בסך של כ-540,000 שקל. אלא שהתובע טען כי מדובר בתשלומי ריבית בלבד.

לדבריו, בחודש נובמבר 2013, כשדרש את השבת סכום קרן ההלוואה בסך 300,000 שקל, הנתבע דחה אותו, והחל מחודש פברואר 2014, הפסיק לשלם גם ריביות.

מנגד, הנתבע טען בין היתר כי פרע את מלוא קרן ההלוואות כולל הריביות החלות עליהן, ומשכך אינו חייב לתובע מאומה.

התקשרות רציונלית ומודעת

"בחינה מדוקדקת של חומר הראיות ועדויות הצדדים, הובילה אותי למסקנה כי הדין עם התובע, וכי התשלומים ששולמו לו על ידי הנתבע במשך כל השנים כאמור, למרות שיעורם, היו על חשבון ריביות בלבד", פסקה השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון.  

השופטת הגיעה למסקנה זו לאחר שהתעמקה בתוספות להסכמי ההלוואות שנחתמו בשנים 2006 ו-2010. לעמדתה, המסמכים מלמדים באופן חד משמעי כי קרן ההלוואות שנעה בין 220,000 שקל ל-300,000 שקל, לא פחתה אף לא באגורה אחת במשך השנים, למרות התשלומים הרבים שהנתבע שילם במשך השנים.

בהקשר זה השופטת הזכירה כי תוספות אלה נערכו בכתב, כך שכעת קשה לקבל טענות בעל-פה שהנתבע מעלה כנגד מסמך בכתב שאותו הוא ניסח ועליו חתם.

יתרה מכך, השופטת הבהירה כי עיון בשלושת הסכמי ההלוואה מלמד על "מגמה אחידה של הפרדה בין סכום קרן ההלוואה לבין סכומי הריביות החלות עליהן, כאשר באף לא אחד מהם צוין כי התשלומים הנקובים בהם נועדו לסילוק קרן ההלוואה".

בהמשך פסק הדין השופטת דחתה בין השאר את טענת הנתבע שלפיה לא היה מודע לתשלומים ששולמו על ידו במרוצת השנים ואף לא היה לייעודם. "מוטב היה לוּ טענה זו לא היתה מועלית על ידו, שכן עסקינן באדם המנהל חברה למתן שירותי כח אדם ולניהול פרויקטים על כל המשתמע מכך לעניין בקרה על ניהול כספים, ובנוסף המדובר בתשלומים חודשיים אשר שולמו על ידו באמצעות המחאות שהופקדו מדי חודש בחודשו בחשבון התובע", כתבה.

בסיכומו של דבר, השופטת קבעה כי מדובר היה ב"התקשרות חוזית, רציונלית ומודעת", המבוססת על שיקולים עסקיים. השופטת הוסיפה כי לא הוכח כי נפלו פגמים כלשהם בכריתת ההסכמים, ולכן אין הצדקה להתערב בהם.

השופטת הורתה לנתבע לשלם לתובע כ-460,000 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל. הסכום האמור היה תוצאה של קרן ההלוואה פלוס ריביות שונות משנת 2014 ועד היום.

• ב"כ התובע: עו"ד ר. שפטר ואח'
• ב"כ הנתבע: עו"ד ח. אבו יונס

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין