הכנסייה טענה שמגיעה לה זכות קדימה לרכוש את השטח, שהופקע מידיה ב-1927, במקרה שבו יוצע למכירה. בפסק דין מקיף בעניין הפקעות מימי המנדט, ביהמ"ש העליון נכנס לעומק הסוגיה ולבסוף דחה את העתירה.
בשנת 2011 פרסמה המדינה מכרז למכירת שטח בנמל יפו, שהופקע ב-1927 מהכנסייה הארמנית. במשך שנים השטח יועד לשמש כנמל, והכנסייה לא חלקה על זכויות הבעלות של המדינה.
לשאלות בענייני מקרקעין:
כנסו ל- פורום מקרקעין של אתר פסקדין
כ-4 שנים לפני כן אושרה תכנית שייעדה את השטח למגורים ולשימוש מסחרי, ובהמשך פורסם המכרז המדובר. אלא שלפי עמדת הכנסייה, המדינה הייתה אמורה לתת לה "זכות סירוב ראשונה", כלומר זכות ראשונה לרכוש את השטח, לפני פרסום המכרז.
לאחר שהמדינה דחתה את פניותיה, עתרה הכנסייה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. בית המשפט דחה את העתירה וקבע שאין לכנסייה זכות ראשונה משתי סיבות: ההפקעה הושלמה לפני מועד ביטול פקודת ההפקעה (ב-1943), ושינוי הייעוד חל לאחר ביטולה.
הכנסייה הגישה ערעור לביהמ"ש העליון וטענה, בין היתר, כי זכות הסירוב שהוקנתה לה כבעלת הקרקע המקורית, נשמרה גם עם ביטול פקודת ההפקעה. לטענתה, למרות הביטול נקבעה בפקודה "הוראת מעבר", שלפיה היא תמשיך לחול במקרה שבו נמסרה הודעה לשאת ולתת על הפקעת הקרקע.
בהסתמך על שלל נימוקים, המערערת טענה כי הפרשנות הנכונה של הוראת המעבר היא, כי פקודת ההפקעה, על כל הזכויות אותן היא מקנה לבעלים הקודם, לרבות זכות הסירוב הראשונה, חלה על הפקעות שבוצעו מכוחה, כולל הפקעות שהושלמו.
המדינה ביקשה לדחות את הערעור. לשיטתה, כיוון שההפקעה היא משנת 1927 והיא הסתיימה לפני ביטול הפקודה, היא אינה חלה על המקרה והמערערת אינה יכולה ליהנות מזכות הסירוב הראשונה שהוקנתה בגדרה.
לשיטתה, החלת פקודת ההפקעה כיום תביא למצב לא נורמלי, שבו קיים "אי" של דין מנדטורי שעבר מן העולם לפני שנים, בעולם של חקיקה ישראלית שונה.
עוד טענה המדינה, כי מכל מקום הפקודה העניקה את זכות זו רק לבעלים שהם "בשר ודם", להבדיל מישות משפטית דוגמת המערערת.
בנוסף, המדינה הפנתה לתיקון שבוצע בפקודת הרכישה בשנת 2010, ובו הוראה שלפיה לאחר שחלפו 25 שנה ממועד ההפקעה לא תחול חובה להשיב את הקרקע.
לא מתקבל על הדעת
השופט נועם סולברג הסביר כי החזרת קרקע מופקעת לבעליה בחלוף שנים רבות היא נושא סבוך ורגיש. אם זכויות ההשבה והרכישה מחדש יחולו אוטומטית על כל הפקעות העבר, ייווצר כאוס קנייני.
באף מועד – לא בעת המכרז ולא בעת אישור התכנית – לא הייתה לה זכות קדימה, קבע השופט.
לטעמו, מצבו שבו המחוקק קבע הסדרי התיישנות בתחומים שונים הקשורים להפקעות, אבל הותיר בכוונה את הוראה מסוימת בתוקף כדי לשמר זכות קדימה דווקא להפקעות מהעבר הרחוק יותר – אינו מתקבל על הדעת.
כמו כן, ציין השופט, ראוי לדחות את הערעור גם משיקולי צדק השוואתי. הכרה בזכותה של המערערת הייתה מציבה אותה במעמד עדיף, שאינו מוצדק מבחינה עניינית, ביחס לבעלי מקרקעין שהופקעו עד מחצית שנות השמונים.
עוד נקבע כי פקודת ההפקעה אכן העניקה זכות סירוב ראשונה רק לבני אנוש, ולא לגופים כאלה ואחרים.
בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, ונקבע כי הוראת המעבר שפקודת הרכישה (1943) הותירה בתוקפה את פקודת ההפקעה רק לגבי הפקעות שלא הושלמו במועד ביטולה של פקודה זו, בשנת 1943.
המערערת תשלם הוצאות משפט בסך 25,000 שקל. השופטים חנן מלצר וניל הנדל הצטרפו לפסק הדין.
- ב"כ המערערת: עו"ד סטיב ברמן, עו"ד ורדה לבון-ברמן
- ב"כ המשיבה: עו"ד אבי מיליקובסקי
* עו"ד דוד שפירא עוסק בדיני מקרקעין.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין