ביהמ"ש קבע שלא ניתן להתעלם מדרישת התושבים למימוש חופש הדת שלהם. "אין לפרש את האופי החילוני כהדרה של אלה הבוחרים לקיים מצוות ומנהגים מסוימים", כתב השופט
בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל לאחרונה עתירה שהגישו כרבע מתושבי מושב בית אלעזרי נגד המועצה האזורית ברנר ונגד הוועד המקומי של המושב, לאחר שהאחרונים דחו את בקשת העותרים להקים במושב מקווה טהרה. השופט רמי אמיר קבע שהמשיבים אינם יכולים לבסס עמדתם בשמירה על הצביון החילוני של המושב, שעה שאופיו דווקא מחייב יחס של פתיחות וטולרנטיות כלפי האחר. הוא הורה למועצה להקים מקווה במושב בהקדם.
מ.א. ברנר היא אחת משתי מועצות אזוריות יחידות בארץ שתושביהן יהודים אך אין בהם מקווה טהרה. במצב זה נאלצות תושבות המועצה המבקשות לקיים את מצוות הטבילה להרחיק כ-4 ק"מ עד למקווה שבאיזור קריית עקרון. נסיונם של התושבים המסורתיים במהלך השנים להביא להקמת מקווה בתחומי המושב נכשל שוב ושוב, לאחר שהן הוועד המקומי והן המועצה גילו סרבנות מתמדת לרעיון.
בשלב מסוים לתושבים נמאס ובאפריל 2021 הם הגישו את העתירה לבית המשפט. לטענתם, החלטות המשיבים פוגעות בחופש הדת שלהם, המהווה זכות חוקתית כחלק מכבוד האדם. הם הוסיפו שהקמת המקווה לא תפגע בצביון החילוני של המושב, ומכל מקום לקהילות שונות בעלות אופי שונה יש זכות לממש את חירויותיהן.
לעומתם טענה המועצה שאין להתעלם מהרצון הלגיטימי של העותרים לקיומו של מקווה, אך במקרה זה קיימת חלופה סבירה – המקווה בקריית עקרון. הן המועצה והן הוועד הדגישו את האופי החילוני של המושב כשיקול מכריע שבגינו יש להביא לשיטתם לדחיית העתירה.
מבנה קטן וצנוע
תחילה קבע השופט אמיר שהסמכות לקבל החלטה בעניין הקמת המקווה נתונה למועצה ולא לוועד. הוא מתח ביקורת על המועצה שלדבריו התפרקה משיקול הדעת העצמאי שלה ונתנה משקל כמעט מוחלט לעמדתו הסרבנית של הוועד המקומי.
לגופה של העתירה קבע השופט שזכותם החוקתית של העותרים לחופש דת גוברת על האינטרס של המשיבים בשמירה על האופי החילוני של המושב. הוא הדגיש שלא מדובר באיזון בין חופש דת לבין חופש מדת, שכן "אין מדובר כאן בכפייה דתית, אלא בחיים משותפים המכילים פרקטיקה דתית של פרטים בחברה".
השופט קבע שכחלק ממימוש זכות העותרים לחופש דת – המהווים למעלה מרבע מתושבי המושב – יש לאפשר להם לקיים את מצוות הטבילה במרחק סביר ממקום מגוריהם.
הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בטבילה הנופלת בשבת או חג, אז קיים איסור הלכתי לנסוע ברכב והטובלות נאלצות לצאת למסע רגלי של 4 ק"מ למקווה בקריית עקרון, העובר בשדות שוממים ובדרכים חשוכות.
בתוך כך השופט הבהיר שמדובר בבקשה להקמת מבנה קטן וצנוע שנועד לספק שירותים לפעילות הנעשית בצנעה ובפרטיות. אין מדובר בהקמת היכל טבילה או רחוב מקוואות שלם, וגם לא בהקמת אצטדיון כדורגל או אמפיתיאטרון שעלול להביא לנהירת זרים לתחומי המושב, הדגיש השופט.
לדבריו, הקמת המקווה אף מתיישבת עם סט הערכים החילוני, הכולל בין היתר גילוי של יחס טולרנטי ומכיל כלפי האחר והשונה.
בנסיבות אלה נקבע שהחלטת המועצה שלא להקים מקווה בשטחה לוקה בחוסר סבירות קיצונית באופן המצדיק התערבות שיפוטית, והשופט הורה למועצה להקים בהקדם מקווה בבית אלעזרי.
המועצה והוועד חויבו כל אחד בנפרד בהוצאות העותרים ובשכ"ט עו"ד, בסך 50,000 שקל (סך הכל 100,000 שקל).
- ב"כ העותרים: עו"ד בעז בן צור, עו"ד שמואל לנקרי ועו"ד גיל צומן
- ב"כ המועצה האזורית: עו"ד חן סומך
- ב"כ הוועד המקומי: עו"ד עופר שרם
עו"ד רגב אלקיים
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין