בית משפט השלום בירושלים קיבל באחרונה באופן חלקי תביעתה של אישה לפיצויים בגין הפרת הבטחתו של אהובה להינשא לה. הבחור: "אופייה האמיתי נגלה לאחר האירוסין".
בהיותם בני 16 בני הזוג הצעירים התאהבו ובגיל 19 כבר החליטו להינשא, כמקובל במגזר הדתי. במהלך הקשר הזוגי האישה טענה כי מימנה את לימודיו של אהובה, רכשה עבורו שני מכשירי טלפון ניידים ואף שילמה על מספר דוחות חניה שיצר.
החתונה נקבעה לספטמבר 2009. שמלת הכלה כבר נרכשה והאורחים הוזמנו אולם היא בוטלה כשבועיים לפני המועד המיוחל. האישה טענה כי בן זוגה הוא שביטל ואילו הוא מצדו טען כי זו הייתה החלטה משותפת, ומכאן תביעתה של האישה, שהוגשה בחלוף שנתיים מהמקרה.
התובעת טענה שהנתבע התרשל כלפיה והציג לה מצג שווא לפיו הוא מתכוון להינשא לה, והבטחתו גרמה לה להוציא עליו כספים במהלך הזוגיות. בנוסף היא פירטה על הוצאות שונות שהוציאה לקראת החתונה וטענה ששילמה 15 אלף שקל בתיק הוצאה לפועל שנפתח נגדה בעקבות אי תשלום החובות לגן האירועים בו הייתה עתידה להינשא. התובעת תבעה גם את הוצאות מסיבת האירוסין והוצאות נוספות.
למרבה השמחה התובעת השתקמה וכיום היא נשואה עם ילדים אך לטענתה נגרמה לה עגמת נפש קשה בזמנו, שבגינה היא תבעה 50 אלף שקל. הוריה של התובעת סברו שהנתבע צריך לפצות גם אותם, הצטרפו לתביעה וביקשו 5,000 שקל לכל אחד מהם בגין עגמת נפש. סך הכל עמדה התביעה של שלושתם על 112.7 אלף שקל.
לטיעוני האישה והוריה השיב הנתבע כי ההחלטה על ביטול החתונה הייתה משותפת והוא הסכים לשלם חצי מההוצאות. לאחר מכן הוא סבר שכלל אין מדובר ב"הפרה", מאחר שאופייה האמתי של אשתו לעתיד כ"אשת ריב ומדון", נגלה לו רק לאחר האירוסין. לאחר מכן הנתבע טען, שהתובעת היא זו שביטלה את החתונה לאור בקשתו לדחות את המועד, עד שמצבו הכלכלי ישתפר.
מי ביטל את הנישואים?
השופטת מרים קסלסי קיבלה את טענותיה של התובעת כי הנתבע הוא זה שביטל את החתונה, לאחר שעמדה על הסתירות, שינויי הגרסה ועדותו ה"פתלתלה", לעומת עדותה הכנה של התובעת. ואולם לעניין "הפרת הבטחה לנישואים" השופטת הדגישה שמקורה הוא בדיני החוזים, ולא בדיני הנזיקין, כפי שטען בא כוחה של התובעת, שכן ההבטחה היא למעשה חוזה שנערך בין הכלה המיועדת לחתן המיועד. לפיכך נדחתה תביעתם של הורי התובעת לקבלת פיצוי בגין עגמת הנפש – שנשעה על דיני הנזיקין כיוון שלא היה להם כל חוזה עמו.
על אף שהתובעת לא הציגה ולו קבלה אחת לאף אחת מהוצאותיה, הנתבע אישר את הסכומים שהעלתה לגבי השמלה, הצלם והאולם, והשופטת פסקה לה מחצית מהסכום ששולם עבור האולם. בנוסף השופטת פסקה לה 4,000 שקל עבור השמלה, ועוד 4,500 עבור הצלם וגם – 10,000 שקל בגין עגמת הנפש שנגרמה לה עקב הפרת ההתחייבות החוזית מולה. בסך הכל נפסקו לתובעת כ-27 אלף שקל, ללא הוצאות המשפט שלא הוכחו.
לגבי החזר ההוצאות שהוציאה התובעת על הנתבע בתקופת הזוגיות, קבעה השופטת כי הדיון בסוגיה לא קשור להפרת הבטחתו כלפיה.
- ב"כ התובעת: עו"ד עז אלדד
- ב"כ הנתבע: עו"ד מאיר אלבז
עו"ד הדסה שמואלביץ ברכה
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין