האישה טענה כי דירתו שייכת גם לה. גיסתה תבעה אותה בטענה שהדירה בכלל שלה ועליה לפנות אותה. ביהמ"ש דחה את כל התביעות.
זוג מוסלמים התארסו בסוף 2012 ולאחר שמונה חודשים נישאו בחוזה נישואין שרעי. כעבור שלושה חודשים בלבד, נפרדו דרכיהם.
כשבוע ימים לאחר טקס האירוסין (וכשמונה חודשים טרם הנישואין), רכש האיש דירה בת 4 חדרים, שנכון להיום האישה מתגוררת בה יחד עם בנם הקטין. בשלב מסוים מכר האיש את הדירה לאחותו, לאחר שלא החזיר לה הלוואה, לדבריו.
לשאלות בנושא חלוקת רכוש:
כנסו ל- פורום דיני משפחה
בסוף 2014 – שנה וארבעה חודשים מיום הנישואין – התגרשו הצדדים על פי הוראות פסק דינו של בית הדין השרעי בנצרת.
לפני כשנה הוגשו שלוש תביעות בעניין בבימ"ש לענייני משפחה בנצרת. האישה תבעה את בעלה לשעבר וביקשה להצהיר עליה כבעלים של חצי מהדירה. בנוסף הוגשו שתי תביעות נגד האישה על ידי גיסתה – אחות של בעלה לשעבר – שבה ביקשה לפנות את האישה מהדירה.
האישה טענה, בין היתר, כי מהיום בו הכירה את האיש סוכם ביניהם שירכשו דירה משותפת, כתנאי לנישואין.
לדבריה, האיש מסר לה כי הדירה נרכשה בסך 750,000 שקל והיא סמכה עליו שהדירה נרכשה עבור שניהם.
האישה הוסיפה שהשקיעה מכספה 80,000 שקל בשיפוץ הדירה.
ביחס לתביעת גיסתה, האישה טענה שהחוזה שנערך בין האיש לאחותו הוא פיקטיבי ולכן אין עילה לפנותה מן הדירה.
האיש טען כי מעולם לא הובטח לאישה שירכשו דירה משותפת.
לדבריו, הוא רכש את הדירה לבדו תמורת 655,000 שקל, כאשר 400,000 שקל מומנו במשכנתא והיתר באמצעות הלוואה מאחותו.
עוד נטען כי ההסכמים עם אחותו נעשו בתום לב.
אחותו של האיש טענה בתביעתה שהיא הבעלים הרשומים ובפועל של הדירה מכוח הסכם הלוואה שנערך בינה לבין אחיה במסגרתו העבירה לו כ-150,000 שקל.
לדבריה, אחיה התחייב כי במידה שלא ישיב לה הסכומים, ימכור לה הדירה, וכך בשנת 2014 היא רכשה את הדירה תמורת 655,000 שקל.
לטענתה, לאישה אין כל זכויות בדירה, ולכן היא ביקשה להורות על פינויה ולחייבה בדמי שימוש בסך כ-70,000 שקל.
היתממות
סגן הנשיא השופט אסף זגורי קבע שהאישה לא הוכיחה כוונה מצד הבעל לשתף אותה בדירה ולא הביאה בדל ראיה או מסמך לביסוס טענותיה בעניין זה.
השופט ציין כי אפילו אם הייתה מוכיחה שהאיש הבטיח לה שהדירה משותפת, הדבר לא היה מקנה לה זכויות בדירה, לנוכח התקופה הקצרה של המגורים המשותפים ושל הנישואין. לטעמו, מדובר בהיתממות של האישה, שהודתה בביהמ"ש כי לא השתתפה במימון הדירה ואף ידעה על רכישתה רק בדיעבד.
גם בנוגע לשיפוץ, השופט קיבל את גרסתו של האיש לפיה השיפוץ בדירה היה קטן ובוצע מכספו בלבד.
עם זאת, השופט השתכנע כי האיש ואחותו אכן ערכו חוזים למראית עין, ובכך רקמו קנוניה שתקל עליהם לפנות את האישה והבן מהדירה, ביודעם שלאחות אין כל חובה כלפיהם, להבדיל מהאיש.
השופט הסביר, בין היתר, כי הדירה נמכרה "בחיפזון" לאחות שמעולם לא ראתה אותה, וציין שהאיש עצמו סיפר בביה"ד השרעי שהדירה לא נמכרה בשל חובות לאחותו אלא בגלל יחסיו עם התובעת.
בסיכומו של דבר, השופט דחה את שלוש התביעות. לא נפסקו הוצאות.
בפסקי דין רבים הובהר כי השימוש בדירת מגורים במהלך הנישואין מהווה אינדיקציה לרצון בשיתוף, בצירוף דבר מה נוסף, למשל משך הנישואין או השקעה בדירה. ייתכן כי שינוי קל בנסיבות היה מוביל לתוצאה שונה.
* עו"ד אסנת גולדשמידט-לבנטל עוסקת בדיני משפחה.
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין