בהתערבות ביהמ״ש: זוג קשישים מאוקראינה יזכו למעמד לפי חוק השבות

משרד הפנים התנגד להכרה בבני הזוג וטען כי על אף שאמו של הגבר הוכרה בעבר כיהודיה, מסמכים שהתגלו לאחר מכן העלו חשד לזיוף. בית המשפט קיבל עתירה שהגישו השניים

לפני כשלוש שנים הגיעו לארץ בני זוג אזרחי אוקראינה בשנות ה-80 לחייהם. הם החליטו להישאר וביקשו מעמד לפי חוק השבות על סמך העובדה שאמו של האיש הוכרה כיהודייה. המשרד דחה את הבקשה בטענה כי נגד האם הועלו טענות לזיוף. השופט רון שפירא קיבל את עתירת בני הזוג וקבע כי המשרד לא פעל לבירור הטענות מול האם ומאחר שהיא נפטרה כיהודיה יש להכיר בבנה ובאשתו.

העותרים, בשנות ה-80 לחייהם, נישאו ב-1961 ויש להם שתי בנות משותפות שגרות באוקראינה.

ב-2017 הם נכנסו לישראל באשרת תייר ונשארו לגור כאן. בקיץ 2018 הם הגישו בקשה לקבלת מעמד עולה והתבססו על כך שהאיש הוא בן של יהודיה ולכן לפי חוק השבות הוא יהודי.

בינואר 2020 דחה משרד הפנים את הבקשה וקבע כי אין במסמכים שהוצגו על ידם כל הוכחה לזכאותם לפי חוק השבות. עוד נקבע כי עליהם לצאת מהארץ בתוך 14 יום. ערר פנימי שהגישו השניים נדחה. 

בעתירה ציינו בני הזוג כי בראשית שנות ה-90 ניתן לאמו של האיש מעמד מכוח חוק השבות כשעלתה לישראל. העותרים הציגו את תעודת הלידה של האיש בה נקוב במפורש כי הוא בנה של אמו. בנסיבות אלה לדבריהם, האיש זכאי לעלייה מכוח חוק השבות והאישה מכוח היותה אשתו.

משרד הפנים הבהיר כי אמנם האם הוכרה בעבר כיהודיה אך בהמשך עלה חשד כי מסמכיה זויפו, דבר שהטיל ספק ביהדותה והיא זומנה לבירור. לשיטתו, בהעדר ראיות מספיקות בדבר יהדותו של האיש אין להעניק לשניים מעמד. 

בני הזוג השיבו כי המשרד מעולם לא תבע את האם או מי מבני משפחתה ועד יום מותה ב-2010 היא הייתה רשומה כיהודייה.

מחויבות היסטורית

נשיא בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, השופט רון שפירא, קיבל את העתירה.

הוא קבע שהמדינה לא פעלה בנחישות הנדרשת כדי לברר את טענות הזיוף מול האם כשהדבר היה ניתן טרם מותה.

השופט ציין כי הראיה החשובה ביותר התומכת בטענת העותרים היא קביעה של המשרד כי אמו של העותר היא יהודייה. הוא הדגיש כי על החלטה זו חלה חזקת התקינות הפעולה המנהלית.

עוד כתב השופט כי המדינה לא פעלה בהתאם למידע שהגיע אליה בדבר החשש לזיוף ומעבר לזימון האם לא נעשה דבר. בנסיבות אלה נותרה הקביעה כי האם יהודייה על כנה. קביעה זו פועלת לטובת העותר ובמצב הנוכחי לאחר שהאם נפטרה כיהודייה לא ניתן לברר עמה את הטענות בנוגע לאי מהימנות המסמכים שמסרה.

לפיכך, העותר עמד בנטל הראשוני להוכיח את זכאותו למעמד והמשרד לא סתר את חזקת התקינות המנהלית של ההחלטה שלו בעבר בדבר יהדותה של האם.

השופט הזכיר פסיקה שלפיה סירוב בלתי מבוסס מצד המדינה להכיר ביהדותו של מבקש שהוכיח לכאורה את זכאותו מכוח חוק השבות עלול לעלות כדי הפרת מחויבותה ההיסטורית והמוסרית של המדינה כמדינת העם היהודי.

בסופו של דבר קבע השופט כי העותרים זכאים למעמד בישראל.

משרד הפנים חויב בהוצאות בסך 15,000 שקל.

לפסק הדין המלא בתיק 1718-04-20

• ב״כ העותרים: עו״ד רומן קוגן
• ב״כ המשיב: פרקליטות מחוז חיפה

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין