”הגנה מן הצדק” בעבירות מס

פסק הדין בעניין חלידו נ' מדינת ישראל – העובדות:

מערכת העובדות המשתקפת בפסק הדין הרחב שניתן ביום 10.1.2012 בעניין ניסים חלידו ( פ 3579-06) מעלה תהיות קשות בנוגע להחלטות מערך החקירות של מס הכנסה ושל הפרקליטות, באשר להעמדה לדין של עברייני מס או אי העמדתם לדין.

למרות מסכת העבירות ורשימת המעורבים בפרשה, החל מעובד בכיר ברשות המיסים, המשך ברואי חשבון מכובדים, וכלה בבני זוג וקרובי המשפחה שלהם, הפרקליטות לא נקטה בשפה אחת ובדין שוויוני אחיד לכולם. יש מי מהם שהועמד לדין, יש מי מהם ששילם כופר סמלי ויש מי שהפך לעד מדינה. לא בכדי מחליט ביהמ"ש בפסק דינו, לזכות את אחד הנאשמים מחלק מהאישומים בשל טענת הגנה מין הצדק, רק משום שלא היה שוויון בהחלטות הפרקליטות כלפי כל המעורבים.

לא ייתכן, כי אחד העבריינים יועמד לדין פלילי תוך שהוא עלול לקבל עונש חמור על מעשהו (ניסים חלידו), בעוד שהעבריין העיקרי, רואה חשבון, שנהנה ישירות מתוצאות העבירות שבוצעו, כפי שיפורט להלן, יקבל עונש של כופר סמלי בלבד ללא הגשת כתב אישום.

בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשם העיקרי (ניסים חלידו) רואה חשבון שכיהן כמנהל תחום (רכז בכיר) בפקיד שומה חיפה, לא פעל לפי התקשי"ר, הקובע כי על עובד מדינה לקבל אישור מראש מנציבות שירות המדינה לעבוד במקום עבודה אחר ו/או לכהן כנושא משרה בתאגיד, לא קיבל אישור לכהן כחבר הנהלת תאגידים שהיו בבעלותו ו/או בשליטתו ולא דיווח על הכנסותיו מאותם תאגידים, ואף עשה מעשים שמטרתם להביא להפחתת מס לא נאותה בשיתוף עם אחרים.

נטען, כי רעייתו של הנאשם העיקרי הקימה בשנת 1995, יחד עם אחיו, בית ספר ללימודי חשבונאות, בשיתוף עם מכללת רמת-גן. הנאשם שימש כמנהל מקצועי ואקדמי של בית הספר והיה שותף סמוי בחברה שהפעילה אותו. בנוסף, הקים הנאשם חברות נוספות שעסקו בהוצאת ספרי לימוד וחוברות תרגילים בתחום הנהלת חשבונות, במתן שירותי כוח אדם, וכן במתן ייעוץ והדרכה בנושאי משאבי אנוש. בכל החברות לא נרשם הנאשם כבעלים, אלא היה בהן שותף סמוי.  

הנאשם לא הודיע לפקיד השומה על היותו בעל שליטה בחברות אלו, לא הגיש דו"חות כבעל שליטה בחברות ולא דיווח על הכנסותיו מדמי ניהול ומזכויות יוצרים מהן. בין היתר, על מנת להסתיר את חלקו בחברות ועל מנת להתחמק מתשלום מס, פנה הנאשם לרואה חשבון בחיפה לשם הקמת חברה נוספת אשר תתפוס את מקומה של החברה שהפעילה את בית הספר כשלוחה של מכללת רמת גן.

הנאשם שכר רואה חשבון מאזור הצפון על מנת שירצה בבית הספר שלו, הנאשם סיכם איתו שכר לפי סכום נטו, אותו ירוויח רואה החשבון כשכר עבודה (אותו רואה חשבון הוא אותו אחד שנהנה מהעונש המופחת מבלי שהוגש כנגדו כתב אישום).

סוכם, כי שכר רואה החשבון יפוצל בינו לבין רעייתו, במטרה להתחמק מתשלום מס. החיסכון במס נבע מאחוז המס השולי הנמוך בו הייתה חייבת האישה, שהיה נמוך מאחוז המס בו חב רואה החשבון עצמו. זאת כאשר בפועל, האישה מעולם לא עבדה בבית הספר. כתוצאה מפיצול המשכורות, הכינו הנאשמים פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, וכך עזרו לרואה החשבון להתחמק מתשלום מס.

בהכרעת דין ארוכה ומנומקת מרחיב בימ"ש השלום בחיפה בדבר העברות של כל השותפים להתנהלות האמורה- כך הוא מציין את העובדה כי אחד מהשותפים בבית הספר הפך להיות עד מדינה כנגד הנאשם, ואת העובדה כי רואה החשבון ששכרו פוצל ונרשם בחלקו על שם רעייתו, כאמור, הגיע להסדר כופר שבגינו שילם כופר סמלי בלבד, כאמור. 

בית המשפט קיבל את טענת ההגנה מן הצדק

בית המשפט דחה את טיעוני הנאשם חלידו, אשר טען לאפלייה בינו לבין עד המדינה, בקובעו כי מאחר ומעמדו של עד מדינה מוסדר בדין, הרי שיש מקום לאפליית הדין ביניהם.

עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת הנאשם להגנה מן הצדק, ככל הנוגע לפיצול המשכורת שלו בינו לבין אשתו, כאשר הנאשם טען, כי לא היה האשם העיקרי אלא רק מסייע, ולמרות זאת הנאשם העיקרי – רואה החשבון   - הגיע להסדר ושילם כופר בלבד, בעוד שהוא מועמד לדין. ביהמ"ש קבע, כי עומדת לזכותו של הנאשם טענת "הגנה מין הצדק", שכן לא ייתכן כי לא הוגש כתב אישום נגד הנאשם העיקרי שנהנה מפיצול המשכורות, ועונשו התבטא בתשלום כופר בסכום פעוט, ולעומת זאת, הוגש כתב אישום כנגד חלידו, על אף שאיננו העבריין העיקרי בפרשיית פיצול המשכורות.

על דוקרטינת הגנה מן הצדק

דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" זכתה להכרה בפסיקת בית המשפט העליון, כאשר שני פסקי הדין המנחים בעניין זה הם ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, וע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ. גם המחוקק נתן את דעתו לדוקטרינה זו, וזאת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שזו לשונו:

"טענות מקדמיות לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן – הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."

דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" מכירה בסמכותו של בית המשפט לבטל את כתב האישום, וזאת כאשר אין בית המשפט יכול לברר את כתב האישום באופן שיבטיח לנאשם משפט הוגן, או כאשר בירור כתב האישום עומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

בעניין יפת קבע השופט לוין, כי:

"המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...".

בענין בורוביץ נקבע מבחן מרוּכך יותר לקבלתה של טענת "הגנה מן הצדק", וככתוב, שם בעמ' 806:

"עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט."

בית המשפט העליון קבע בענין בורוביץ מבחן תלת שלבי לבחינתה של טענת ה"הגנה מן הצדק", וזאת בעמ' 807-808:

"בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ... בשלב השלישי, משוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום."

ומה בפרשת פיצול המשכורות?

בסיום ההליך נגד אחד האחראים העיקריים בפרשייה נשואת האישום, אשר כאמור נענש בדרך של תשלום כופר בסכום פעוט של 1,500 ₪, כך שאפילו לא הוגש כנגדו כתב אישום, ואף לא נגד אשתו, זאת למרות שהוצגה כעובדת למרות שמעולם לא הייתה כזו, כאמור- יש משום פגם, וזאת ללא קשר לעצם אשמתם של הנאשמים בפרשיות האחרות.

יש בכך כדי לפגוע בתחושות הצדק, ואותה פגיעה לא ניתנת לריפוי ע"י המשך ההליכים נגד הנאשמים בפרשה, שעה שהנאשם שלטענתו היה 'נאשם זוטר' בלבד בפרשיית פיצול המשכורות, הועמד לדין בפרשייה, ושעה שהוחלט להרשיעו בכל המיוחס לו.

בסופו של דבר, הרשיע ביהמ"ש את הנאשם באישום הראשון של אי דיווח כדין וזיכה אותו מעבירת סיוע להתחמקות ממס של אחד, וזאת לאחר שביהמ"ש קיבל כאמור את טענתו להגנה מן הצדק נוכח האפלייה בינו לבין הנאשם העיקרי.

לדעתי, מסקנת בית המשפט היא נכונה בהחלט ויש בה כדי ליצור שוויון בין עבריינים בכוח ואחידות בענישה או בהטלת כופר על שותפים לעברה.

לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:

ת"פ 3579-06 מדינת ישראל נ' חלידו ואח'

ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל

  ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ

* עו"ד (רו"ח) רמי אריה מומחה לדיני מיסים, מנהל אתר "מיסים ועסקים" www.ralc.co.il.

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.