איך מחלקים דירה בין בני זוג שמתגרשים? הכלל הוא שווה בשווה, אך כמו בהרבה כללי משפט – יש כלל ויש יוצא מן הכלל.
"סיפור אנושי מורכב", כך הגדירה השופטת ד"ר ורדה בן-שחר מבית המשפט למשפחה בראשון לציון את סיפורם של בני זוג נכים, שהתגרשו ודירתם המשותפת עתידה להימכר. בפסק הדין קבעה השופטת באופן חריג כי הגבר יקבל נתח גדול יותר מהתמורה בין היתר משום שמצבו הבריאותי קשה ואין לו תמיכה כלכלית.
השניים נישאו ב-2002 וכעבור שנתיים נולדו להם שני בנים תאומים, כיום בני 13. לפני כשנה הם התגרשו. האישה עברה להתגורר בבית הוריה ואילו הבעל-לשעבר המשיך להתגורר בבית שרכשו יחד בשנת 2006, ולו משכנתא שיתרתה עומדת כיום על כ-540,000 שקל.
כאמור, שניהם נכים מרותקים לכסא גלגלים ומתקיימים מקצבאות ביטוח לאומי. האישה נכה 100%, בעוד שהאיש נכה 150%, משותק מאזור הצוואר כלפי מטה ותלוי במטפל צמוד.
מיד לאחר הגירושין ניתן צו לפירוק השיתוף בבית, ונקבע כי הוא יימכר בשוק החופשי. אולם נותרה השאלה כיצד לחלק את הכספים שיתקבלו בתמורה לבית, שבדרך כלל מתחלקים שווה בשווה.
האיש (הנתבע בהליך) ביקש לחלק את התמורה באופן בלתי-שוויוני, ולקבל 90%.
טענתו הייתה כי הוא זה שגייס את ההון הראשוני לרכישת הבית – בסך של כ-190,000 דולר – בזכות קשרים, נדבנים וחברים. הוא אף טען בין היתר כי למעט הבית אין לו נכסים, בעוד שלהוריה של התובעת יש אדמות וכספים.
בנוסף, הנתבע סיפר שלא מזמן הוא גילה שלפני מספר שנים, האישה והוריה ניסו לנשל אותו מהבית ולהעביר אותו על שמם.
האישה (התובעת) טענה לעומת זאת כי גיוס הכספים נעשה על ידי שניהם, וכי בשום שלב הנתבע לא תבע זכויות עודפות בבית, שנרשם על שניהם.
בנוגע לאותה "מזימה", התובעת לא התכחשה למייל שהוצג בפניה ועסק בהעברת הזכויות בדירה, אלא נתנה "תשובות פתלתלות", כלשונה של השופטת בן-שחר.
מקרה חריג ומיוחד
לאחר שניתחה את הראיות והעדויות, השופטת הגיעה למסקנה שאמנם הנתבע גייס כספים מחבריו, אולם הכספים היו עבור המשפחה – שני נכים והורים לתאומים – וספק אם אותם חברים היו מגייסים כספים רק עבורו באותו היקף. כמו כן, השופטת הצביעה על כך שהנתבע טען מפורשות שלא חשב על הסכם ממון שיוציא את הבית ממסגרת הרכוש המשותף.
באופן כללי, השופטת בן-שחר הסבירה שכאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הדבר מהווה ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות באופן שווה, בלי קשר לשאלה מי סיפק את המימון, ולא ניתן להחזיר את הגלגל שנים לאחור.
ואולם, השופטת הסבירה שלפי חוק יחסי ממון ניתן במקרים חריגים ומיוחדים לחלק את התמורה ממכירת הבית בצורה בלתי שוויונית – וכך היא סברה שיש לעשות במקרה הנדון.
השיקול העיקרי היה מצבו הבריאותי והכלכלי של הנתבע – שאינו יכול לעבוד ותלוי במטפל צמוד – לעומת מצבה של התובעת, שיכולה לתפקד בעבודה ויש לה מערכת תמיכה כלכלית מהוריה, והיא אף נישאה מחדש לאחרונה.
שיקול נוסף היה חוסר תום ליבה של התובעת, שאכן ניסתה להעביר את הזכויות בבית להוריה, על אף שהנתבע הוא שעמל להשגת הכסף. מאידך, השופטת שקלה את העובדה שהתובעת היא למעשה המטפלת העיקרית בילדים.
בסופו של דבר, השופטת החליטה שהנתבע יקבל 65% מהתמורה ממכירת הבית, ואילו התובעת תקבל 35%. לאור התוצאה, התובעת חויבה בהוצאות משפט בסך 15,000 שקל.
למעבר אל פסק הדין תמ"ש 22954-11-14
עו"ד אביטל רבינוביץ
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין