השופט ת' אור
1. המערערת, ילידת שנת 1934, נפגעה בתאונת דרכים ביום 6.3.1991.
המשיבים חבים בפיצויה על נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה זו.
עקב הפגיעה בתאונה הייתה המערערת מאושפזת מאה ושישה ימים בבית חולים ועברה טיפולים שונים, כולל ניתוח. הפגיעות העיקריות שנפגעה, פגיעות אשר הותירו בה נכות, הן במרפק ידה השמאלית ובברך רגלה. מומחה רפואי אשר נתמנה על-ידי בית-המשפט קבע שנותרה למערערת נכות לצמיתות בשיעור 15% עקב הפגיעה בברך ו-10% בגין הפגיעה במרפק. את הנכות התפקודית של המערערת קבע המומחה הרפואי בשיעור 15%.
עקב נכותה יש למערערת הגבלה בהרמת משאות כבדים. בשל כאבים שמהם היא סובלת בברך היא נעזרת במקל להליכה, דבר המקל את כאביה. המערערת מוגבלת גם בעבודות קשות. כך, למשל, ניקוי מרצפות בכריעה יקשה עליה.
2. עד למועד התאונה הייתה המערערת עובדת ניקיון במשך כשתים-עשרה שנים בשגרירות בריטניה בתל-אביב. השתכרותה בעבודתה זו הייתה בשיעור כ-2,000 ש"ח לחודש בערכים של הכסף ביום פסק-הדין.
עקב התאונה וההגבלות שבעקבותיה פוטרה המערערת מעבודתה, ומאז התאונה עד ליום פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי לא עבדה לפרנסתה. בית-המשפט המחוזי יצא מהנחה שבמשך כשנה נמנע מהמערערת לעבוד עבודה כלשהי, ואת הפסד השתכרותה הכולל בעבר העריך בשיעור של 35,000 ש"ח.
כושר ההשתכרות בעתיד של המערערת העריך בית-המשפט בסכום של 25,000 ש"ח. בקובעו סכום זה ציין בית-המשפט שהוא מסתייג מעדותה של המערערת, שעל-פיה לולא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד בשגרירות עד הגיעה לגיל 65 שנים. עוד ציין בית-המשפט, שהמערערת מוגבלת בעבודות ניקיון הכרוכות בעבודות פיזיות קשות, אך היא מסוגלת לבצע חלק גדול של עבודות ניקיון וגם עבודות של שמירה על ילדים קטנים או קשישים וחולים סיעודיים.
בית-המשפט פסק למערערת סכומי פיצויים נוספים, כדלקמן: בעבור סיעוד בעבר 5,000 ש"ח; בעבור הוצאות מיוחדות שנגרמו לה 5,200 ש"ח; בעבור עזרה בבית בעתיד 10,000 ש"ח וכן פיצוי בגין הנזק הלא ממוני. מהסכום הכולל שנפסק הורה על ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי, הן אלה ששולמו והן אלה שעתידות להשתלם על-פי הוראות שקבע בפסק-הדין.
ערעור המערערת הוא על מיעוט סכום הפיצויים שנפסק לה בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד, וכן על כך שבית-המשפט לא פסק לה הפסדי פנסיה.
3. המערערת הייתה כבת 57 שנים בעת קרות התאונה. כפי שהוכח, לו הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 60 ופורשת מעבודתה, הפנסיה החודשית שהייתה מקבלת הייתה בסך כ-750 ש"ח לחודש. לו הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 65 שנים ויוצאת אז לפנסיה, הסכום החודשי שאותו הייתה מקבלת היה מגיע לסכום 1,078 ש"ח. הואיל והמערערת פרשה מעבודה בגיל 57 שנים, הועברו פיצויי הפיטורין ששולמו לה לקרן הביטוח שבה הייתה מבוטחת ובכך הובטחה לה קבלת פנסיה בהגיעה לגיל 60 שנים.
לטענת המערערת, טעה בית-המשפט כשלא יצא מהנחה שלולא התאונה היא הייתה ממשיכה לעבוד כעובדת ניקיון בשגרירות בריטניה עד הגיעה לגיל 65 שנים. מוסיפה היא וטוענת, שעל יסוד הנחה זו ובהתחשב במגבלותיה עקב התאונה, הפסד כושר ההשתכרות בעתיד אשר נגרם לה הינו גבוה מהסכום של 25,000 ש"ח אשר נקבע על-ידי בית-המשפט. וגם זאת, לו הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 65 שנים, שיעור הפנסיה
הכוללהיה עולה על זה שהיא תקבל בפועל, וגם בכך נגרם לה הפסד אשר בית-המשפט לא פיצה אותה בגינו.
4. נראה לי, שיש ממש בטענת המערערת, כי היה על בית-המשפט לצאת מהנחה שהיא הייתה ממשיכה לעבוד בשגרירות עד גיל 65 שנים, לולא גרמה התאונה לפיטוריה מהעבודה.
כפי שהעיד איש השגרירות הבריטית, לולא התאונה, לו רצתה בכך המערערת, היא הייתה יכולה להמשיך לעבוד עד גיל 65 שנים. המערערת מצדה הצהירה על כך שכוונתה הייתה להמשיך ולעבוד עד גיל 65 שנים בשגרירות, ולא באה לכך כל ראיה לסתור. נזכיר עוד, שההנחה הכללית לגבי עובדת היא שגיל פרישתה מעבודה הוא גיל 65 שנים (ראה: ע"א 60/87 אילוז, קטינה נ' דוד ואח' [1], בעמ' 648-649; ע"א 575/88, 652 קריכלי נ' ביהם ואח'; ביהם ואח' נ' קריכלי [2], בעמ' 608-609). העובדה שהמשיכה לעבוד גם בגיל 57 שנים בעבודות ניקיון, ללא שהוכחה כוונה מצדה להפסיק לעבוד, אך מחזקת את המסקנה שהייתה ממשיכה לעבוד עד אותו גיל המקובל כגיל פרישה מעבודה. מכל מקום, כדי שבית-המשפט יסטה מהחזקה בדבר גיל פרישה, יש להוכיח בראיות של ממש שכך מקובל באותו ענף מקצועי שבו עבד הנפגע, או שקיימות ראיות מיוחדות במקרה הנדון המצביעות על כך (ראה ע"א 575/88, 652 [2], בעמ' 608).
בענייננו, לא רק שהדבר לא הוכח, אלא שקיימות נסיבות אשר תומכות בהנחה שהמערערת הייתה עובדת עד גיל 65 שנים. המערערת הייתה בריאה עובר לקרות התאונה, ולא נמצא כל נימוק מבחינת בריאותה וכושרה לעבוד למה לא תמשיך לעבוד עד גיל 65 שנים. לו הייתה ממשיכה בעבודתה בשגרירות עד גיל זה, הייתה משתכרת סכום של קרוב לפי שלושה מגובה הפנסיה שהייתה מקבלת בהגיעה לגיל 60 שנים, וגם הייתה מבטיחה לעצמה, עם פרישתה מעבודה בגיל 65 שנים, פנסיה גדולה בהרבה מזו שתקבל אם תפסיק לעבוד בגיל 60 שנים (ב-50% יותר). בנסיבות אלה, סביר להניח שלולא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 65 שנים.
5. ביום פסק-הדין הייתה התובעת כבת 59 שנים. לולא התאונה הייתה עובדת בשגרירות עוד כשש שנים. בהתחשב בהשתכרותה, כ-2,000 ש"ח לחודש, ובהיוון מתאים, הייתה משתכרת בתקופה זו כ-130,000 ש"ח. בכמה נפגעה השתכרות צפויה זו עקב התאונה?
עקב נכותה פוטרה המערערת מעבודתה. קרוב לוודאי שעבודות ניקיון, הדורשות מאמץ פיזי, אינן הולמות את יכולתה בנכותה. עובדה היא, שבית-המשפט ראה לפסוק לה פיצוי בגין הצורך שלה לעזרה בעבודות בית. סביר להניח, שמי שנזקקת בעצמה לעזרת צד שלישי בעבודות ניקיון תתקשה לעבוד לפרנסתה בעבודה זו.
המערערת לא עבדה עד התאונה בכל עבודה אחרת, פרט לעבודתה כעובדת ניקיון. השכלתה היא של שתי כיתות והיא על גבול האנאלפבתיות. ברי, שמגוון העבודות שבהן תוכל לעסוק מצומצם.
6. פריט הנזק של הפסד כושר השתכרות בעתיד מעמיד קשיים רבים בפני בית-המשפט הנדרש לקובעו. המדובר, בדרך-כלל, בהפסד אשר יש לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד, לעתים לתקופה של עשרות שנים, כאשר הנסתר רב על הנגלה. בין הנתונים החשובים כדי לקבוע הפסד זה יש חשיבות לאופי הפגיעה שנפגע התובע עקב התאונה ולמידתה, דהיינו אופי הנכות שנותרה לה ושיעורה.
בין המונחים הקשורים בקביעת הפסד כושר השתכרות, ושנעשה בהם שימוש בפסיקה, אנו מבחינים בין שלושה: הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפסד כושר ההשתכרות שנגרמו לתובע עקב התאונה.
הנכות הרפואית לנפגע נקבעת על-פי המימצאים הרפואיים שנגרמו עקב התאונה כשהם מתורגמים לאחוזים. בדרך-כלל נקבעים האחוזים על-פי טבלאות מקובלות. בצד כל פגיעה המתוארת בטבלאות נקבע שיעור נכות, הלא הוא אותו שיעור נכות רפואית אשר לדעת עורך הטבלאות ראוי לאותו פגם גופני.
הטבלאות שבהן נעשה, בדרך-כלל, שימוש בתביעות על נזקי גוף מוצאות ביטוין בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. יצוין, שלעניין קביעת הנזק הלא ממוני בתביעות של נפגעי תאונות דרכים ההיזקקות לתוספת זו הינה חובה, מכוח תקנה 2(א)(2) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976.
7. בצד קביעת הנכות הרפואית, על בית-המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו בעתיד של התובע, אם התובע טוען להפסד כזה. בפריט זה על בית-המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. בין הנתונים המסייעים לבית-המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה. לנכות זו, המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה לכושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיובא בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע.
נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו, ולתובע האחר -
אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק , וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו. אומר על כך השופט ברנזון ב ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג [3], בעמ' 1577:
"...נזק ממון שהיה לנפגע בתביעת נזיקין נקבע על בסיס של הפסד כיס והפסד הכנסה, והפסד הכנסה ונכות גופנית אינם היינו הך. יש ואדם נפגע פגיעה קלה יחסית מבחינה גופנית, אך תוצאותיה הכלכליות קשות וחמורות; ויש וקורה היפוכו של דבר. הדבר תלוי במקצועו של האדם, בכושר הסתגלותו למצבו החדש, בשלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית ובגורמים רבים אחרים המשתנים ממקרה למקרה. כנר, שנפגעו שתיים מאצבעות ידו השמאלית, עשוי לקפח את מקצועו המיוחד הזה כליל ולסבול הפסד חמרי עצום למשך כל ימי חייו. לעומת זאת, מנהל חשבונות שנפגע בשתי רגליו, אך רוחו נשארה איתנה, ייתכן ויוכל להמשיך במקצועו הקודם והפסדו החומרי עלול להיות לא גדול ביותר".
ובמילים אחרות, אותה נכות יכולה להשפיע באופן שונה על כושר השתכרותו של האחד לעומת רעהו, וכל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות כמודד לקביעת הפסד זה.
אך הנתון של הנכות הרפואית יש לו, בדרך-כלל, משקל רב כשבאים לקבוע בכמה נפגע כושר השתכרותו של התובע. באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. כך נוהגים בתי-המשפט לפסוק במקרים שבהם אין להם נתונים אחרים לקבוע את כושרו של התובע להשתכר בנכותו.
במקרים אלה קובע בית-המשפט את כושר השתכרותו של התובע לולא התאונה - בין שהמדובר בכושר השתכרות מוכח ובין שנזקקים לשכר הממוצע במשק כמבטא את כושר ההשתכרות - והוא נזקק לחזקה שכושר זה נפגע כשיעור אחוזי הנכות הרפואית. במקרים אלה משמש שיעור הנכות הרפואית כמודד לשיעור הפסד כושר ההשתכרות. ונדגיש שוב, אם אדם נפגע בתאונה וניתן להוכיח בכמה קטן כושר השתכרותו לאור נתונים המובאים בפני בית-המשפט, יפסוק בית-המשפט על-פי נתונים אלה. כך אם פלוני עבד כשכיר והשתכר סכום פלוני ולאחר התאונה חזר למקום עבודתו או מצא מקום עבודה אחר וניתן לקבוע בכמה קטן, או עשוי לקטון, בפועל כושר השתכרותו - בית-המשפט יפסוק על-פי נתונים אלה. אך באין נתונים כאלה, יכול שיעור הנכות לשמש מודד לקביעת שיעור הפסד כושר ההשתכרות.
ברוח זו נקבע בע"א 139/64 חברה לביטוח "קלדונין" ואח' נ' גבאי ואח' [4], בעמ' 422, לגבי הפסד כושר השתכרותו בעתיד של סטודנט:
"...כבר נאמר בבית-משפט זה, שדרגת הנכות יכולה לשמש קנה מידה או מורה דרך לצורך זה, באין נתונים אחרים בידי בית-המשפט".
וכך בע"א 132/65 מיררו נ' לנגברג ואח' [5], בעמ' 284:
"...כבר פסק בית-משפט זה פעמים רבות, שבהעדר ראיות אחרות לענין זה להנחת דעתו של בית-המשפט, משמשים אחוזי הנכות שנקבעו על-ידי הרופאים כאמת מבחן סבירה וצודקת למידת אבדן כושר העבודה".
8. המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה.
על רקע זה התפתח השימוש במונח של נכות תפקודית (או נכות פונקציונלית), המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. התפתחות זו באה לבטא את תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע. בשל השוני האפשרי בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, מתבקשים מומחים רפואיים לא אחת לחוות דעתם גם באשר לנכותו התפקודית של התובע, ולא רק לזו הרפואית. בתי-המשפט אף הם מבחינים לא אחת בין השתיים. אכן, בפסיקה מאוחרת, כשבא בית-המשפט להסתמך על שיעור הנכות כמבטא הפסד כושר השתכרות, הוא התייחס לנכות התפקודית (או הפונקציונלית) ולא לנכות הרפואית. כך נקבע ב ע"א 432/80 ( המ' 905/82) שושן נ' אוטוקרס חברה בע"מ (בפירוק) [6], בעמ' 185:
"...לעתים, קיימים נתונים לקביעה, מה הייתה - לפי הצפוי - השתכרותו של הנפגע לולא התאונה, אך קיים קושי לקבוע, מה כושר השתכרותו הצפוי כתוצאה מהתאונה ומהגבלה, שנגרמה לו בתאונה. באין נתון זה ידוע, או כשקיים קושי לקבעו, ניתן להסתמך על אחוזי הנכות הפונקציונאלית שנגרמה לנפגע כמודד לקביעת הפסד השתכרותו".
וכך נקבע בע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב [7], בעמ' 878:
"במקרים כאלה, ובמקרים נוספים בהם לא ניתן להוכיח ולקבוע את שיעור ההפסד הכספי החודשי הצפוי לנפגע בראיות, ובהעדר קריטריון אחר לקביעה כזו - נתגבשה בפסיקה הגישה, על פיה שיעור ההפסד החודשי יקבע על-פי שיעור נכותו הפונקציונאלית של הנפגע. כלומר, שייקבע ששיעור הנכות הפונקציונאלית של הנפגע מהווה גם את שיעור ההפחתה בכושר ההשתכרות".
להבדיל אפוא מ"נכות רפואית" ומ"הפסד כושר השתכרות", אשר קביעתם נדרשת לצורך קביעת הפיצויים בתביעה כמו זו שבענייננו - תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים - אין הכרח לקבוע את שיעורה של "הנכות התפקודית". בית-המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות בלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית-המשפט, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית. אך קביעת שיעור הנכות התפקודית יכול שתשמש כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות.
ובמקרים רבים, היא משמשת מודד לקביעתם.
9. למרבה הצער, השימוש שנעשה במונח "נכות תפקודית" אינו אחיד. כפי שביקשנו להראות לעיל, הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך-כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע. על-אף זאת, נעשה, לעתים, שימוש במונח זה כבא לבטא את מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסוים בהתחשב במקצועו או בעיסוקו, סיכוייו לחזור ולעסוק בהם, או ההגבלה שיש לו לעסוק בהם. כך, למשל, במקרה של תובע שהוא פועל בניין ונגרמה לו נכות רפואית אורתופדית בשיעור 20% עקב פגיעה ברגלו. נכות רפואית זו יש בה לשקף נכות פונקציונלית לגבי כל אדם בשיעור דומה של 20%. אך לגבי פועל בניין, אשר אינו מסוגל לטפס, בגלל נכותו, על סולם או להרים משאות, ונמנע ממנו להמשיך לעבוד כפועל בניין, ייתכן שנכות זו תפגע בכושר השתכרותו בשיעור העולה על 20%, לדוגמה, בשיעור 40%. יש האומרים במקרה כזה, שלתובע זה
נגרמה נכות תפקודית בשיעור של 40%. במסגרת נכות תפקודית זו, מובא בחשבון שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, באשר נמנע ממנו להמשיך ולעבוד במקצועו. במילים אחרות, שיעור הנכות התפקודית נקבע כאן בהתחשב בעיסוקו של התובע ובמידת הפגיעה בכושרו להמשיך ולעסוק בו. נראה לי, ששימוש כזה במינוח "נכות תפקודית" יש בו להטעות, שכן הוא נותן ביטוי לא רק לנכות תפקודית שבאה עקב תאונה, אלא גם לנתונים נוספים הנוגעים לנפגע המסוים שיש להם השפעה על כושר השתכרותו.
יש, כמובן, חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו, ובקביעת הפסד כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי.
ראוי אף להביא בפני בית-המשפט ראיות למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודות מסוימות, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לבית-המשפט להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו. אך רצוי שנדבר בפסקי-דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך-כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית", לבל ניתפס לטעות בהבנת כוונת "הנכות התפקודית" שאותה מציינים.
ברוח זו יש להנחות את המומחים הרפואיים המתבקשים לקבוע את נכותו של הנפגע. הם יכולים, כמובן, להתבקש לקבוע את נכותו הרפואית וכן את נכותו התפקודית במובנה האמור. הם יכולים גם לחוות דעתם ביחס לטיב מגבלותיו ולאופיין וביחס ליכולתו, או אי-יכולתו, בנכותו לחזור ולבצע פעילויות ועבודות מסוימות. כל אלה, ביחד עם נתונים אחרים, ישמשו את בית-המשפט בבואו לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, הפסד אשר על בית-המשפט, ולא על המומחה הרפואי, לקובעו. אך חשוב שכשהם מתבקשים ליתן חוות-דעתם ידעו את מובנה של "נכות תפקודית" כאמור, ובהשתמשם במונח זה ישתמשו בו באותו מובן אשר נזכר לעיל, ואז ידברו גם בתי-המשפט וגם המומחים הרפואיים באותה שפה.
10. אם נחזור לענייננו, נכותה הרפואית של המערערת היא 23.5%. נכותה התפקודית, כפי שזו נקבעה על-ידי המומחה הרפואי, היא בשיעור 15%. ועל בית-המשפט לקבוע בכמה נפגע כושר השתכרותה. נראה לי, שבנסיבותיה של המערערת לא הנכות הרפואית ולא הנכות התפקודית יכולות להוות מודד לכך.
בעבודה היחידה שעבדה עד כה נבצר ממנה לעבוד בשל מוגבלותה הפיזית. בשל היעדר השכלה, קשת המקצועות הפתוחה בפניה היא מצומצמת. המערערת הייתה ביום
פסק-הדין בערכאה הראשונה בגיל 59 שנים. היא נעזרת, כ אמור, במקל להליכה כדי להקל על מכאוביה. בנתוניה אלה, היא בוודאי תיתקל בקשיים למצוא מקום עבודה, ואם תמצא עבודה לחלק מהתקופה עד הגיעה לגיל 65 שנים, הכנסתה בה בוודאי תהיה נמוכה.
בנסיבות אלה, נראה לי שהפגיעה בכושר השתכרותה היא ממשית והסכום של 25,000 ש"ח אשר נפסק לה על-ידי בית-המשפט אין בו לבטא הפסד זה. אף כי בדרך-כלל אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב באומדניה של הערכאה הראשונה, במקרה הזה יש בסכום שנפסק למערערת כדי לקפחה במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.
נראה לי, שבדרך אומדן, קביעה שכושר השתכרותה של המערערת נפגע עקב התאונה בשיעור של כ-50% תהלום את הנסיבות ולא יהיה בה כדי לקפח את המשיבים. התוצאה היא, שבמקום הסכום של 25,000 ש"ח אשר נפסק למערערת, יבוא הסכום של 65,000 ש"ח.
11. כאמור לעיל, הפנסיה החודשית המשולמת למערערת החל מגיל 60 שנים היא בשיעור של כ-750 ש"ח ליום פסק-הדין בערכאה הראשונה, ואילו זו שהייתה מקבלת החל מגיל 65 שנים, לו עבדה עד גיל זה, היא בשיעור 1,078 ש"ח. חישוב הסכום הכולל של הפנסיה שהייתה המערערת מקבלת בכל אחד משני המקרים, בהתחשב באורך חייה הצפוי של המערערת על-פי טבלאות, מצביע על כך ששני הסכומים המתקבלים כמעט זהים. מכאן, שבעניין זה של הפנסיה אין לפסוק למערערת כל סכום נוסף.
12. התוצאה של כל האמור לעיל היא, שהערעור מתקבל במובן זה שהמשיבים ישלמו למערערת סכום נוסף של 40,000 ש"ח ליום פסק-הדין בערכאה הראשונה, ובנוסף לכך שכר טרחת עורך-דין בשיעור 13% ומע"מ על סכום זה.
כן הייתי מחייב את המשיבים לשאת בהוצאות המערערת בערעור זה בסך 7,500 ש"ח להיום.
השופט ש' לוין
אני מסכים.
השופט י' זמיר
אני מסכים.
5129371
54678313ניתן היום, י' בסיוון תשנ"ה (8.6.1995)