סגן נשיאת ביה"ד לעבודה בבאר-שבע חייב את מדרשת שדה בוקר לשלם פיצוי למורה הרה שביקשה לבחון מחדש החלטה לצמצם את משרתה. השופט הבהיר שפיצוי משמעותי יחזק את מעמדו של חוק עבודת נשים וירתיע מעסיקים.
משרתה של מורה בתיכון מדרשת שדה בוקר צומצמה לאחר שימוע שנערך לה במאי 2016, בעקבות החלטת ההנהלה לצמצם את מספר שעות לימוד התנ"ך. כחודשיים לאחר מכן, הודיעה המורה שהיא בהריון.
המורה התרתה בפני בית הספר שלא ניתן לצמצם את משרתה ללא היתר ממשרד הכלכלה, גם אם לא היה ידוע על ההריון בזמן קבלת ההחלטה, וזאת כל עוד הצמצום לא נכנס לתוקף.
לקראת תחילת שנת הלימודים, פנה בית הספר לממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה והרווחה וביקש היתר לצמצום, אולם הממונה לא נתנה את ההיתר המבוקש. למרות זאת, המדרשה לא כיבדה את החלטת הממונה והמורה החלה לעבוד במשרה חלקית.
בעקבות זאת הגישה המורה תביעה להחזיר אותה למשרה מלאה כפי שהייתה לפני הצמצום, וכן תבעה פיצוי כספי על הפרת חוק עבודת נשים. מנגד, המדרשה – הנתבעת – הגישה ערעור על החלטת הממונה.
טענתה המרכזית של הנתבעת הייתה כי לאחר סוף חודש מאי לא ניתן לעשות שינויים בשיבוץ השעות של המורים.
הנתבעת אף חקרה את התובעת ארוכות לגבי המועד שבו ידעה על ההריון. התובעת טענה כי היה זה בחודש יוני, והודיעה על כך ביולי כי לא ידעה שעל הנתבעת לקבל היתר על צמצום המשרה. לעומת זאת, הנתבעת ניסתה להראות שלפי אישורי ההריון התובעת ידעה עליו כבר סביב חודש אפריל, והסתירה אותו.
חובה לקיים דיון אמיתי
"התשרמנו כי הממונה בדקה ושקלה את כל העדויות והנתונים שהובאו לפניה, ועל בסיסם קבעה כי הנתבעת לא עשתה מאמצים כנים וסבירים למציאת שעות לתובעת לאחר שמסרה על הריונה", כתב סגן הנשיאה השופט אילן סופר.
עיקר העניין היה העובדה שהנתבעת לא שקלה מחדש את עניינה של התובעת לאחר שנודע על ההריון, וזאת בנימוק שלא ניתן לבצע שינויים לאחר חודש יוני.
בדומה לממונה, דברים אלה לא היו מקובלים על השופט, שהבהיר כי מרגע שעובדת מודיעה על הריון, וטרם כניסת הצמצום לתוקף, החוק מחייב את המעסיק לקיים דיון אמיתי ולבחון חלופות – האם הצמצום היא האפשרות היחידה או שמא ישנה אפשרות אחרת שתפגע פחות בעובדת.
השופט אף מתח ביקורת על סוגיית המועד שבו גילתה התובעת על ההריון, וכתב כי "טענות אלו של הנתבעת, ראוי היה שלא יבואו לעולם, שכן גיל ההריון, אינו מחייב ידיעה עליו כבר מיומו הראשון".
עם זאת, השופט דחה את טענת התובעת שלפיה החלטת הנתבעת נבעה משיקולים זרים או פסולים. השופט אף הבהיר שאין צורך לדון במרכיבים נוספים של התביעה, היות שהתובעת הוחזרה בסופו של דבר להיקף הקודם של משרתה.
לסיכום נקבע כי הנתבעת תשלם לתובעת 80,000 שקל פיצויים בגין הפרת חוק עבודת נשים, וכן 20,000 שקל פיצויי עוגמת נפש, ובתוספת הוצאות משפט בסך 10,000 שקל. הנתבעת אף חויבה לשלם למדינה 5,000 שקל הוצאות משפט בגין דחיית ערעורה על החלטת הממונה.
בנוגע לגובה הפיצוי, השופט סופר כתב כי "קביעת פיצוי משמעותי תחזק את מעמדו של חוק עבודת נשים ותרתיע מעסיקים מפני פרשנות מוטעית של החוק כפי שהיה במקרה שלפנינו".
- ב"כ התובעת: עו"ד הדס שגיא ויינבאום
- ב"כ הנתבעת: עו"ד חן אביטן
- ב"כ המשיבה (מדינת ישראל): עו"ד מירן ספר מפרקליטות מחוז דרום אזרחי
עו"ד ורדה רוזנטל
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין