בניין ישן בירושלים קרס בשנת 2010 במהלך ביצוע עבודות חיזוק. 3 שנים לאחר מכן תבע אחד הדיירים המוגנים פיצוי מהבעלים על פינויו מדירתו. בפסק דין מפורט הוסבר מדוע זכות הדיירות המוגנת פקעה עם קריסת הבניין.
בשנת 2010 הוציאה עיריית ירושלים צו סגירה לבניין ישן בירושלים שהוכרז כמבנה מסוכן. בהתאם לצו, החלו בעלי הבניין במשא ומתן מול דיירים מוגנים, שנדרשו להתפנות לשם ביצוע עבודות חיזוק.
הדיירים המוגנים הסכימו להתפנות ולוותר על זכויותיהם בדירות תמורת פיצוי של 200 אלף שקל למעט הדייר - גבר כבן 69 שגר בגפו בדירה בבניין מאז 1973. בשלב מסוים הצליחו בעלי הבניין להגיע עמו להסכמה מיוחדת, ונחתם עמו הסכם שבו התחייבו לספק לו דירה חלופית ולשמור את זכויותיו כדייר מוגן.
לקראת סוף 2010, לאחר שכל הדיירים התפנו, החלו הבעלים בביצוע עבודות החיזוק, אך הפרויקט לא צלח והבניין קרס.
שלוש שנים לאחר מכן הגיש הדייר המוגן תביעה נגד בעלי הבניין בטענה שעליהם לשלם לו עבור פינויו מהדירה, בהתאם לחוק הגנת הדייר. התביעה הוגשה על סכום של 1.5 מיליון שקל שלטענתו מגלם דמי שכירות למשך כל חייו ופיצוי על נזקים רפואיים שהסבו לו המגורים בדירה החלופית, שבדיעבד הסתבר שהייתה מחסן מלא עובש ורטיבות.
במענה לתביעה טענו הנתבעים שזכויותיו של התובע כדייר מוגן פקעו עם קריסת הבניין. באשר להסכם, הם טענו כי המסמך נחתם עם התובע מתוך רחמים, והגביל את תקופת הסיוע במגורים לחצי שנה בלבד. בתוך כך הם הזכירו כי בפועל הדייר נהנה ממגורים בדירה החלופית במשך 4 שנים.
אין בניין – אין זכויות
השופטת תמר בר-אשר צבן מבית משפט השלום בירושלים בחנה בשלב הראשון האם הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובע וקבעה כי התשובה לכך שלילית. היא אישרה את טענת הנתבעים בנוגע לפקיעת ההסכם וקבעה כי התחייבותם להסדיר את מגורי הייתה לפרק זמן מוגבל של חצי שנה בלבד.
מכאן, עברה השופטת לדון בשאלה, האם התובע עדיין זכאי לפיצוי עבור מגורים חלופיים מכוח היותו דייר מוגן. לצערו של התובע, גם שאלה זו נענתה על ידי השופטת בשלילה. השופטת קבעה כי אובדן נכס הוא אחד הסיכונים הכלכליים שטומנת בחובה הזכות לדיירות מוגנת, והפנתה להלכה שנקבעה לפני עשרות שנים בבית המשפט העליון, שלפיה זכות הדיירות המוגנת פוקעת ברגע שהבית נהרס.
בתוך כך השופטת ציינה כי לא ניתן להטיל את האשמה בקריסת הנכס על הבעלים, שאין מחלוקת כי עשו ככל יכולתם כדי להצילו.
עם זאת, השופטת לא שללה לגמרי את זכאותו של התובע לפיצוי, וזאת בהסתמך על ההסכמים שנחתמו עם יתר הדיירים המוגנים בבניין, שתמורת פינוי מרצון זכו לפיצוי של 200,000 שקל. "בהתחשב בעובדה שהתובע נאלץ לעזוב את הדירה שבה גר בדיירות מוגנת במשך כארבעים שנה, יהיה זה נכון לפסוק לו את הפיצוי ששולם לשאר הדיירים", קבעה.
ואולם, מאחר שבניגוד לדיירים האחרים, התובע נהנה מדיור חלופי במשך כארבע שנים, השופטת ניכתה מסכום הפיצוי את דמי השכירות עבור תקופה זו, וחייבה את הנתבעת לשלם לתובע את היתרה: 85,000 שקל בלבד. לא נפסקו הוצאות משפט.
- ב"כ התובע: עו"ד אלדד שגב
- ב"כ הנתבעים: עו"ד שרון אוחיון, עו"ד אלקנה בישיץ
עו"ד יעקב לנגה
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין