עע"מ 807-14 הפטריארכיה הארמנית אורתודוכסית של ירושלים נ' רשות מקרקעי ישראל

השופט נ' סולברג:

1. "וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כו, י). במוקד הערעור – מחלוקת על תוקפה ועל פירושה של הוראה בדבר חקיקה ישן נושן שבוטל עוד לפני הקמת המדינה.

2. הערעור הוא על פסק הדין מיום 29.12.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ר' רונן) בעת"ם 26909-10-11, במסגרתו נדחתה עתירתה של המערערת לקבוע כי מכרז למכירת מגרש שפרסמה המשיבה נעשה שלא כדין ודינו להיבטל, משלא ניתנה למערערת זכות סירוב ראשונה לרכישת המגרש; כמו כן נדחתה עתירתה של המערערת לקבוע כי המשיבה מנועה מלהעביר את המגרש לצד ג' בדרך כלשהי בטרם תינתן למערערת זכות כאמור. 

עיקרי הרקע העובדתי

3. ביום 22.9.2011 פרסמה המשיבה מכרז 286/2011/תא (להלן: המכרז) למכירת שטח של כ- 4.8 דונם בתחום נמל יפו, הידוע כמגרש 31 בתוכנית בנין ערים 2378א (להלן: התכנית), חלקים מחלקות 4, 6 ו-9 בגוש 7086 (להלן: המגרש). לטענת המערערת, חלק מהמגרש, ששטחו 3,720 מ"ר (להלן: השטח) הופקע ממנה בשנת 1927 לצורך הרחבת הנמל, מכוח פקודת הקרקעות (הפקעה) 1926 (להלן: פקודת ההפקעה (1926)). בהמשך, בעקבות הליך הסדר מקרקעין, נרשם השטח על-שם המשיבה.

4. במשך שנים היה יעוד השטח לנמל, והמערערת לא חלקה על זכויות הבעלות של המשיבה. אולם, ביום 29.3.2007 אושרה למתן תוקף התכנית, אשר יעדה שטחים שונים ובכללם השטח הנדון – למגורים ולשימוש מסחרי. בהמשך פורסם המכרז. לפי עמדת המערערת, היה על המשיבה ליתן לה זכות סירוב ראשונה לרכישת השטח, טרם פרסום המכרז לקראת מכירתו לצד ג'. זאת, על-פי סעיף 20(1) לפקודת ההפקעה (1926). המשיבה דחתה את פניותיה של המערערת, וזו עתרה לבית המשפט המחוזי.

עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי

5. עיקרו של פסק הדין הוא בפרשנותה של הוראת המעבר שבסעיף 26 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: פקודת הרכישה (1943) והוראת המעבר). כל כך למה?

הוראת המעבר ביטלה את פקודת ההפקעה (1926), אולם קבעה, כי חרף הביטול, תחול הפקודה על הפקעתה של קרקע, מקום שנמסרה הודעה לשאת ולתת בגינה לפי סעיף 5 לפקודה. זאת יש לדעת: בעוד הוראת סעיף 20(1) לפקודת ההפקעה (1926) העניקה זכות סירוב ראשונה (בלשון הסעיף – "זכות בכורה") לבעל הקרקע שהופקעה, בתנאים הקבועים בסעיף, נפקד לחלוטין מקומה של זכות כזו, עד לאחרונה, מהוראותיה של פקודת הרכישה (1943). מכאן המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים על פרשנותה של הוראת המעבר, אשר שיירה תחולה מסוימת לפקודה שבוטלה, ועִמה לזכות הסירוב הראשונה. המערערת מבקשת למתוח את היקף פריסתה, והמשיבה חותרת לכווצה.

6. המערערת טענה, כי בהתאם להוראת המעבר, חלה בעניינה פקודת ההפקעה (1926) – נמסרה לה הודעה, התנהל הליך בבית משפט, שולמו פיצויים, וההפקעה בוצעה. המשיבה כפרה בכך. לשיטתה, הוראת המעבר, ככזו, לא נועדה להחיל משטר ישן לעולם ועד, אלא רק לאפשר את השלמת הליך ההפקעה, על-פי הוראות פקודת ההפקעה (1926), מקום שההפקעה החלה לפיה וטרם הסתיימה במועד ביטולה של הפקודה בשנת 1943. השטח הופקע מן המערערת בשנת 1927. משכך חלה בעניינה פקודת הרכישה (1943), ואין נתונה לה עוד זכות סירוב ראשונה. עוד טענה המשיבה, כי מכל מקום, הוראת סעיף 20(1) לפקודה שבוטלה העניקה זכות סירוב ראשונה רק לבעלים שהם "בשר ודם", להבדיל מישות משפטית דוגמת המערערת.