אחרי 40 שנות מדבר פסיקתי יש "לחשב מסלול מחדש" - שימוש במקדמי היוון אנכרוניסטיים בתביעות נזיקין כפגיעה קשה בניזוקים

בס"ד

פרק I – כללי

• פתח דבר
• יסוד אי הוודאות בפסיקת פיצויי הפסד השתכרות לעתיד
• עקרון השבת המצב לקדמותו, הצדק המתקן והתפיסה החוקתית
• התפתחות השוק ואנכרוניזם מקדמי ההיוון שבשימוש כיום

פרק II –  חשיבה מחדש בעניין קביעת מקדמי ההיוון

• מטרת הפיצוי הנזיקי ושיטת הפיצוי לעתיד
• הקושי בפסיקת פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד - בין כלי היוון ישנים למציאות אקטוארית חדשה
• רקע היסטורי ופסיקתי
• מגמת הירידה בתשואת השקעות בטוחות מול סטגנציה בעולם המשפט
• הויכוח בנושא "שוק עמוק אגח"י והשלכותיו לעניין מקדמי היוון

פרק III – סיכום ומסקנות

1. הקדמה
2. סיכום עמדת המאמר ומסקנות
3. סוף דבר

פרק I – כללי

פתח דבר

"בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות-לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני-נביאים".

                השופט מ' חשין ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) עמ' 802, עמ' 822.

הנני מכהן כשופט בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו כ- 13 שנים, מתוכם כ- 7 שנים במחלקת הנזיקין ודן בתיקי נזקי גוף, ביניהם תיקים רבים של רשלנות רפואית, תאונות עבודה, תאונות דרכים ותביעות ניזוקים ממפגעים ברשות הרבים.

המשותף בכל התיקים מהסוג הנ"ל הוא הצורך - לאחר קביעת החבות כמובן - להעריך את הנזק שנגרם לניזוק ולקבוע הפיצוי בגינו. ראש הנזק עיקרי (עד כדי כך עיקרי שבמשפט העברי הוא נקרא "נזק"[2] ) הוא הפסד השתכרות לעתיד/פגיעה בכושר ההשתכרות.

בכדי לקבוע שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה, משתמשים רוב השופטים – ואני בתוכם – במקדמי היוון האמורים להביא לתוצאה שתהלום את עקרון "השבת המצב לקדמותו".

בנוסף לכך, הנני מכהן מעל חמש שנים כדירקטור מטעם נציגות השופטים הארצית, בחברה הממשלתית המנהלת את קרן השתלמות השופטים. קרן זו חותרת לביצוע השקעות עם התשואה הטובה ביותר האפשרית עבור עמיתי הקרן, ללא ספקולציה מסוכנת. בתפקידי זה נוכחתי לדעת במשך השנים שבעצם לא קיימת השקעה ללא סיכון הנותנת תשואה טובה למשקיעים. כיום בכדי להשיג תשואה חיובית סבירה, יש צורך בלקיחת סיכונים.[3]

כהונתי בשני התפקידים הנ"ל הביאו ל"דיסוננס קוגניטיבי" שכן נוכחתי לדעת שאין כל קשר בין מקדמי ההיוון אותם אנו משתמשים כשופטים בעת ביצוע חישוב הפיצויים המגיעים לניזוקים לבין המציאות הכלכלית העכשווית במשק.

בסימולציות רבות שעשיתי בתיקים אמיתיים גיליתי שההפרשים בין הפיצוי לפי המקדמים המקובלים, לעומת שימוש מושכל בריבית האמיתית המתקבלת כיום בשוק הם משמעותיים ביותר, במיוחד כשמדובר בפיצוי קטינים (עם "היוון כפול").

מקדמי ההיוון כפי שנהוגים במרוצת 40 השנים האחרונות מבוססים על הלכת זדה ועומד על ריבית ריאלית בשיעור 3%^[4]. שיעור זה התבסס בשעתו על תקנות הביטוח הלאומי^[5]. היום נראה שזועק לשמיים אי התאמתו של שיעור ההיוון הזה, למציאות הכלכלית הקיימת כיום, לאור פיחות בתשואת הריבית המתקבלת באג"ח הממשלתי צמוד המדד המשמש לרוב להשקעות חסרות סיכון לטווח ארוך. נוצר מצב בו הסך המנוכה בתהליך ההיוון מוביל הלכה למעשה לפיצוי בחסר של הניזוקים. זאת ועוד, שיעור המס על אגרות החוב , גורע עוד יותר מסך הפיצוי הכולל המגיע בסופו של דבר לניזוקים. שופט מסוים ציין בפניי ש"כבר די הרבה זמן לא  מתייחסים לכללי ההיוון כאל נורמה רציונאלית, אלא כאל דוגמה דתית למחצה".

הבדיחה העממית מספרת על כך שמשה רבינו ע"ש הסתובב עם העם במדבר סיני במשך 40 שנה מכיוון שלא רצה לקבל עצת אשתו ציפורה לשאול את עוברי הדרך כיצד מגיעים לכנען. יתכן שגם אנו, לאחר 40 שנות פסיקה עקבית וסטטית המקבלת את מקדמי ההיוון האנכרוניסטיים כדבר מובן מאליו, הגיע הזמן להשתמש ב "ווייז" וירטואלי ו"לחשב מסלול מחדש", מכאן שמו של מאמר זה.

יסוד אי הוודאות בפסיקת פיצויי הפסד השתכרות לעתיד

נזקי הממון בתביעות נזקי גוף כוללים בעיקרם הפסדי השתכרות והוצאות. הנפגע זכאי לפיצוי בגין נזקים מיוחדים (הפסדי השתכרות שסבל עד יום פסק הדין והוצאות שהוציא עד אז) ונזקים כלליים (הפסדי השתכרות הצפויים בעתיד וכן הוצאות שהוא  צפוי להוציא בעתיד).^[6] 

במרבית התיקים נתח נכבד מהסעד הנתבע בבית המשפט בתיקי הנזיקין מתייחס לראש נזק זה של הפסד השתכרות בעתיד של  הניזוק. על אף זאת, אין בנמצא שיטה שתסדיר את יסוד אי הוודאות השולט בחישוב הפסד ההשתכרות העתידי בתביעות על נזקי גוף^[7] , ודברי השופט חשין ז"ל שהבאתי בפתח המאמר בדרכו הציורית ממחישה זאת היטב.

ככלל, משמשים שני מדדים עיקריים לקביעת שיעור הפסדי ההשתכרות:  שיעור ההשתכרות שהייתה צפויה לנפגע אלמלא התאונה, ושיעור  הפגיעה בכושר ההשתכרות הבאה לידי ביטוי באובדן צפוי של ההכנסה, כולה או חלקה.

שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות מושפע, לעיתים קרובות, ממידת הנכות התפקודית שהוסבה לנפגע בתאונה. הנכות הרפואית משמשת אמת מידה מרכזית בקביעת שיעור הנכות התפקודית. זו האחרונה משמשת בסיס לקביעת שיעור הפגיעה האינדיווידואלי בכושר ההשתכרות של התובע המסוים.

בהעדר ראיות שיפריכו זאת, עשויה הנכות הרפואית ללמד גם על הנכות התפקודית וגם על שיעור הפגיעה התפקודית, לאמור שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.

בית המשפט חותר למציאת הפיצוי המתאים בנסיבות העניין לנפגע הספציפי העומד בפניו. משאבי מערכת רבים מושקעים על מנת למצוא מהי אותה נכות תפקודית/פונקציונאלית ממנה סבל – ויסבול – הנפגע על מנת לפצותו על הנזק החזוי, ובכך לעמוד בעקרון השבת המצב לקדמותו.^[8] 

לעיתים, בהערכת הפיצויים בנזיקין לגבי תקופה שבעתיד נלקחים בחשבון גם אירועים אשר קיים סיכוי שיתרחשו בעתיד, אפילו אין הסיכויים מגיעים כדי יכולת לקבוע את הדבר כעובדה לפי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי.^[9]

ניתן לומר שבית המשפט העליון רואה לנגד עיניו את זכות הנפגע להיות מפוצה על אובדן סובייקטיבי של כושר ההשתכרות^[10]. בעבר כבר ציינתי שלדידי נראה כי עיקרון זה מושפע מהפילוסופיה הקנטיאנית.^[11]

עיקרון השבת המצב לקדמותו, הצדק המתקן והתפיסה החוקתית

אנגלרד^[12] סבור כי יש למנוע מצב בו סכום הפיצויים נופל משיעור הנזק הממשי. יש להעמיד את המחוקק על החזקה כי התכוון להשיב את מצב הנפגע לקדמותו (Restitutio ad Integrum)[13]. זה עקרון בסיסי בדיני הנזיקין שאינו יכול להידחות בלי ביטוי מפורש בחוק[14].

לדעת ריבלין^[15] הזכות לפיצויים הבאים להשיב לקדמותו את מצבו של מי שניזוק בתאונת דרכים היא זכות קניינית כמשמעותה בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו.[16]

השאלה מהי תכלית ראויה בחקיקה הפוגעת בזכות יסוד עשויה להימדד  בפרמטרים כלליים המשותפים לכלל הזכויות המוגנות, או בפרמטרים משתנים על פי מהותה של הזכות.

ניתן לומר, אם כן, שלפי עקרונות המנחים ביסוד השיטה הישראלית, התפישה האמריקאית^[17] המבוססת על  הקטנת העלות של החוק, מניעת התייקרות פרמיות הביטוח ושמירת חוסנן הכלכלי של חברות הביטוח – אינה תכלית ראויה.[18]

לעומת זאת, לפי הגישה הישראלית, פגיעה מהותית בעיקרון הנזיקי היסודי של השבת המצב לקדמותו, היא בלתי חוקתית.

זמן שיפוטי רב^[19] מושקע בבדיקת פוטנציאל ההשתכרות העתידי של הניזוק הספציפי, ובהשערות מהשערות שונות בקשר לנכות התפקודית, הפגיעה בכושר ההשתכרות, ובסיס השכר שעל פיו יעשה חישוב הפיצוי.

עם זאת, לאחר שקלא וטריא ארוכה ומייגעת בקשר לקביעת בסיס השכר ושיעור הפגיעה, עוברים בתי המשפט לחשב אוטומטית את שיעור הפיצוי על פי מקדמי היוון שנקבעו לפני 40 שנה, מבלי להתבונן, לבדוק ולברר האם מקדמי היוון אלו, אשר נקבעו בשנות ה- 70 של המאה ה- 20, בכלל ישימים במציאות הכלכלית של ישראל במאה ה- 21.

מטרת מאמר זה הוא להציף נושא זה.

התפתחות השוק ואנכרוניזם מקדמי ההיוון שבשימוש

במאמר זה אנסה להוכיח שאין כל קשר בין מקדמי ההיוון ההיסטוריים שבשימוש כיום לחיי ההשקעות הכלכליות של ישראל כבר מעל 10 שנים וגם לכל התחזיות הכלכליות המבוססות ל-10 השנים הבאות.[20]

טענתי המרכזית במאמר זה היא שבתי המשפט בעצם השימוש במקדמי היוון אנכרוניסטיים אלו פוגעים קשות בניזוקים, מפחיתים לעיתים עשרות – אם לא מאות – אלפי שקלים מהפיצוי המגיע לניזוק, תוך פגיעה קשה בעקרון הנזיקי של השבת המצב לקדמותו ובכך פגיעה ממשית בקניינו של אדם ובזכויות חוקתיות המוגנות על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בשתי קבוצות ניזוקים:

הקבוצה הראשונה היא של קטינים ניזוקים – לגביהם מתבצע היוון כפול על בסיס ריבית עתידית של 3% כשבפועל דורשים בתי המשפט לעיתים קרובות שסכום הפיצוי יושקע בשלב הראשון במסלול בטוח שישמור על ערך הכספים ללא סיכונים עד שהקטין יגיע לבגרות.[21]

הקבוצה השנייה הם ניזוקים בגיל מתקדם שהחישוב לגביהם נעשה על בסיס פחות מ10 שנים עד לפרישה (ולא ניתן לטעון לגביהם שיתכן שבעוד עשרים שנה ישתנה שוב השוק ויעבור לשוק עם תשואות גבוהות על השקעות בטוחות).

פרק II –  חשיבה מחדש בעניין קביעת מקדמי היוון

מטרת הפיצוי הנזיקי ושיטות הפיצוי לעתיד

בבואה של הערכאה הדיונית לתת לפלוני סעד בגין נזק גוף שגרם לנכות תפקודית (כשנקודת המוצא, היא שנכות זו אקוויוולנטית לנכות הרפואית שנקבעה לניזוק^[22]) הפוגעת בפוטנציאל ההשתכרות שלו, עליו לתת פיצוי בגין השנים בעתיד בהן נפגעת יכולתו של הניזוק להשתכר. כשמדובר בניזוקים צעירים עד גיל העמידה ניתן לומר שראש נזק זה מהווה חלק הארי מהפיצוי שיקבל  הניזוק. חשוב לציין שיש להבחין בין פיצוי על אבדן ההשתכרות המפצה את הניזוק על השתכרותו בפועל בעוד פגיעה בכושר ההשתכרות מפצה על יכולת ההשתכרות של הניזוק בתור נכס השייך לבעליו^[23],  ושיש לפצות בגין נזק הנגרם לנכס זה, כך שהפיצוי יתייחס לפוטנציאל ההשתכרות של הניזוק^[24] .

כאשר הפסד ההשתכרות צופה פני עתיד הלה מחושב למשך תקופת ההשתכרות שנותרה מיום פציעתו של הניזוק. זו מחושבת בשיטתנו בדרך כלל מגיל 21, המהווה גיל הכניסה לשוק העבודה ועד גיל 67 המהווה גיל הפרישה^[25], במטרה לקיים את עקרון השבת המצב לקדמותו^[26]. השבת המצב לקדמותו ע"י בית המשפט תעשה בדרך של שומה כלכלית של הנזק הממוני שנגרם לניזוק ופיצויו בעזרת תשלום כסף ראוי. כך, שככל הניתן, יוכל להעמיד את הניזוק במצב בו היה נתון לאחר מעשה העוולה, לולא התקיים מעשה העוולה^[27]. פיצוי בגין אבדן כושר ההשתכרות, יינתן על בסיס הפער שבין יכולת הניזוק להשתכר עובר לקרות מעשה העוולה, ויכולתו להשתכר לאחריו^[28].

ככל שמדובר בנזק עתידי, קיימת מורכבות אינהרנטית לקבוע את שיעור הפיצוי, זאת לאור חוסר הוודאות בשאלת הדינאמיקה בהתפתחות הנזק בעתיד, ותוחלת חייו של הניזוק. על חוסר וודאות זה ניתן להתגבר באחת משתי דרכים: פיצוי הנפגע על דרך של הערכת הסיכוי וקביעת נזק על בסיס הערכה זו כך שיפוצה הניזוק בעזרת תשלום חד פעמי, או שניתן לפצות את הניזוק בעזרת תשלום עיתי המשתנה כל העת בהינתן שינוי  במצבו של הניזוק[29]. לכל אחת מהשיטות יתרונות משלה. בשיטה של תשלום חד פעמי מתקיימת תכלית סופיות הדיון וצמצום העומס על המערכת המשפטית, היעדר הצורך במערך שמטרתו ביצוע תשלומים עיתיים, ובטחון במובן זה שפיצוי הניזוק אינו תלוי בשינויים במצבו הכלכלי של המזיק. בשיטה של תשלום עיתי, מתקיימת בצורה ראויה יותר מטרת העמדת הניזוק במקום בו היה עומד לולא נגרם לו מעשה העוולה הנזיקי. בנוסף, תשלום זה מפצה את הניזוק בדיוק רב יותר משיטת הפיצוי החד פעמי זאת לאור כך שמפצה בגין אבדן הכנסות אמיתי ללא צורך בפנייה להשערת השערות, ובחינת סיכויים וסיכונים כלכלים המהווים חלק משמעותי מהמורכבות בקביעת הפיצוי החד פעמי.

בעבר, הפסיקה קבעה כי אין לבתי המשפט סמכות לפסוק פיצויים עיתיים בהיעדר הסכמת הצדדים.^[30] כיום, ההלכה היא כי ביכולתו של בית המשפט לפסוק פיצויים עיתיים מקום בו קיימת אי וודאות משמעותית בדבר מצבו העתידי של הניזוק ויכולתו לכלכל את צעדיו.^[31]  בפועל הדבר נעשה במקרים נדירים ביותר.  ברוב מוחץ של התיקים נקודת המוצא של בית המשפט היא שימוש בשיטת הפיצוי החד פעמי.

חישוב הפיצוי החד-פעמי בגין אבדן כושר ההשתכרות נעשה באחת משלוש דרכים: ראשית, על דרך של הפסד מוכח בפועל, כך שהפער בין ההשתכרות עובר לאירוע ולאחריו מוכפל במספר חודשי השנה, וסכום זה עובר היוון כפי שאפרט להלן. שנית, השיטה האקטוארית^[32], במסגרתה מתבצע חישוב אריתמטי מלא של הנזק ע"י הכפלת שכרו של הניזוק ערב התאונה באחוז הנכות התפקודית, ובמספר החודשים בהם יעבוד עד יציאתו לגמלאות, גם בשיטה זו מתבצע היוון והקשיים בהיוון זה מפורטים להלן. שלישית, שיטת פיצוי בעזרת אומדן גלובלי, בו הניזוק מפוצה בעזרת סכום גלובלי שאינו מבוסס על חישוב אקטוארי.

הקושי בפסיקת פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד - בין כלי היוון ישנים למציאות אקטוארית חדשה

כפי שציינתי לעיל, בבואנו לפצות הניזוק על הפסד ההשתכרות או פגיעה בכושר ההשתכרות, בוחן בית המשפט שני קריטריונים עיקריים: ראשית - גובה ההשתכרות הצפויה אלמלא הנזק, ושנית - שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות כפי שמשתקפת באובדן הצפוי של ההכנסה. פיצוי זה יינתן במעמד מתן פסק הדין^[33]. כאשר מקבל הניזוק פיצוי חד פעמי בעבור נזקיו לעתיד בכלל ונזקיו בגין אבדן כושר ההשתכרות לעתיד בפרט, זוכה הניזוק ביתרון כספי הנובע מיכולתו להשקיע את כספו מראש ולקבל לידיו תשואה ריאלית לכשיזדקק לה. תשואה זו יכולה להביא לידי פיצוי יתר, בניגוד לעקרונות דיני הנזיקין. משכך יש להפחית מהפיצוי החד-פעמי שקיבל, תחת הפיצוי העיתי. אך כיצד מחושבת תשואה זו?

בשיטת המשפט האנגלוסכסי גם מתלבטים בסוגיה זו [אך לא נמנעים מלהכריע בה ולשנותה מדי פעם] כמו שכתב [34]Mcgregor:

"The plaintiff`s annual loss – the multiplicand – is not multiplied by the number of years during which this incapacity is expected to last; this would clearly overcompensate him as it would put the future lost earnings into his hands long before he would otherwise have received them, and would enable him to enjoy the interest accruing in the intervening period. It is the present value of the future lost earnings that is to be awarded. The multiplicand is therefore to be multiplied by the appropriate figure – the multiplier – to arrive at that present value. A question of immense importance then arises: what is the appropriate discount rate for the court to adopt? This is crucial for the multiplier. For the greater the assumed return on the damages awarded, the smaller the multiplier, and vice versa. Plaintiffs therefore argue for low discount rates, defendants for high ones"

באנגליה הוחלט בפסיקה שההיוון של התשואה יתבסס על השקעה באגרות חוב ממשלתיות צמודות מדד, כפי שציין CLERK^[35]:

"The leading case on multipliers for future pecuniary loss in personal injury cases is Wells v. Wells. The House of Lords there laid down that the appropriate discount rate (for receiving the capital sum of damages, which can be invested, earlier than the lost income) is the rate of return on index-linked government stock (ILGS)."

כפי שציין BALKIN בית משפט צריך לבצע פעולה של ניכוי הערך העולה על גובה הנזק שנגרם, כך שלאחריו בהשקעה בטוחה יוכל הניזוק ליהנות מאותה הכנסה חודשית כאילו לא קרתה התאונה והוא ימשיך לקבל אותה משכורת לאחר קרות הנזק, נקודת המוצא האקסיומטית היא שהתשואה מהשקעותיו ישלימו את הכנסתו, עובר לקרות הנזק^[36]:

"The court then determines that lump sum which, when safely invested, will allow the victim, by drawing both on income and on capital, to receive the amount that will replace the lost stream of earning. That lump sum may be increased (on adequate proof being advanced) to allow for the possibility that the plaintiff might otherwise have made greater use of his or her earning capacity by promotion or the acquisition of more skills"

במובנים רבים בחישוב התשואה הנדונה זו הלכה ישראל בדרך הבריטית^[37].
תחשיבי היוון אלו נוצרו מתוך חשש ולפיו בפיצוי מלוא הנזק העתידי במועד מתן פסק הדין עלול להיווצר מצב לפיו הנפגע יפוצה יותר מדמי נזקו, מצב שיהווה פיצוי יתר העולה על הנזק הנגרם ואינו מקיים את תכלית השבת המצב לקדמותו^[38].

פעולת ההיוון עניינה בהתאמת גובה פיצוי החד פעמי הניתן לניזוק לתשואה הריאלית שצפוי לקבל בעת השקעת כספו. מדובר בפעולה אשר באופן אינהרנטי יש בה היבט ספקולטיבי עקב שאלת התשואה של פלוני מהשקעתו. היוון זה מתבצע לפי הפסיקה ביום מתן פסק הדין. שיעור ההיוון כפי שנהוג במרוצת 40 השנים האחרונות מבוסס על הלכת זדה ועומד על 3%^[39] .

נראה שזועקת לשמיים אי התאמתו של שיעור ההיוון שבשימוש, למציאות הכלכלית כפי שקיימת כיום, לאור פיחות בתשואת הריבית המתקבלת באג"ח הממשלתי צמוד המדד המשמש לרוב להשקעות חסרות סיכון לטווח ארוך. נוצר מצב בו הסך המנוכה בתהליך ההיוון מוביל הלכה למעשה לפיצוי בחסר של הניזוקים. זאת ועוד, שיעור המס על אגרות החוב , גורע עוד יותר מסך הפיצוי הכולל המגיע בסופו של עניין לניזוקים.

הניתוח הכלכלי של תורת הפיצויים, מבית מדרשו של השופט  לרנד הנד, שמקובלת מאוד היום בעולם המשפט, גורסת כי על המזיק לנקוט אמצעי זהירות מקום בו עלותם קטנה או שווה לתוחלת הנזק המורכבת ממכפלת הסתברות הנזק ועוצמתו. הנד הביע חשש כי צמצום תוחלת הנזק ע"י הקטנת עוצמתו תהווה תמריץ שלילי למזיקים פוטנציאליים לפעול עבור הקטנת תוחלת הנזק, ובכך אף תאונות שיעיל למנוע אותן יתחרשו ובכך תקטן עוגת הרווחה המצרפית.  אם כן, המשך שימוש בכלי ההיוון הנוהגים כיום בפסיקה, אשר מתבססים על מציאות כלכלית שכבר אינה רלוונטית לימינו, גורם בנוסף לפגיעה בניזוקים בדמות פיצוי חסר גם לנזק מצרפי לכלל הציבור שכן פוגע גם בהרתעת מזיקים.[40]

משכך, המשך שימוש בכלי היוון מיושנים, מקטין את הרווחה המצרפית. בפרקים הבאים אנסה לסקור את ההתפתחות הכרונולוגית של כלי ההיוון במשפט הישראלי, ואעמוד על הסטגנציה הקיימת בנושא.

רקע היסטורי ופסיקתי

הפסיקה בשנות הראשונות של המדינה הושפעה מהגישה האנגלית כמפורט לעיל תוך אימוץ העיקרון  לפיו ככל שהתשואה מהריבית של ההשקעה בטוחה כך עולה הערך של הריבית עליה מבוסס ההיוון, זאת בכדי למנוע מצב של פיצוי יתר כפי שצוין לעיל.

במשך השנים^[41] היתה מקובלת הגישה לפיה הריבית עליה מבוסס היוון תהא בגובה 6%. ריבית זו ירדה בסוף שנות החמישים^[42] לשיעור של 5% ונותרה בשיעור זה לתקופה של כ- 15 שנים.
באמצע שנות השבעים ירדה הריבית ל3%^[43].

במשך השנים הועלו מדי פעם טענות בדבר התאמת שיעור הריבית עליה מבוסס ההיוון שהוזכרו לעיל. בפרשת הורוביץ^[44] השופט  ברק ציין ששינוי שיעורי ההיוון תיתכן רק אם ירים  התובע נטל משמעותי, שיצדיק סטייה מהלכת זדה.  במשך שנים ארוכות, כלל לא הוגדרו מבחנים או קריטריונים, אותם אמור ביהמ"ש לשקול כאשר בוחן את האפשרות לסטות משיעור של שלושה אחוזים כנהוג מאז הלכת זדה.

שאלת מבחני הפסיקה לשינוי בסיס ההיוון נדונה בתחילת שנות התשעים בעניין בן מוחה^[45] שם נקבע שעל התובע הטוען שמקדמי ההיוון מעוותים להוכיח את העניין על ידי הבאת עדויות מומחים.

בפועל נראה כי אף ניזוק לא הצליח להרים את הנטל הנדון ובתי המשפט המשיכו להימנע מהכרעה בשאלת שינוי בסיס ההיוון. עינינו הרואות כי במשך ארבעה עשורים, אף לא שופט אחד הגיע למסקנה כי יש לשנות את בסיס ההיוון עליו נשענים במסגרת קביעת הפיצוי הסופי לניזוקים וזאת על אף שבמקרים רבים זכתה ההלכה הקיימת לעניין בסיס היוון למתקפה עובדתית בבתי המשפט^[46], בטענה כי ההנחה הקיימת בדבר בסיס ההיוון הגורסת כי ע"י השקעת כספו, יבטיח לעצמו הניזוק קצבה חודשית כתשואה על השקעתו כגודל הפסד ההשתכרות שלו, תוך שמירה יתרת הקרן ומנת ריבית בגובה 3% מוטעית^[47].

בעניין חיימס^[48] בית המשפט העליון ציין כי במת בית המשפט אינה הבמה המתאימה לאיסוף הנתונים הרלוונטיים לקבלת החלטה בעניין זה, זאת עקב הפער האינפורמטיבי שבית המשפט מצוי בו ועדיף שהמחוקק יאמר את דברו בנושא^[49].

מאז חלפו מעל עשרים שנה, והמחוקק המשיך לשתוק. האם על בתי המשפט להמשיך לשתוק גם? האם לא הגיע הזמן לתקן עוול זה הנגרם לניזוקים?

מגמת הירידה בתשואות ההשקעות בטוחות אל מול הסטגנציה בעולם המשפט

כעת, לאחר שהונחה התשתית הרעיונית יש לבחון האם יש בסיס לטענות בדבר פיצוי החסר הניתן לניזוקים במצב הדברים הקיים.

סבורני שכיום כבר לא קיימים "פערי המידע" עליהם הצביע השופט ברק. כעת חוסר היכולת להשיג תשואות שגלומות במקדמי ההיוון המקובלים ידוע לכל והפכה לעניין שיכול להיחשב אף ל"ידיעה שיפוטית".

כל אחד שיש לו קצת כסף פנוי ופנה בשנים האחרונות לבנק בכדי לפתוח חסכון או פיקדון הרגיש זאת היטב.

הריביות שהעניקו הבנקים לפיקדונות המופקדים אצלם ירדו בצורה משמעותית בעשור האחרון כפי שרואים למשל בטבלה שלהלן:^[50] 

חשוב לציין בעניין הריביות האלו שגובה הפיקדון הוא רכיב משמעותי ביותר בקורלציה לתשואה שניתן להשיג. מכאן שהשימוש באותם מקדמי היוון הן לפיצוי נזקי בסך 100,000 ₪ והן בפיצוי נזקי בסך 1,000,000 ₪ יוצר עיוות נוסף שכן מתעלם לחלוטין מתנאי השוק הפיננסי.

ניתן להיווכח גם כי בחמש עשרה השנים שבין 1998-2013, התקיימה ירידה משמעותית בשיעור התשואה מאג"ח ממשלתי צמוד משיא של כ6.25 אחוז ריבית בתחילת שנות האלפיים, לתשואה של פחות מחצי אחוז בתחילת שנת 2013:^[51]

נראה כי המציאות הכלכלית חוותה שינויים רבים במהלך העשור האחרון. שינויים אשר לא נקלטו ויושמו ע"י המערכת המשפטית, שינויים אשר יש בהם כדי להביא לפיצוי חסר לאוכלוסיית הניזוקים ולפגיעה משמעותית בהם, במיוחד ככל שמדובר בנזק משמעותי וגיל צעיר יותר של הניזוק.

כפי שרואים בבירור בתרשים הבא, תחזיות האינפלציה אומתו ולעיתים אף היתה סכנה של דפלציה בשוק[52]:

הדבר משפיע ישירות לתחזיות בקשר להשקעה בשוק השקלי צמוד לעשור הבא, כפי שרואים בתרשים הבא[53]:

משריבית בנק ישראל עומדת בשיעור  % 0.1, התחזיות לקבלת תשואה ריאלית באגח"ים ממשלתיים נמוכה ביותר, כפי שרואים בתרשים הבא:

הויכוח בנושא "שוק עמוק אגח"י והשלכתו לעניין מקדמי היוון

שוק אג"ח עמוק הוא מונח המתייחס למצב שבו ישנו מספר רב של חברות שלוות כסף מציבור חוסכים גדול באמצעות אג"ח שנסחרות באופן סדיר ובצורה שמשקפת נכונה את מחירן בשוק. זאת, בניגוד לשוק שמבוסס על אג"ח ממשלתיות.

שאלת קיומו של "שוק עמוק" של אגרות חוב נידונה רבות בכלי התקשורת בשנה האחרונה בעקבות מחלוקת חריפה בין הרשות לניירות ערך לבנק ישראל והממונה על שוק ההון. על אף הקשר הברור שקיים בין שאלה זו לשאלת ההיוון, הנושא כלל לא עלה על סדר היום השיפוטי-כלכלי בהתייחס לכללי ההיוון בתביעות נזיקין.

המושג שוק עמוק הוא בעל משמעות חשבונאית. שוק עמוק, באופן כללי, הוא שוק שקיימת בו נזילות גבוהה וסחירות גבוהה לאג"ח של חברות בדירוג גבוה AA) ומעלה). בכדי להחליט אם השוק הוא אכן עמוק צריך להחליט מהם הפרמטרים שבהם מוגדרים המושגים "נזילות" ו"סחירות".

במדינה שבה הרגולטורים מחליטים שמתקיים בה "שוק עמוק" באג"ח, חברות יכולות להשתמש בריבית (תשואה) הממוצעת שנקבעת בשוק לאג"ח הקונצרניות לצורך חישובי היוון שונים של התחייבויותיהן.

להחלטה מהסוג הזה יש משמעות חשבונאית רבה. גובה ריבית ההיוון משפיע במידה דרמטית על ערכי התחייבויות לטווח ארוך כמו התחייבויות של חברה לפנסיה תקציבית של עובדיה. כשלחברה יש התחייבויות של עשרות מיליארדי שקלים לעובדיה בגין תשלומי פנסיה תקציבית עתידיים, כל עלייה של 1% בריבית ההיוון תפחית את השווי הנוכחי של ההתחייבויות האלה במיליארדי שקלים. הפחתת התחייבויות תעלה את ההון העצמי של החברה ותשפר את איתנותה הפיננסית.

עד שנת 2014 היה מוסכם שבישראל לא מתקיים "שוק עמוק" לאג"ח קונצרניות. זו היתה מוסכמה כללית, שהאוצר ומשרדי רואי החשבון הגדולים אימצו אותה. באופן הזה נערכו גם הדו"חות הכספיים של כל החברות במשק. לכן, התחייבויות הפנסיה של גופים גדולים כמו חברת החשמל ובנקים הוונו לפי הריביות של אג"ח ממשלתיות, שהן תמיד נמוכות יותר מאשר הריביות של אג"ח קונצרניות.

בשנת 2014 נפל דבר בישראל כשהחליטה הרשות לניירות ערך  בישראל, להתערב בעניין.

במסגרת עמדת הסגל החשבונאית מספר 21-1 של רשות ניירות הערך, נטען כי המשך השימוש בתשואה על אגרות חוב ממשלתיות מוצדקת רק בהינתן מצב בו לא מתקיים שוק עמוק באגרות חוב קונצרניות, נטל אשר לא הורם^[54].  החלטתם גרסה כי מקום בו מתקיים שוק עמוק יש לעשות שימוש בשיעור התשואה על אגרות חוב קונצרניות באיכות גבוהה להיוון מחויבות אקטוארית.

עמדה זו נוצרה כתוצאה מדו"ח שבחן את שאלת קיומו בישראל של "שוק עמוק", כהגדרתו בתקן חשבונאי בינלאומי 19 IAS להיוון התחייבויות ארוכות טווח לעובדים לאחר פרישה. הבחינה בוצעה על פי שני היבטים של המונח "שוק עמוק"; ההיבט המקרו-כלכלי הבוחן את יכולתה של המערכת הפיננסית לספק נזילות (קרי קווי אשראי) לסקטור הריאלי, וההיבט המיקרו-כלכלי הבוחן את גודלה של פרמיית הנזילות בשוק האג"ח הקונצרניות בישראל.

הבחינה המקרו-כלכלית נערכה על בסיס נתונים של הבנק העולמי וממנה עולה כי ישראל שייכת באופן מובהק לקבוצת המדינות בהן קיים "שוק עמוק". הבחינה המיקרו-כלכלית נערכה על בסיס נתוני מסחר יומיים של אג"ח קונצרניות בין תחילת 2004 עד תחילת 2014, ממוינות על פי מגזרי הצמדה ודירוג, סך של מעל 340,000 רשומות. תוצאת הבחינה מלמדת כי פרמיית הנזילות באג"ח הקונצרניות הצמודות המדורגות AA ומעלה דומה לפרמיה שנמדדה באג"ח קונצרניות בדירוג השקעה בארה"ב. לכן מגזר זה נחשב ככזה המקיים את תנאי השוק העמוק.

בחוות דעת שהכין ד"ר חיים קידר – לוי לרשות לניירות ערך ציין, בין מסקנותיו, שלעניין שיעור ההיוון למחויבויות הנקובות בשקלים, חישוב שיעור הריבית להיוון תזרים שאינו צמוד למדד המחירים לצרכן בישראל אינו יכול להתבסס על ריביות של אג"ח פרטניות, או אף על עקום אג"ח בלתי צמודות שכן האחרונות אינן מהוות שוק עמוק, נכון לעת הנוכחית. לטענתו הוון בריבית ממשלתית הינו בעייתי משום שפירוש זה יגרום לעיוות בתמחור היחסי של האג"ח השקליות ביחס לצמודות.

לדידו דרך מהימנה לחישוב שיעור הריבית להיוון תזרימים שקליים בלתי צמודים הינה הוספת תחזית האינפלציה לאותו מועד, לריבית הריאלית הנאמדת על בסיס עקום האג"ח הקונצרניות הצמודות. תוספת האינפלציה הצפויה תניב שיעור היוון מדויק יותר אם תתבצע תוך התחשבות בשיעור ההשבה של האיגרת השקלית . כפועל יוצא מכך חישוב עקום התשואות השקליות הבלתי צמודות יהיה מדויק הרבה יותר. בנוסף, החישוב כולל גם את פרמיית הנזילות של המגזר הצמוד, המשקפת פרמיה בגין נכס נזיל, כפי שהתכוון התקן מלכתחילה.

סוגיית קיומו של שוק האג"ח העמוק בישראל הציתה מלחמה בין שלושת הרגולטורים שמפקחים על שוק ההון. מצד אחד ניצב פרופ' שמואל האוזר, כאשר מנגד ניצבות ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל והממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון באוצר ד"ר דורית סלינגר. הסיבה למלחמה: ההחלטה על שינוי כללי התקן החשבונאי, עשויה להשפיע על יציבות גופים שנמצאים בפיקוחם של אגף שוק ההון ובנק ישראל.

ממש בדקה ה-90, נכנסו לזירת המאבק בנק ישראל ומשרד האוצר שהביעו התנגדות לקביעת הרשות שכן קיומו של שוק אג"ח עמוק יכול להשפיע בעיקר על שיערוך התחייבויות פנסיוניות לעובדים בשני גופים גדולים, חברת החשמל ובנק לאומי - באופן שיקטין את ההתחייבויות הפנסיוניות לעובדים במיליארדי שקלים. שני הרגולטורים, אם במקרה ואם לאו, שלחו באותה העת חוות דעת שלילית למוסד לתקינה חשבונאית, ציינו שלא קיים שוק אג"ח עמוק בישראל וצידדו בהמשך השימוש בהיוון על בסיס ריבית אג"חים ממשלתיים.

פרק III – סיכום ומסקנות

1. הקדמה

לפני למעלה מארבע שנים פרסמתי מאמר בעלון השופטים^[55] בעניין השוני המהותי שבין חישוב ראש הנזק של הפסד השתכרות בין המשפט הישראלי לעקרונותיו של המשפט העברי. בסיום המאמר , הוספתי הערה שחשובה למאמר זה ובו ציינתי ש:

"גידול בפריון עבודה עתידית ושער הניכיון

השיטה הקיימת יוצרת לדידי עיוות בהתעלמה מהגידול בפריון ובשימוש בכלי היוון ישנים.

סביר שהמשכורת שהיה מקבל נפגע-ניזוק היתה מושפעת מהגידול בפריון העבודה שקיים במשק. כדי לקחת גידול צפוי זה בחשבון, יש לחשב את שיעור הצמיחה הממוצע בשכר לשכיר ב- 10 השנים האחרונות שעומד על כ- 1.3% לשנה. יש לציין ששיעור צמיחה זה נראה נמוך, דבר הנובע מהמפולת הגדולה אשר פקדה את העולם כולו בעשור שעבר.

כמו כן יש להוון את ההכנסות הריאליות כדי לקבל את ערכו של התזרים ליום מתן פסק הדין . שער הניכיון נגזר מההחזר על השקעות חסרות סיכון לטווח ארוך. לרוב משתמשים בריבית המשתלמת על אגרות חוב ממשלתיות לטווח ארוך, מכיוון שרמת הסיכון באגרות כאלו נמוכה. אתר האינטרנט של בנק ישראל מראה ששער הריבית על אגרות חוב ממשלתיות לטווח ארוך ירד בשנים האחרונות ונראה שהמשך השימוש במקדם היוון של כ-  3% פוגע בניזוקים. יתירה מזו, אגרות אלו צמודים למדד המחירים ולכן ההחזרים הם ריאלים (ואינם דורשים תיקון לאינפלציה צפויה), אך עם זאת, מכיוון שההחזר על אגרות החוב כפופות לשיעור מס של 35 אחוז, ההחזר נטו הוא בקושי 1.8%."

מאז חלפו כמעט חמש שנים ותנאי המשק רק הלכו והקצינו מבחינת היכולת לקבל תשואה על כספים בהשקעה בטוחה לאורך שנים, כפי שהוכחתי בתרשימים השונים שהובאו לעיל.

מבחינות מסוימות ניתן לומר שחזון הנביאים הולך ומתממש מול עינינו ואנו הופכים לאט לאט למשק ללא ריבית. היכולת היום של ניזוק להשקיע כספים ולקבל ריבית על השקעה נטולת סיכון לחלוטין מתרחקת והולכת ונראה שאין כל סיכוי לקבלת ריבית משמעותית גם בעתיד.

נראה שאם מגמה זו של העשור האחרון תימשך בעוד שנים לא מעטות, בנקים לא רק שלא ישלמו כל ריבית על הפקדת כספים אצלם אלא עוד ידרשו מהלקוחות מעין "דמי שמירה" על הכספים שהניזוקים יפקידו במטרה למשוך בעתיד באופן עיתי[56].

גם מבלי לנקוט עמדה במחלוקת בעניין קיום שוק עמוק אג"ח בישראל, נראה ששילוח ניזוקים לסכן את כספי הפיצויים שקיבלו בתביעת נזקי גוף, בניירות ערך ספקולטיביים בשוק ההון בכדי לזכות בתשואה שתשמור על ערך כספם ותביא למימוש העיקרון של השבת המצב לקדמותו, איננה מדיניות שיפוטית ראויה.

2. סיכום עמדת המאמר ומסקנות

במאמר זה ניסיתי להדגיש את הפער הקיים, בין הדינאמיקה בעולם הכלכלה בנושא ההיוון, לסטגנציה הפסיקתית בתחום זה. ציינתי את הפוטנציאל של פגיעה משמעותית בניזוקים כתוצאה משימוש בכלי היוון מיושנים. לעניות דעתי המגמה שהחלה במסגרת עניין שוורצברד[57] - ונעצרה מבחינת בית המשפט והמחוקק אי שם בשנות השבעים - היתה מגמה חיובית, שיש בה כדי להבטיח את פיצוי הניזוק והשבת המצב לקדמותו המהווה כאמור מטרת העל של דיני הנזיקין. חשוב לדרוש מבתי המשפט להמשיך ולצעוד באותו כיוון, בכדי שייווצר מתאם ראוי בין הנורמה המשפטית לבין המציאות הכלכלית כפי שקיימת בימינו.

בהיותי דירקטור בחברה ממשלתית המנהלת את קרן השתלמות שופטים החותרת לביצוע השקעות סולידיות עבור עמיתי הקרן, נוכחתי לדעת שבעצם זה שנים רבות שלא קיימת כבר השקעה ללא סיכון הנותנת תשואה טובה למשקיעים. כיום בכדי להשיג תשואה חיובית ועוד יותר תשואה סבירה, יש צורך בלקיחת סיכונים.

לדידי אין זה מידע שידוע רק לי בהיותי דירקטור כאמור. סבורני שהדבר כבר מזמן הפך ל"ידיעה שיפוטית"[58] . כל אדם שמעוניין להשקיע סכום של 100,000 ₪ ב 1/1/016 ומעוניין למשוך את כספו כשהוא צמוד למדד ב 31/12/016 בהשקעה ללא סיכון, יודע שלא יקבל בתום התקופה סך ריאלי של 103,000 ₪.

לא קיימת היום (ובעצם יותר מעשור) השקעה שכזו וגם לא צפויה להתקיים השקעה שכזו בעשר השנים הבאים. משכך הדרישה מניזוקים לעמוד בתנאים שנקבעו בשנות ה 90 של המאה שעברה בהלכת בן מוחה בכדי לחרוג ממקדמי ההיוון המקובלים, נראית לא הגיונית ובזבזנית.

הרבה יותר הגיוני לקבוע מקדמי היוון חדשים המתאימים לעולם הפיננסי המודרני כשאני מציע לחלק את הניזוקים לארבע קבוצות (לפי יכולות ההשקעה שפורטו לעיל):

1. קטינים – שמדדי ההיוון יחשבו לפי 0.5% עד הבגרות ולפי סעיפים 2-3 להלן עד לפנסיה
2. בגירים המקבלים פיצוי עד לסכום 500,000 ש"ח - היוון של 1%;
3. בגירים המקבלים פיצוי מעל 500,000 ש"ח - היוון על בסיס 1.5%;
4. בגירים ששנות ההיוון עד לגיל הפנסיה פחותה מ 10 שנים – 0.5%.

3. סוף דבר

במאמר זה סקרתי את בעיית קביעת סכום פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד על סמך מקדמי היוון שנקבעו לפני יותר מארבע עשורים לפיה ניזוק יוכל לקבל בהשקעה בטוחה וללא סיכון ריבית שנתית בשיעור 3% על כספי הפיצויים שקיבל. הנחת מוצא זו גורמת לגריעת סכומים נכבדים מאוד מהפיצוי המגיע לניזוק, במיוחד אם מדובר בקטין עליו יחולו כללי היוון כפול (כשמצד שני פעמים רבות יידרשו האפוטרופוסים להשקיע את כספי הפיצויים עד להגעתו של הקטין לבגרות בהשקעה סולידית, ללא סיכונים).

המאמר הביא את נקודת המבט שלי על כשל השוק שנובע מהמשך השימוש האוטומטי ובלתי מושכל במקדמי היוון אנכרוניסטיים שאינם מתאימים מזמן לעולם הפיננסי הנוכחי.

הרעיון העומד בבסיס המאמר הוא מצד אחד התאמת מקדמי ההיוון לעולם הפיננסי המודרני ומצד שני הקטנת יסוד אי הוודאות וחתירה לוודאות משפטית וצמצום עלויות עסקה וזמן שיפוטי בתיקי נזיקין.

המאמר מציע ליצור חשיבה מחודשת שתאפשר לבית המשפט, להגיע לתוצאה האופטימאלית, מבחינת הערכה אובייקטיבית של ראש נזק הנדון מבלי שתהיה פגיעה בניזוקים ובעקרון החזרת המצב לקדמותו מסיבות כלכליות זרות.

מנחם קליין, אדר ב' תשע"ו

[1] . שופט בית משפט השלום בתל אביב-יפו, ד"ר למשפטים (Ph.D.) מטעם אוניברסיטת תל-אביב, מרצה מן החוץ בפקולטה למשפטים ובמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. תודתי נתונה (לפי סדר א-ב) לשופט ירון בשן, לפרופ' אבי וייס, לאל"מ (מיל') משה וולף, למר דניאל זקס, לרו"ח הילה כורם ולד"ר בני שמואלי על הערותיהם/הארותיהם המצוינות.

[2]  ראה משנה בבא קמא ח'

 3.ראה  למשל מה התשואה של אג"ח ממשלת ארה"ב – ב

http://il.investing.com/rates-bonds/us-10-yr-t-note#

 עם  זאת במקרים בהם ישקיעו במניות סולידיות. לאורך עשרות שנים תשואת המניות (ת"א 25, נאסדק, S&P500) עולה על תשואת האגח הממשלתי. יש הטוענים שעצם העובדה שאנשים משקיעים במניות – אומרת שרוצים להשקיע בסיכון מסוים, כשגם כספי הפנסיה מופקדים חלקית במניות ונושאים תשואות גבוהות יותר, אך מקור החישובים להיוון היה השקעה ללא סיכון ועל כך נתמקד במאמר זה.

[4] ע"א 469/74 זדה ואח' נ' בכר ואח', פ"ד ל(1) 169, עמ' 171.

[5] תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ד – 1974.

[6] ריבלין, "תאונת הדרכים: סדרי הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה 4, 2011), עמ' 900.

7. ביום עיון שהתקיים בתאריך 23.03.2011 באוניברסיטת בר אילן ביוזמת ד"ר בני שמואלי בעניין דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול (29.8.2010) ובעיית מתן פס"ד על פי הסתברות עמומה, ציין פרופ' אריאל פורת כי יסוד האי וודאות בפסיקת הפסד השתכרות לעתיד הוא גדול פי כמה מיסוד אי הוודאות במצבי ההסתברות העמומה. פורת סבור כי שימוש בהסתברויות באופן מקורב ובאומדן משוער בלבד לעניין הקשר הסיבתי העובדתי אינו בבחינת מהפכה גדולה, שכן בתי משפט משתמשים באומדנים מקורבים מאוד כאלה בפסיקת הפסדי השתכרות לעתיד, ראו: אריאל פורת, פיצויים בגין פגיעה בסיכוי: מדע מדויק או משפט? עיוני משפט כ"ז (2003). עם זאת, יש הטוענים כי אין להביא ראייה מפסיקת פיצויים בגין אובדן השתכרות עתידית בהתאם להסתברויות, שם מדובר רק בשאלת ה"כמה", לאחר שהתובע כבר הוכיח את כל יסודות תביעתו במאזן הסתברויות, כולל קשר סיבתי עובדתי, לפסיקת פיצויים על פי הסתברות ביסוד הקשר הסיבתי העובדתי עצמו, שם מדובר בשאלת ה"אם בכלל". ראה שמואלי, פוקס ושפירא, הסיבתיות העמומה– עמומה מדיי: על הגברת סיכון, מאזן הסתברויות והערכה כללית המבוססת על צדק, מחקרי משפט כג   901-855 (2007).

[8] . ראו דברי השופט אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פד"י נ"ב (3) 792, 799.

[9] ע"א 7358/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' צוקרמן שגיא ואח', בפסקה 7.

ניתן להגיד שאנו משקללים סטטיסטית את האפשרויות העתידיות, ולכן אם יש סיכוי של 40% שיהיה רופא (כי התקבל לבי"ס לרפואה)  – יש לתקן בהסתברות זו את הפער בין השכר הממוצע לבין שכר רופא וראה לעניין זה ע"א 591/80  ניסים חיו נ' רחמים ונטורה פ"ד לח(4) 393.

[10] ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו (1) 281.

[11] . מנחם (מריו) קליין, "ההתמודדות עם אי הוודאות בחישוב הפסד השתכרות לעתיד במשפט העברי" עלון השופטים המקוון ע"ש שמואל ברוך (מהדורה11-2011), עמוד 26.וראה לעניין זה גם את זמיר ומדינה, "משפט,כלכלה ומוסר דאונטולוגי – תגובה לאריאל פורת מאת איל זמיר וברק מדינה", משפטים מא (2).

[12]   יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה).עמ' 301- 323. ברוח זו ראה גם א' יורן, היבטי מס בפיצויי נזיקין, שם, בעמ' 211. אך, ראה י' הדרי, "חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון) – ניכוי מס ההכנסה במבחן המציאות", הפרקליט לב (תשל"ט) 243, בעמ' 246-247; המחבר גורס כי בכוונת המחוקק היה להקטין את הפיצויים גם מתחת לנזק הממשי.

[13]  ראו למשל, ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981); ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004).

[14]   בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 וכן בחוק האחריות למוצרים פגומים , תש"ם-1980 המחוקק התערב בדרך חישוב הנזק בשני פרמטרים: קביעת תקרה לגובה בסיס השכר לחישוב וניכוי מס הכנסה. ראו גם י' הדרי, "חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון) – ניכוי מס ההכנסה במבחן המציאות", הפרקליט לב (תשל"ט) 243, בעמ' 246-247; הדרי גורס כי בכוונת המחוקק היה להקטין את הפיצויים גם מתחת לנזק הממשי.

[15] ריבלין, לעיל ה"ש 5 , בעמ' 933.

[16]  בגץ 8276/05 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערב נ' שר הביטחון.

[17] http://news.findlaw.com/ap/o/1110/08-01-2011/20110801053501_14.html?DCMP=NWL-pro_top

[18]  להרחבת סוגיית הצדק המתקן מול תפיסות אחרות של דיני נזיקין ראו  בני שמואלי, קליעה למטרה: הצעת תפיסה פלורליסטית חדשה לדיני הנזיקין המודרניים
,משפטים לט 233, תש"ע-2009.

[19]  בדיקה אמפירית שביצעתי הראתה שכ- %  30  מדפי הפרוטוקולים במדגם תיקים מתייחסים לכך.

[20]  עיוות דומה קיים גם ברשות המיסים, שם נקבעה ריבית שהיא 4% + מדד על כל תשלום / החזר ורואי חשבון רבים מוצאים עצמם ממליצים ללקוחות לשלם מקדמות מס מופרזות כי איפה יקבלו כזו תשואה על כספם?

[21]   ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד סא (1) בעמ' 342. ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל.

[22] ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, עמ' 798.

[23] א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: הדין הנזיקי המצוי והרצוי" עיוני משפט ט(2), 243 (תשמ"ג), עמ 1226.

[24] ע"א 237/80 בר ששת נ' האשאש, פ"ד לו(1), עמ' 296.

[25] סעיף 3 לחוק גיל פרישה, תשס"ד - 2004.

[26] ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), עמ' 762.

[27] א' ברק, ה"ש 19 לעיל, עמ' 1216.

[28] ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החבה לשיקום ופיתוח רובע היהודי, פ"ד נח(4) 486, עמ' 7.

[29]    ניתן להציע דרך ביניים כדרך המלך כשהמשלם הוא חברת ביטוח או מדינת ישראל: סכום גדול, נניח 30% מסך הפיצוי, ניתן מייד בהתחלה, והשאר בתשלומים עיתיים הנפרסים על שנים רבות כשהוא צמוד[כמו לזוכי הלוטו בארה"ב], וכך מתייתר הצורך להוון. עם זאת, אם שני הצדדים יסכמו ביניהם על נוסחת היוון – זהו שוק חופשי ולכן אחוז ההיוון כנראה נכון. זה פותר את ההתלבטות לגבי השוואת תשואה נטולת סיכון או תשואת מדד מניות מוביל ולא מחייב ביצוע בקרה על מצב הניזוק לאורך זמן מכיוון שההחלטה סופית (יתכן ותהיה גם בלתי תלויה בשאלה האם הניזוק חי עדיין).

[30] ד"נ 14/68 "לפידות" חברת נפט לישראל בע"מ, ואח' נ' שליסר, פ"ד כג(1), עמ' 771.

[31] ע"א 370/79 רבקה פרפולצ'יק נ' חיה מוטס, לד(3) 551, בעמ' 554.

[32] ש' ילינק, "ההיוון" בתביעות נזיקין ולפי חוק הביטוח הלאומי, הוצאת "דון" תל אביב - (1990), עמ' 14.

[33] ע"א 130/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, וכן, ע"א 467/77 הורביץ נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לג(2) 256..

[34]  Mcgregor, H. (2003). McGregor on damages. London: Sweet & Maxwell. P. 1020 .

[35] Clerk, J. F., Lindsell, W. H. B., & Dugdale, A. M. (2006). Clerk & Lindsell on torts. London: Sweet & Maxwell. P. 1571.

[36] Balkin, R. P. & Davis, J. L. R. (2004). The law of torts. Sydney : LexisNexis Butterworths, p. 364

[37] מנחם (מריו) קליין, ה"ש 10 לעיל  בעמ' 15.

[38] א' ריבלין, ה"ש 5 לעיל, עמ' 950.

[39] ע"א 469/74 זדה ואח' נ' בכר ואח', פ"ד ל(1) 169, עמ' 171.

[40] R.A Posner, A Economic Analysis of Law, 167-177 (Little, Brown & Co.7^th ed, 2007). P. 168

[41] ע"א 188/54 שווצרבד נ' הולצמן, פ"ד ח(2) 1443.

[42] ע"א 166/55 קופרשטוק נ' תמיר, פ"ד י(2) 1116.

[43] הלכת זדה, ה"ש 3 לעיל וכן ראו ע"א 130/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589.

[44] ע"א 467/77 הורביץ נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לג(2) 256, בעמ' 269.

[45] ת"א 826/90 יפה בן מוחה נ' דוד חליבה, תשנ"ב (2) 221, בעמ' 236-237.

[46] א' ריבלין, ה"ש 5 לעיל, עמ' 955.

[47] ת"א (חי) 1142/82 כהן נגד החברה להגנת הטבע, פ"מ תש"ם (1) 400, בעמ' 430-431. וכן,

[48] ע"א 2099/94 ציון חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, עמ' 548-549.

[49] דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה ה', התשס"ג-2003), בעמ' 441.

[50]  המקור מחוברת "מטריית המידע – הערכות לקראת סוף שנת המס 2015 "– פריידקס ושות' רואי חשבון , עמ' 93.

[51]  המקור באתר http://www.lpm.co.il/index.aspx?id=4017&itemID=4473

[52]  מתוך מצגת " התפתחויות כלכליות ותחזיות מרכזיות ל-2016" של בית השקעות פסגות בישיבת דירקטוריון קרן השתלמות שופטים בחודש 11/2015.

[53]  כנ"ל.

[54] עמדת סגל חשבונאית מספר 21-1, 11.2014, בעמ' 5.

[55] ראה עלון שופטים 11-11 מנחם (מריו) קליין, "ההתמודדות עם אי הוודאות בחישוב הפסד השתכרות לעתיד במשפט העברי" עלון השופטים המקוון ע"ש שמואל ברוך (מהדורה11-2011), פורסם גם ב"נבו" וב"פסקין" ועומד להתפרסם גם בספר לכבוד הגעתו של השופט צבי טל לגבורות.

[56]  תהליך שכבר קיים במספר בנקים בשוויץ - http://toledocapital.ch/il

[57]   ע"א 188/54 שווצרבד נ' הולצמן, פ"ד ח(2) 1443.

[58]    בכדי שעו"ד ספציפי בתיק מסוים יניח תשתית ראייתי נרחבת בכדי לשנות את מקדמי ההיוון הדבר יגרום לטרחה רבה והוצאות שלא פרופורציונאליות לתיק הספציפי  [שתצריך בין היתר חוו"ד כלכלן, אקטואר ויועץ השקעות...] ומכאן מאמר זה שאחת ממטרותיו הוא לנסות לשכנע שאחוז הריבית המתקבל מהשקעות בטוחות הוא כיום עניין שבידיעה שיפוטית.

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין