חנות בעיר לא שילמה ארנונה ומים במשך שנים. בית המשפט קבע שהעירייה למעשה ויתרה על החוב כשלא בדקה מאז 1982 מי מחזיק בנכס, ותביעתה התיישנה
בית משפט השלום בבאר שבע דחה לאחרונה תביעה שהגישה עיריית באר שבע נגד מי שלטענתה צבר חובות ארנונה ומים בסכום של 1,046,835 שקל בין השנים 2011-2004, בהן החזיק בחנות בשדרות יעלים בעיר. השופט תומר אורינוב קבע שהתביעה התיישנה מאחר שהוגשה לאחר יותר משבע שנים ממועד היווצרות החוב. בנוסף נקבע כי אין הצדקה לדחות את מירוץ ההתיישנות לאחר שהעירייה נמנעה משך שנים ארוכות מלבצע פעולות פשוטות שבמסגרתן יכלה לגלות בקלות מיהו בעל החוב.
התביעה הוגשה בדצמבר 2020 במסגרתה טענה העירייה כי רק ביולי 2018 גילתה שאביו של הנתבע רשום כבעלים של החנות. לדבריה, הורי הנתבע נפטרו בתחילת שנות האלפיים, מה שהופך את הנתבע – כיורש יחיד שלהם – לבעל החוב הרלוונטי.
העירייה עתרה להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המאפשר לדחות את תקופת ההתיישנות למועד שבו התגלתה לה לראשונה עילת התביעה. זאת, מאחר שלטענתה הנתבע הסתיר ממנה שהוא היורש של הוריו במטרה להתחמק מתשלום מיסים.
מנגד טען הנתבע שכתנאי להחלת סעיף 8 צריך להוכיח מאמץ כלשהו לגילוי עילת התביעה, בעוד שכאן העירייה לא ביצעה בדיקות פשוטות ביותר לאיתור המחזיק בנכס. הוא אמנם הודה שהחזיק בחנות כמה שנים, אך בנסיבות אלה טען כי התביעה התיישנה.
מה שבטוח – אולי
השופט אורינוב ציין שהחנות מושא התביעה נמכרה לאביו של הנתבע בשנת 1982. על רקע האמור, קבע, יש לבחון האם העירייה יכולה הייתה לגלות לפני יולי 2018 שהנתבע מחזיק בנכס, שאז יעמוד להגנתה סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
קביעת השופט הייתה נחרצת: העירייה יכלה גם יכלה לגלות שהנתבע מחזיק בחנות, הרבה לפני 2018. לדבריו, היא יכלה לבצע אחת מתוך מגוון בדיקות פשוטות שיעלו בחקתה את המידע האקטואלי.
כך למשל, ציין השופט, העירייה לא הוכיחה שפנתה לבעלי החנויות הסמוכות במטרה לברר מי המחזיק בנכס.
כמו כן, במשך 36 שנה לפחות היא לא טרחה לפנות בדרישה לתשלום חוב הארנונה גם לבעלים הקודמים שהחזיקו בחנות עד 1982, או ליורשיהם, אף שהחנות הייתה רשומה על שמם בספרי העירייה.
בהקשר לכך תהה השופט כיצד העירייה טוענת ברצינות שהתנהלות הנתבע הקשתה עליה לגבות את החוב, בעוד שהיא אפילו לא הרימה טלפון למי שרשום אצלה כמחזיק בחנות כדי לעשות זאת.
יתרה מכך, השופט מתח ביקורת על העירייה שהביאה לעדות מטעמה עובדת שאינה בקיאה בפרטים ושהחלה לעבוד אצלה רק ב-2014. כך למשל, באחת השאלות שנשאלה העובדת במטרה לברר אם בוצעו פניות של העירייה בקשר לנכס, השיבה: "יכול להיות שכן או לא. לא יודעת. מה שבטוח – אולי".
השופט כתב שמגרסת העובדת עלה אמנם שעורך הדין של העירייה ערך בדיקות בקשר לזהות המחזיק בחנות, אולם לדבריו אותו עורך דין לא הובא לעדות ופניותיו לרשויות לא הוגשו כראיה. גם ראיות אחרות – כמו מכתב שנשלח למחזיקי החנות או דוחות של פקחים שביקרו בחנות במטרה לאתר את המחזיקים – לא הוצגו.
בנסיבות אלה קבע השופט שהעירייה למעשה ויתרה על החוב, והוא התיישן.
- עורכי הדין של הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד ראובן גוברין
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין