הבעל העביר לאישה את זכויותיו בדירה המשותפת במסגרת הסכם גירושין, שקבע שאם תינשא מחדש היא תצטרך לשלם לו על כך. 23 שנה לאחר שהאישה פצחה בזוגיות אחרת, בני הזוג לשעבר התווכחו על פרשנות הסעיף בביהמ"ש.
בית המשפט למשפחה בתל אביב קיבל בחודש שעבר תביעת גבר לחיוב גרושתו לשלם לו על זכויות שהעביר לה בדירה משותפת במסגרת הסכם הגירושין, מאחר שהיא מנהלת זוגיות חדשה. האישה התנגדה בטענה שהתחייבה לשלם רק אם תנשא בשנית – דבר שלא קרה. ואולם, השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר התרשמה שחייה המשותפים עם בן זוגה הנוכחי דומים לנישואים.
בני הזוג נישאו בארץ ב-1968, רכשו דירה בראשון לציון ועברו להתגורר בקרב הקהילה היהודית האורתודוכסית בארצות הברית. הם התגרשו לאחר 17 שנות נישואין, והסדירו את ענייניהם בהסכם גירושין שקיבל תוקף בבית המשפט האמריקאי.
במסגרת הסכם הגירושין – שנכתב בשפה האנגלית – הוסכם כי הבעל יעביר את זכויותיו בדירה לאישה ויקבל עבורן תמורה רק אם יתקיים אחד מהמקרים הבאים: מכירת הדירה, האישה תנשא בשנית (“Re-marries”) או אם חלילה היא תלך לעולמה.
כדי להבטיח שהאישה תעמוד בהתחייבותה לפי ההסכם, שווי הזכויות שקיבלה מהגרוש מושכנו בחברת המשכנות "משהב" ונרשמו אצל רשם המשכונות.
8 שנים לאחר הגירושים, האישה חזרה ארצה והכירה בן זוג חדש שעבר להתגורר עימה בדירה.
בפברואר 2016, לאחר 23 שנים שהיא חיה עם בן זוגה (שכבר מזמן אינו חדש), הגרוש תבע בבית המשפט למשפחה בתל אביב את מימוש המשכון כך שיקבל את הכספים המגיעים לו עבור זכויותיו בדירה.
לטענתו, המונח “Re-marries” שבהסכם כולל בתוכו גם מצב בו היא תתגורר עם בן זוג אחר, כך שאחד התנאים למימוש המשכון התקיים.
בתגובה, האישה התעקשה כי כוונתם במונח האמור התייחסה רק למצב של נישואים אלא שהיא מעולם לא נשאה לבן זוגה. על כל פנים, האישה טענה כי עילת התביעה של הגרוש לפי ההסכם התיישנה מזמן מאחר שכבר ב-1997 הוא ידע שהיא מתגוררת עם בן זוגה ולא פעל למימוש המשכון במשך 19 שנה.
היו דתיים
השופטת ז'יטניצקי רקובר קיבלה את התביעה כאמור.
השופטת דחתה את טענת ההתיישנות והתמקדה בניתוח הסכם הגירושים.
לאחר עיון בנוסח ההסכם היא התרשמה כי כוונת הצדדים הייתה להעניק לאישה גב כלכלי כל עוד היא חיה בגפה, כאשר לנוכח אורח החיים הדתי שניהלו באותו עת הם כלל לא לקחו בחשבון שתחיה עם בן זוג אחר ללא נישואים, ולכן הדבר לא צוין במפורש.
השופטת סמכה את קביעתה בכך שהוכח בפניה כי בעת עריכת ההסכם האישה החזיקה בדעה שזוגיות ללא נישואים היא עלבון מאחר שהייתה דתיה, אך מאז הגירושין דעתה בנושא השתנתה, כפי שהאישה עצמה העידה.
בהקשר זה, השופטת קבעה כי יחסי האישה עם בן זוגה הנוכחי דומים במהותם לנישואים ולשיטתה, אילו האישה והגרוש לא היו דתיים בזמן הגירושין, הגיוני שמצב כזה היה נכלל בהסכם.
בהתאם לכך, השופטת קבעה כי למרות שלשון ההסכם לא מציינת זאת במפורש, התנאי לתשלום עבור הזכויות בדירה המשותפת התקיים.
לפיכך, התביעה התקבלה. האישה חויבה לשלם לגרוש את שווי הזכויות שקיבלה ממנו, כ-541 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 שקל.
לפסק הדין המלא לחצו כאן
- ב"כ התובע: עו"ד אילן בומבך ועו"ד אסף אריב
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אריה צ'צ'יק
עו"ד דורית מגן
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין