בעל דירה בשדרות הגיש לפני כחודשיים תביעת פינוי נגד השוכר, בטענה שלא מימש את האופציה בזמן. בתגובה, טען השוכר כי לאורך השנים התנהל מול אמו של בעל הדירה שאפשרה לו להודיע על האופציה בעל-פה. בית המשפט לא התיר את הפינוי.
בשנת 2009 חתמה אישה מבוגרת על הסכם שכירות שהתיר לשוכר להשתמש בנכס שבשדרות לכל מטרה כל עוד היא חוקית, והעניק לשוכר שבע תקופות אופציה להארכת החוזה באותם תנאים.
לשאלות בנושא חוזי שכירות:
פנו ל-עורך דין מקרקעין
לפני כשנתיים, חזר בנה של האישה לישראל לאחר שהות ממושכת בחו"ל, והודיע לשוכר כי הוא בעל הנכס והוא דורש ממנו להתפנות משום שלא מסר בזמן הודעה על ניצול האופציה. אלא שאז אמו התערבה וביקשה לאפשר לשוכר להישאר בנכס, ובנה הסכים. בין לבין הלכה האישה לעולמה.
לאחר שגם תקופת השכירות הנוספת הסתיימה, הודיע הבן לשוכר על פינוי, הפעם בטענה שהפעיל בנכס עסק ללא רישיון. השוכר סירב להתפנות ולפני כחודשיים הגיש הבן תביעת פינוי בבית משפט השלום באשקלון.
התובע התלונן על כך שהנתבע לא הודיע סמוך לתום תקופת האופציה על בקשתו לחדש את השכירות פעם נוספת. הוא הוא טען כי עד היום – אף שחלפו שבע שנים מאז ששכר את המקום – הנתבע לא המציא ערבות בניגוד לדרישה חוזה השכירות.
מהצד השני הנתבע כפר בכל טענות התובע, והפנה לכך שהתובע כלל לא רשום כבעל הנכס, אף שלטענתו רכש את הדירה מאמו לפני למעלה מעשרים שנה. הנתבע טען כי עד שהתובע חזר לארץ הוא התנהל מול אמו, שהציגה את עצמה כבעלת הבית ומעולם לא דרשה ממנו להמציא ערב. כמו כן הוא טען כי נהג להודיע לאם בעל פה על הארכת תקופת השכירות ומעולם לא נדרש להתריע על כך בכתב, כפי שהתובע דורש ממנו כעת.
לשיטתו של הנתבע, הסיבה להגשת התביעה נבעה מהתנגדותו להעלאת דמי השכירות מצד התובע.
דווקא כן הודיע
השופטת סבין כהן אמנם מצאה מסמכים המעידים על כך שהתובע היה בעל הנכס לכל אורך תקופת השכירות, אולם בד בבד היא הבהירה כי התובע, שלא עשה דבר וחצי דבר כדי לרשום את זכויותיו על שמו, אפשר לאמו לנהוג כבעלים.
על כן, השופטת קבעה כי הנתבע היה זכאי להסתמך על הסכם השכירות המקורי שנחתם עם אם התובע וכן על הנוהג שפיתח מולה. בהתאם לכך, השופטת קיבלה את טענת הנתבע כי היה רשאי להודיע על מימוש האופציה בעל פה ולא היה מחויב להביא ערב.
"איני סבורה, כי העובדה שהתובע שב ארצה יש בה כדי לשנות מנוהג זה", כתבה השופטת בפסק הדין. מעבר לזה, במהלך הדיונים בתיק התברר כי הנתבע כן הודיע לתובע בכתב על מימוש האופציה, באמצעות עורך דינו.
בנוסף, טענת התובע לפי הנתבע עשה שימוש לא חוקי בנכס נדחתה גם כן, לאחר שהוכח שעיריית שדרות כלל לא התנגדה לשימוש העסקי שנעשה בה.
לפיכך, תביעת הפינוי נדחתה והתובע חויב בהוצאות משפט בסך 2,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד מימון אביטן
- ב"כ הנתבע: לא צוין בפסק הדין
* עורך דין רוני בוקעי עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין