הבן התנהג בצורה מזעזעת, האם התחרטה על הדירה שנתנה לו

האם תבעה לבטל את המתנה בטענה שבנה הצעיר לחץ עליה ועשק אותה. השופטת לא התרשמה שזה היה הסיפור, אבל קבעה שבכל מקרה היא רשאית לחזור בה בשל התנהגותו המחפירה כלפיה

שופטת בית המשפט למשפחה בתל-אביב סגלית אופק קיבלה לאחרונה תביעה של קשישה בת 85 לביטול עסקת מתנה שבמסגרתה העבירה דירה שירשה לבנה הצעיר. בכך, אושררה למעשה עסקה זהה שביצעה הקשישה עם בנה הבכור אחרי מספר ימים – והדירה עברה לבעלותו. בפסק הדין נקבע כי האם הייתה רשאית לחזור בה מהעסקה עם הבן הצעיר בשל התנהגותו המחפירה כלפיה, שהוכחה במכתב ששלחה לו אחרי אירוע רווי צעקות וקללות.

ב-2014 פנתה האם לעורך דין וחתמה על תצהיר מתנה לטובת הבן הצעיר, וכן על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בדירה. העסקה דווחה לשלטונות המס ושולם עבורה מס רכישה אבל לא הסתיימה ברישום הזכויות על שמו.

4 ימים לאחר מכן חתמה האם על הצהרה שבה ביטלה את המתנה וביקשה להעביר את זכויותיה בדירה לבנה הבכור. כעבור שבוע היא חתמה על מסמכי העברה ללא תמורה לטובתו ולפני כשנתיים הדירה נרשמה על שמו.

זמן קצר לאחר מכן הגישה האם תביעה להצהיר על ביטול עסקת המתנה הקודמת, לטובת הבן הצעיר. היא העלתה מספר טענות, בין היתר כי חתמה על המסמכים תחת איומים ונעשקה. בנוסף, היא טענה כי הייתה רשאית לחזור בה מהמתנה עקב התנהגותו המחפירה של בנה כלפיה. האם צירפה מכתב קורע לב ששלחה לו לאחר אירוע שבו התנהג כלפיה בצורה אלימה ומשפילה.

הבן הצעיר טען להגנתו בין היתר שהתביעה הוגשה ביוזמת אחיו שהשתלט על אמו והפעיל עליה לחצים פסולים. הוא התעקש שהדירה הועברה לידיו מרצונה החופשי, כאות לאהבתה, ומתוך מודעות מלאה. הוא הוסיף שאמו כבר לא רשאית לחזור בה מהמתנה תוך  הכחיש שהתנהג כלפיה באופן מחפיר.

העסקה לא הושלמה

השופטת סגלית אופק קבעה כי התרשמה שהתביעה הוגשה מרצונה של האם והיא עומדת מאחוריה, ולפיכך טענות הנתבע בהקשר הזה נדחו. באותה מידה היא גם לא שוכנעה שהאם לא הבינה מה עשתה כשהעניקה את המתנה לנתבע או שהייתה נתונה ללחצים, כפייה או עושק מצדו.

עם זאת, השופטת קבעה כי העסקה עם הנתבע לא הושלמה ברישום וגם הוא ידע שלא מדובר במתנה מוגמרת, בפרט כשבמשך שנים לא עשה דבר כדי לרשום את זכויותיו. משכך, מדובר בהתחייבות להעניק מתנה שהאם הייתה רשאית לחזור בה בשל התנהגות המחפירה, כל עוד הנתבע לא שינה את מצבו לרעה והיא לא ויתרה על זכות החרטה.

השופטת קבעה כי תנאים אלה מתקיימים שכן הנתבע לא הוכיח שינוי במצבו בהסתמך על הדירה, שעדיין מוחזקת ומושכרת על-ידי האם והיא מקבלת את דמי השכירות לכיסה. כמו כן, אמו לא ויתרה מפורשות על הזכות לחזור בה.

עוד קבעה השופטת כי הנתבע לא הפריך את הטענות הקשות של אמו כלפיו במכתב ששלחה לו, ומשכך הוכחה ההתנהגות המחפירה.

על כן היא קבעה כי ההתחייבות להעניק את הדירה לנתבע בוטלה על-ידי האם כדין, כך שאין כל התנגשות בין העסקה הזו לבין העסקה המאוחרת עם הבן הבכור, שזכויותיו כבר נרשמו בטאבו.

הנתבע חויב בהוצאות של  29,250 שקלים.

• ב"כ התובעת: עו"ד יניב דבוש
• ב"כ הנתבע: ניר שי, עורך דין משפחה

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.