האב קיבל את המשמורת על בנו – האם תצטרך להחזיר את המזונות

גם אחרי שבית הדין הרבני קבע כי המשמורת של בנם הבכור תהיה אצל אביו, האם המשיכה לגבות ממנו מזונות בהוצאה לפועל. בית המשפט קיבל את עמדתו והורה לה לשלם לו כ-20,000 שקל.

השופטת קרן גיל מבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב קיבלה באופן חלקית את תביעתו של אב לשני ילדים בני 14 ו-10, והורתה לגרושתו להחזיר לו מזונות ששילם במשך כשנה עבור בנו הבכור, שמתגורר אצלו ונמצא במשמרתו על פי החלטת בית דין רבני.

השניים התגרשו בסוף שנת 2011. לאחר שהתגרשו הילדים היו במשמורת האם, אולם בחודש יוני 2015 עבר הבן הגדול להתגורר עם אביו. מספר חודשים לאחר מכן ניתנה החלטה בבית הדין הרבני, בה נקבע כי משמורת הבן הגדול תהיה בידי האב. לבני המשפחה נקבעו הסדרי ראייה ומפגשים במרכז קשר, אולם החל מיולי 2017 הצדדים אינם נפגשים כלל, וגם לא הילדים.  

בנוגע למזונות, ב-2012 בית המשפט לענייני משפחה פסק בהסכמת הצדדים, כי האב ישלם מזונות חודשיים בסך של 2,700 שקל (1,350 עבור כל ילד), עד שיגיעו לגיל 18.

לפני כשנה הגיש האב את תביעתו, בה ביקש להשיב את כל הסכומים ששילם עבור בנו הבכור, החל מהיום שבו עבר להתגורר איתו ב-2015 – כ-32,400 שקל.

מנגד, האם ביקשה לדחות את התביעה, בטענה שסכום המזונות שנפסק בזמנו אינו משקף את הסכום הנכון עבור ילד אחד.

בנוסף, היא טענה כי היא נושאת לבדה בכל ההוצאות הרפואיות של הבן הגדול, כולל הוראת קבע לקופת החולים. בהקשר זה היא טענה כי האב מעולם לא שילם את חלקו בהוצאות הרפואיות, או בהוצאות החינוך, ולכן בכל מקרה יש לקזז אותן מכל החזר שייקבע.

יש לציין כי האם הסכימה לבטל את המזונות החל מיום הגשת התביעה (יולי 2017), כך שהמחלוקת התמקדה בשנתיים שקדמו לכך.

ידעה שאין עילה

בפתח הכרעתה, השופטת גיל חילקה את השנתיים שבמחלוקת לשתי תקופות שונות. התקופה הראשונה, מהיום שבו הבן עבר להתגורר אצל אביו ועד להחלטת בית הדין הרבני שהעניק לאב את  המשמורת עליו (כ-11 חודשים). השנייה, מאז ההחלטה ועד למועד הגשת התביעה (כ-12 חודשים).

ביחס לתקופה הראשונה, השופטת החליטה לדחות את התביעה. בין היתר, משום שבתקופה זו הצדדים התדיינו בבית הדין הרבני, והאב, שהיה מיוצג לכל אורך הדרך לא פצה פה ולא עתר לביטול המזונות (שנגבו באמצעות ההוצאה לפועל לאחר שהאם פתחה שם תיק), אלא המשיך לשלם מבלי שהביע מחאה כלשהי. לפי השופטת, עובדה זו מלמדת על ויתור של האב.

בעניין זה השופטת הוסיפה כי האם הסתמכה על המצג שהציג האב בפניה, וחיובה כעת בהשבת סכומים ששולמו בתקופה זו בטרם קבע בית הדין הרבני את המשמורת בידי האב, יפגע בה שלא בצדק.

לעומת זאת, השופטת קיבלה את התביעה בכל הקשור לתקופה השנייה, לאחר שהבהירה כי האם התנהלה בחוסר תום כאשר המשיכה לגבות את מזונות הבן הגדול, בידיעה שמעת שנקבעה משמורת הבן יהונתן אצל האב אין עוד עילה לחיובו במזונותיו.

כמו כן, השופטת ציינה כי טענות האם לגבי קיזוז הוצאות רפואיות וחינוכיות נטענו ללא פירוט וללא אסמכתא אחת.  

התוצאה היתה שהאם חויבה לשלם לאב 17,550 שקל (בתוספת הוצאות משפט בסך 2,500 שקל). עם זאת, מסכום זה יופחתו סכומים שהאם שילמה עבור קופת חולים של הבן, כנגד אסמכתאות.

·       ב"כ התובע: עו"ד רן רייכמן

·       ב"כ הנתבעת: עו"ד צמח גרין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין