הבעל טען שהנישואים היו "מקח טעות" כי אשתו הסתירה ממנו מום נפשי. דייני בית הדין הרבני הגדול שמו אותו במקומו: לא כל מי שלוקח נוגדי דיכאון וחרדות סובל מהפרעה נפשית
בעל שחויב בשנה שעברה לשלם לאשתו 180 אלף שקלים עבור כתובה כפשרה (הסכום המלא עמד על 520 אלף שקלים) ערער על כך וטען שיש לפטור אותו מהכתובה, בין היתר, משום שאשתו הסתירה ממנו שהיא סובלת מהפרעה נפשית ונוטלת ציפרלקס. בית הדין הרבני הגדול דחה לאחרונה את הערעור וקבע כי נטילת נוגד דיכאון או חרדה לא מעידה בהכרח על הפרעה נפשית, מה גם שהבעל ידע על כך הרבה לפני שתבע להתגרש.
בתגובה לתביעת כתובה של 520 אלף שקלים שהגישה האישה טען הבעל שהוא פטור מתשלום כיוון שהנישואים היו "מקח טעות", שכן אשתו הסתירה ממנו שיש לה מום נפשי והיא סובלת מהפרעה ונוטלת כדורים פסיכיאטריים. כסיבה נוספת הוא טען שאשתו "מורדת" כיוון שסירבה לקיים איתו יחסי מין.
בית הדין הרבני דחה את הטיעון בנוגע למום, וקבע כי הבעל לא פטור מכתובה אבל ישלם רק 180 אלף שקלים כפשרה. ראשית, כיוון שאי אפשר היה להגיע להכרעה חד-משמעית בסוגיית יחסי המין. שנית, משום שהסכום המלא מוגזם ביחס ליכולות הכלכליות שלו.
בערעור שהגיש על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול חזר הבעל וטען שהיה צריך לפטור אותו מהכתובה. עוד הוא הוסיף כי סכום הפשרה היה אמור להיות נמוך יותר, שכן לא היה מקום לגזור אותו מהסכום המקורי והמוגזם, אלא מסכום מופחת וריאלי.
לא השם, התוכן
דייני בית הדין הרבני הגדול, הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב ציון לוז-אילוז, דחו את הערעור.
הדיין לוז-אילוז קבע כי טענת המום לא יכולה להתקבל. ראשית, משום שהבעל לא ציין זאת כעילה בתביעת הגירושים. שנית, משום שלא כל מי שנוטל "ציפרלקס" סובל מהפרעה נפשית. "כמו שתופעות גופניות המצריכות לקיחת משככי כאבים לא מגדירות את הלוקח כחולה, אף תרופות אלו הגורמות רוגע – אין הכרח לומר שהמצב ללא לקיחתן נובע מהפרעת נפשית".
הדיין הוסיף בהקשר הזה כי להגיד הפרעה נפשית זה לא מספיק כדי להעלות טענה של "מקח טעות" עקב הסתרת מום, ויש להוכיח שההפרעה גורמת לפגיעה בתפקוד היומיומי. "לא השם הוא הקובע אלא התוכן", כתב.
שלישית, הדיין ציין כי גם אחרי שהבעל ידע על הכדורים הוא המשיך לחיות עם אשתו עוד שנים רבות והביא איתה חמישה ילדים, כך שקיבל אותה כמו שהיא.
לגבי הסכום שנקבע לתשלום, ציין הדיין כי יש טעם בטענה שמאחר שנקבע כי סכום הכתובה המלא מוגזם, בית הדין הרבני היה צריך קודם כל לקבוע סכום חלופי וריאלי ורק ממנו לגזור את הפשרה. עם זאת, הדיין קבע כי ההחלטה בעניין זה לא הייתה שגויה בצורה קיצונית שמצדיקה התערבות בשיקול הדעת הרחב הנתון לבית הדין הרבני האזורי בנושא.
למרות דחיית הערעור, הבעל לא חויב בהוצאות מאחר שהאישה הייתה מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי.
עו"ד חיים אלמו טמייט
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין