משרד הפנים דחה את בקשת אזרחית הפיליפינים למעמד קבע בישראל בטענה שנישאה מטעמי נוחות למעסיק שמבוגר ממנה ביובל. זמן קצר לאחר שבעלה נפטר, נקבע כי משרד הפנים שגה ולא הייתה כל סיבה לפקפק בקשר בין השניים.
בני הזוג נישאו בשנת 2001 – הגבר ישראלי כבן 74 והאישה אזרחית הפיליפינים כבת 25 ששימשה כמטפלת הסיעודית שלו.
לאחר נישואיהם, ביקשו בני הזוג לפתוח בהליך מדורג לקבלת אזרחות או מעמד קבע, אך נתקלו פעם אחר פעם בסירובו של משרד הפנים, שלא האמין לכנות הקשר ביניהם.
לאחר שעתרו לבג"ץ בשנת 2007, הסכים משרד הפנים לאפשר לאישה לקבל רישיון ישיבה ארעי, אך לפני שנתיים הרישיון בוטל לאחר שהוחלט כי היחסים בין השניים הם יחסי נוחות ואינם נכנסים לגדר מערכת יחסים זוגית.
בשנה שעברה בני הזוג ערערו על החלטת משרד הפנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך הגבר הלך לעולמו במהלך ניהול ההליכים. למרות זאת, המערערת ביקשה להמשיך ולהסדיר את מעמדה בישראל בכל זאת.
המערערת סיפרה כי לאחר נישואיה למנוח, היא הפסיקה לשמש כמטפלת שלו והוא קיבל שירותי סיעוד דרך ביטוח לאומי. בנוסף היא הציגה ראיות לכך שבמשך 15 שנות נישואיהם הם ניהלו חיים משותפים כבעל ואישה לכל דבר. בשנים אלה היא עברה גיור רפורמי ומזה 11 חודשים היא עוברת הליך גיור אורתודוקסי.
השופט אליהו בכר, שהתרשם כי משרד הפנים ייחס חשיבות רבה מדי לפער הגילאים בין המערערים, הורה לו לשקול מחדש את הסדרת מעמדה של המערערת, אך גם לאחר מכן הודיע המשרד שהוא לא מוכן להעניק לה מעמד.
מטעם המשרד נטען כי המערערת לא הצליחה לשכנע בכנות הקשר בינה לבין המנוח, ובכל מקרה, כעת, משאין לה בישראל אף אחד, הזיקה שלה לפיליפינים חזקה וממשית יותר. משרד הפנים אף זקף לחובת המערערת את העובדה שהחלה בגיור אורתודוקסי שכן לטעמו מדובר בניסיון ציני להשגת מבוקשה.
התעלמות מוחלטת מהעובדות
לנוכח עמדה נוקשה זו נאלץ השופט בכר להכריע בערעור. השופט ציין תחילה כי חוק האזרחות אינו שולל אוטומטית זכאות למעמד לאחר שבן הזוג הישראלי נפטר. לבני זוג זרים שנותרים אלמנים יש נוהל מיוחד המכונה "נוהל אלמנות" שבמסגרתו מוטל על משרד הפנים לבחון את ההשלכות של הפסקת הסדרת המעמד בעניינו הספציפי. בכלל זה יש האם הוכיח שניהל זוגיות כנה ואמתית ופעל בהתאם לחוק, ולבחון האם מרכז חייו הועבר לישראל.
לאחר סקירה של הראיות על מערכת היחסים בין המערערת לבין המנוח ושלל ההחלטות שניתנו בעניינם בבתי המשפט, השופט קבע כי לא הייתה למשרד הפנים כל סיבה לפקפק בכנות הקשר.
השופט הוסיף כי משרד הפנים טעה טעות יסודית כאשר סירב להכניס את המערערת להליך המדורג, תוך התעלמות ממערכת היחסים היציבה בינה לבין המנוח, שהתנהלה לאורך מיטב שנותיה של המערערת, שנותרה כיום אלמנה ערירית בת 41.
השופט הוסיף כי טענת המשרד, לפיה יש לשלול את זכאותה למעמד קבע עקב ניסיונה להתגייר נגועה בחוסר סבירות קיצוני, והדגיש כי לולא הפגמים בהחלטות משרד הפנים, המערערת הייתה זוכה כבר מזמן במעמד של קבע בישראל.
לכן, השופט קבע כי יש לראות את המערערת כמי שכבר השלימה את ההליך המדורג, והורה למשרד הפנים להנפיק רישיון קבע, ואף ביקש כי ישקול בלב פתוח בקשת התאזרחות מצד המערערת. משרד הפנים חויב בהוצאות משפט של 15,000 שקל.
- ב"כ המערערים: עו"ד דוד מנע, עו"ד זהבה גור
- ב"כ המשיב: עו"ד יוסף מנסור
* עו"ד עדי יחזקאל מייצג בתחום האזרחות והאשרות בישראל
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין