אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> דיני משפחה >> צוואת שכיב מרע

צוואת שכיב מרע

מאת: אלינור ליבוביץ, עו"ד | תאריך פרסום : 30/04/2013 13:35:00 | גרסת הדפסה

מבוא

מהי צוואה? צוואה היא תמצית רצונו האחרון של המנוח, ועל בית משפט לעשות כל שלאל ידו כדי להגשים את רצונו של הנפטר, ולברר למה התכוון ומה היה רצונו באשר לאופן בו יחולק רכושו בין יורשיו.

"הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו - והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזיכרונם באהבה ובהכרת תודה.

ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך-כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות ועל התכליות שעמדו ביסודו.

כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו..." (כב' השופט טירקל בע"א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז נ. פז)

מכאן, שעל בית המשפט להתחקות אחר רצון המצווה, לנסות ככל שניתן לבדוק האם הצוואה משקפת את רצונו האחרון והאמיתי, ולקיים הוראתו זו, שהינה מסמך משפטי מחד, ומאידך הינה משאלת ליבו האחרונה.

על פי חוק הירושה התשכ"ה- 1965 קיימים ארבע סוגים של צוואה, ואלו הם:

צוואה בכתב יד- נעשית בכתב ידו של המצווה. סעיף 18 לחוק הירושה.

צוואה זאת צריכה לא רק להיות כתובה בכתב ידו של המצווה, אלא גם להיחתם על ידו ולהיות נושאת תאריך אשר כתוב גם הוא בכתב ידו של המנוח. שלושת המרכיבים הללו -כתב ידו של המוריש, תאריך וחתימת המוריש, הינם עקרוניים ומהותיים. כתיבת הצוואה בכתב ידו של המנוח היא דבר מהותי בצוואה ומהווה סימן היכר לצורך ההוכחה שזוהי צוואה אמיתית. כלומר, אין אפשרות שהצוואה תהיה כתובה בידי אדם אחר וגם לא מודפסת. לצוואה כזו אין צורך בעדים.

צוואה בעדים - נעשית גם היא בכתב ובנוכחות שני עדים נוספים, זרים, שאין להם טובת הנאה בצוואה ואינם זוכים בה. סעיף 19 לחוק הירושה.

צוואה כזאת יכולה להיות מודפסת ואינה צריכה להיכתב בכתב ידו של המצווה. לצוואה כזו יש צורך בשני עדים, שכאמור אינם יורשים את המנוח.


העדים צריכים לחתום על הצוואה ולאשר בחתימתם כי המצווה הצהיר בפניהם שזוהי צוואתו האחרונה וכי זהו רצונו. צוואה כזאת, אם כן, נושאת לא רק את חתימת המצווה אלא גם את חתימת שני העדים לצוואה וכן תאריך.


מרבית הצוואות הינן צוואה בעדים הנערכות על ידי עורכי דין ונחתמות במשרדם, כשאחד העדים לפחות הינו עורך הדין והשני הוא מי מעובדי המשרד, לא בהכרח עו"ד.

עדים לצוואה צריכים להיות בגירים, מעל גיל 18, כשירים לפעולה משפטית, ועליהם להצהיר שאין להם זיקה לצוואה.

כאשר מצווה אינו יודע קרוא וכתוב או כאשר אינו מבין או קורא את שפת הצוואה, יש צורך לוודא שהבין את תוכן הצוואה וכי היא הוקראה והוסברה לו בשפתו. דרישת הכתב בצוואה בעדים הינה עקרונית ומהותית.

צוואה בפני רשות- צוואה כזאת נעשית בפני שופט או בפני רשם של בית משפט או בפני רשם הירושות או בפני חבר בית דין דתי או בפני נוטריון. סעיף 22 לחוק הירושה.

צוואה כזאת נעשית על ידי המצווה באופן אישי בפני הרשות, אם בדרך של צוואה רשומה בכתב ואם בדרך של אמירה בעל פה, כאשר דבריו נרשמים על ידי הרשות ומוקראים בפניו. הרשות חייבת לערוך פרטיכל המפרט את דרך עשיית הצוואה ואת הצהרת המצווה, שהדבר נעשה מרצון חופשי.

צוואה בעל פה/צוואת שכיב מרע - היא נשוא מאמר זה - יכולה להיעשות אך ורק על ידי שכיב מרע או על ידי מי שרואה עצמו כשכיב מרע בנסיבות המצדיקות זאת. סעיף 23 לחוק הירושה.

כדי שאדם ייחשב כמי שרואה עצמו בפני מוות, יש צורך בשני מרכיבים: סכנה ממשית למוות, כאשר מדובר בסכנה אובייקטיבית, וכן תחושה של אדם כי הוא עומד למות, שזהו המרכיב הסובייקטיבי.

צוואה בעל פה, צוואת שכיב מרע, תעשה על דרך אמירת דברי הצוואה בעל פה בפני שני עדים. צוואה כזאת מתבטלת בתום חודש ימים אם המצווה לא נפטר.

מי שנעשתה בפניו צוואה בעל פה מחויב להפקיד את זכרון הדברים אצל הרשם לענייני הירושה, בסמוך לאירוע עשיית הצוואה. הפקדה זאת הינה מרכיב חיוני.

 

מה הדין וכיצד יפסוק ביהמ"ש כאשר ישנם פגמים בצוואה בכלל ובצוואה בעל פה בפרט?

סעיף 25 לחוק הירושה נותן פתרון למצבים בהם הצוואה אינה עונה על דרישות חוק הירושה מחד, אך ניתן להעריך מה היה רצונו של המצווה מאידך.

במקרה כזה, לבית המשפט שיקול דעת האם לקיים את הצוואה או להכריז על בטלותה, והדבר משתנה ממקרה למקרה. לבית המשפט קיימת הזכות לקיים גם צוואה שיש בה פגמים, ובית המשפט לענייני משפחה יעשה זאת, כל עוד השתכנע שזה היה רצון המצווה.

רצון המצווה הוא העיקרון המנחה את בית המשפט, אשר יעשה כל שניתן כדי שרצונו של המת יקוים. גבול הסמכות של בית המשפט הותווה על ידי סעיף 25 המתוקן, שהקנה שיקול דעת נרחב עד מאד לבית המשפט.

וכך קבע סעיף 25(א) לחוק הירושה בנוסחו הקודם:

"לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים".

סעיף זה, שהוא יוצא דופן בגישתו הליברלית, ואין לו אח ורע במרבית שיטות המשפט האחרות, בא לאפשר לבית-המשפט לקיים את רצון המת - תכליתם העליונה של דיני הירושה, גם מקום שבו מסיבה כלשהי, לא נתקיימו דרישות פורמאליות שקובע החוק.

סעיף זה בא ליישב את שני השיקולים הנוגדים בסוגיית קיום צוואה.

"מחד גיסא עומד השיקול, כי יש לקיים את רצון המת באשר לאופן שבו מחולק רכושו, והשאלה היסודית היא אך זו, מה היה רצונו האמיתי של המנוח, ואם רצון זה בא לידי ביטוי בדבריו (בכתב או בעל-פה).

על-פי שיקול זה יש ליתן תוקף לרצונו של המנוח, תהא צורת הביטוי לרצון זה אשר תהא. גישה זו בקיצוניותה עשויה להביא לכך, כי לא יהא כל צורך בהסדרים פורמאליים באשר לאופן עריכתן של צוואות, דהיינו כי ניתן לוותר על הדרישות הפורמליות ולנסות להתחקות אחרי רצון המצווה בלא כל דרישה נוקשה שהיא.

מאידך גיסא עומד השיקול, כי שעה שרכושו של המצווה יחולק, הוא לא יהא עוד בחיים, ולא יהא ניתן לשאול אותו לכוונתו ולרצונו, ועל-כן רצוי לקבוע דרישות פורמאליות, אשר ממלאות מספר פונקציות חשובות, שעיקרן, פונקציה 'הוכחתית' לרצון המצווה, פונקציה 'מזהירה' באשר לרצינות הצעד המנחיל ופונקציה 'מגינה' בפני השפעות בלתי הוגנות.

על-פי שיקולים אלה יינתן תוקף של צו קיום לצוואה לרצונו של המצווה, רק אם אותו רצון מוצא ביטוי בדרך פורמאלית הקבועה בחוק. גישה זו בקיצוניותה עשויה להביא לידי כך, "כי פגם כלשהוא ואפילו שולי, בדרישות הפורמאליות יש בו כדי לפסול את הצוואה" (פרשת קניג ד"נ 40/80 פאול קניג נגד יהושע).

האיזון בין שתי גישות אלו נעשה כך שלבית-המשפט הוקנתה סמכות להכיר בצוואה "פגומה" אם שוכנע באמיתותה, כלומר אם לא נותר אצלו ספק כי הצוואה - כפי שהיא מונחת לפניו - נעשתה על-ידי המצווה בגמירות הדעת הנדרשת.

כך למשל, קוימה צוואה בעל-פה, אף שזיכרון הדברים אודותיה נעשה בשונה מהנחיות חוק הירושה (פרשת רוזנטל ע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי, פ"ד כה(1) 488), או במקרה שבו התמהמהו העדים בכתיבת זיכרון הדברים ובהפקדתו (פרשת פרנסואה: ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס).

עדיין, התקיימות יסודות מסוימים בסעיף 23 היא הכרחית, והיעדרם אינו ניתן ל"ריפוי" באמצעות סעיף 25. כזו היא בוודאי הדרישה כי המצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו (בצדק) מול פני המוות. נסיבה זו אינה "הליך", שיכול שייפול בו פגם. היא מהווה תנאי מוקדם, שרק בהינתנו קמה האפשרות ליצור צוואה בעל-פה. היעדרות נתון זה אינה ניתנת לריפוי.

סמכות בית המשפט לרפא פגמים אם השתכנע כי זה היה רצונו האמיתי של המנוח

סעיף 25 המתוקן מצביע על כך כי המחוקק בחר להתיר שיקול דעת נרחב לשופט היושב בדין ולאפשר לו לרפא צוואות פגומות על מנת לקיים אותן אם השתכנע בית המשפט שזה היה רצון המנוח המצווה.

סעיף 25 לחוק הירושה בניסוחו כיום מגדיר ומבהיר את מרחב שיקול הדעת של בית המשפט בבואו לקיים צוואה שנפלו פגמים בעשייתה, וזו לשונו:

(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים...

(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם.... (4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 - הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.

אם נשווה את הנוסח הנוכחי של סעיף 25 לחוק הירושה, לנוסחו הקודם, שמובא לעיל, נראה כי גבולות שיקול הדעת ככל הנראה הורחבו, וכי לבית המשפט לענייני משפחה מרחב תמרון גדול יותר בריפוי הפגמים, אם נוכח הוא לדעת שאכן הצוואה שמבקשים לקיים משקפת את רצונו האחרון של המנוח.

כשרות צוואת שכיב מרע -

הסבריו של המחוקק להליך של צוואה בעל פה והרציונל שעומד מאחורי הליך כזה

בע"א 516/73 נפתלי אומר נ' קוגוט, פ"ד כט (1), 107 בעמ' 108 קבע בית המשפט העליון כי: "בכל זאת מצא המחוקק לנכון לתת אפשרות לצוות בעל פה במקרים חריגים ביותר ולכן אין לפרש את החריגים באופן מרחיב... אין להצדיק שימוש רחב בסעיף 23, ועל כן יש להתייחס לגבי אותו סעיף באופן קפדני".

בע"א 138/64 דורה פלמן (שוורץ) נ' לילי טריפמן, פ"ד כ (2), 419 נקבע כי:
"בבקשה לקיים צוואה שנעשתה בעל פה יש צורך בראיות חזקות... מסיבה זו על בית המשפט להיזהר משנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בעל פה".

בע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח (2), 432 בעמ' 681 נקבע כי: "במקרים של צוואת שכיב מרע יש להקפיד על מילוי הוראות סעיף 23 (ב) ורק במקרים נדירים יוכל השופט להשתמש לגבי מקרים כאלה בסעיף 25 לחוק".

על פי הפסיקה, רמת הוודאות לצורך הפעלת סעיף 25 לחוק צריכה להיות גבוהה ביותר. בע"א 15/85 רחל מזרחי ואח' נ' מנשה רז ואח', פ"ד מא (4), 454 בעמ' 457 נקבע כי על בית המשפט להשתכנע "למעלה מכל ספק, שאמנם מונחת לפניו צוואת אמת".

לעניין זה אפשר גם לבחון את ע"א 564/71 הרטה (נשר) אדלר נ' מאיר נשר, פ"ד כו (2), 745 בו נאמר:
"תנאי בלעדיו אין איפוא לקיום מסמך כצוואה, על-אף פגם מהפגמים המנויים בסעיף 25 שנתגלה בה, הוא ודאות מוחלטת, ללא שום ספק, באמיתותה של הצוואה."

כשרות הצוואה שנעשית על ידי מי שנחזה להיות שכיב מרע, נבדקת ביתר זהירות וצריכה לעמוד בתנאים מספר, על מנת שתהא תקפה. וזוהי לשון סעיף 23 לחוק הירושה:

"(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.

(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים".

סעיף 23 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 קובע, אם כן, כי:

שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו, דהיינו המבינים אותו.

דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעריכת הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה, בסמוך ככל הניתן לאחר שניתן לעשותם.

צוואה בעל פה בטלה אם חלפו חודש ימים ממועד הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים.

הפסיקה התייחסה בזהירות יתירה לצוואת שכיב מרע והנטל להוכיח את אמיתות אותה צוואה שניתנה בעל פה, רובץ על המבקש את קיומה.

כיוון שמדובר בצוואה בעל פה ללא מסמך, תפקיד העדים כאן הוא חשוב ביותר. מדובר בתפקיד מהותי ולא רק בתפקיד ראייתי מצד העדים.

התפיסה המקובלת בפסיקה היא שעדים אלה הם עדי קיום, לא רק עדי ראיה וברור, ועל כן על בית המשפט להשתכנע כי העדות היא מהימנה וכי העדים נטולי אינטרס.

כמו כן, יש שיתקיים התנאי כי שני העדים יהיו נוכחים יחד במועד אמירת הצוואה שבעל פה, כי נערך זכרון דברים על ידי העדים אשר שחזר בנאמנות את דברי הנפטר, וכן התנאי בדבר הפקדת החובה, החלה על רושמי זכרון הדברים ביחס להפקדת זכרון הדברים בידי הרשם לענייני ירושה.

על בית המשפט להיזהר משנה זהירות ולבדוק היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על הצוואה שנעשתה בעל פה ע"א 138/64 פלדמן נ' טריקמן פד"י כ(2) 419.


מהם שבעת התנאים לקיומה של צוואת שכיב מרע לאור נוסחו של סעיף 23 לחוק הירושה?

בפסיקה ע"א 88/88 יעקובוביץ נ. היועהמ"ש - פורטו שבע דרישות המופיעות בסעיף 23 לחוק הירושה, העוסק בצוואה בעל פה:


א. שיהיה המצווה "שכיב מרע".
ב. שהציווי יהיה בפני שני עדים.
ג. על העדים לשמוע את לשונו של המצווה.
ד. דברי המצווה והנסיבות לעשיית הצוואה יירשמו בזיכרון דברים.
ה. זיכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים.
ו. זיכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה.
ז. רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

  • ראה לעניין זה את פירוט התנאים המופיעים בע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היוהמ"ש.

הצורך בגמירות דעת בכל צוואה וצוואה לא כל שכן בצוואת שכיב מרע שנעשית בעל פה ולא בכתב

על כל אלה יש להוסיף את הדרישה, שאינה כלולה במפורש בסעיף זה, אך אין חולק על דבר חשיבותה והצורך בה בכל אחד מסוגי הצוואה ובמיוחד בנוגע לצוואה בעל פה "שלשם קיום צוואה יש צורך להראות שהיתה 'גמירת דעת'", ע"א 717/71 נביה ניקולא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז(1), 682, בעמ' 687.

דרישה מקדמית ובסיסית לעריכת כל צוואה, היא הכוונה לערוך צוואה. ע"א 717/71 נביה ניקולא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז (1), 682. וכן בע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועהמ"ש, פ"ד מד (2), 69.

הדברים צריכים לבוא לידי ביטוי ברור, במיוחד כשעסקינן בצוואה בעל פה. כפי שנקבע בע"א 99/63 פלג ואח' נ' היועהמ"ש, פ"ד יז 1122 בעמ' 1130:

"ברצוני להדגיש כי גישת בית המשפט צריכה להיות בדרך כלל ההנחה, שאין לקיים צוואה בעל פה. אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה עשיית הצוואה, יש לאמץ את ההנחה הנ"ל, אלא אם כן, הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל שהוא כי אמנם העניין הוא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה מוחלטת שהדיבור יפעל כצוואה ושאין גם נימוק המתקבל על הדעת להיעדר צוואה בכתב".

להלן נבחן את המכשולים העומדים בפני מי שרוצה לקיים צוואה בעל פה-צוואת שכיב מרע:

מה המשמעות של איחור בהעלאת הצוואה שבעל פה עלי כתב ואיחור בהפקדתה אצל רשם הירושות?

במספר פסקי דין שניתנו בעבר קבע בית המשפט העליון, כי גם איחור קצר של ימים בודדים בהעלאת הצוואה על הכתב והפקדתה בבית המשפט, אינו עומד בדרישות סעיף 23 (ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' שמואל פיק, פ"ד מב(2) 703 (הנשיא שמגר) - איחור של כחודש; ע"א 631/88 חנה קהא נ' שלום לוי, פ"ד מד(3) 324 (הנשיא שמגר) - איחור של כחודשיים).

מה דינם של הפגמים הצורניים בצוואה בעל פה?

כאמור, סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר קיום צוואה שנפלו בה פגם או חסר, ככל שקיימים מרכיבי היסוד בצוואה, רק אם "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה".

על מרכיביה הצורניים של צוואה בעל פה ראה בספרו של כב' השופט שאול שוחט, פגמים בצוואות, המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001, עמ' 139-167.

היותו של המצווה "שכיב מרע" בשעת הציווי - דרישה בסיסית ומקדמית?

באשר ליסודות הנדרשים לקיום מצב של "שכיב מרע" קיימת מחלוקת בין המלומדים אם די במצב אובייקטיבי או שמא דרוש גם מצב סובייקטיבי. באופן כללי הפסיקה דורשת את קיומם של שני היסודות הנ"ל.

ראה: ע"א 795/99, פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3), 107, 117; עז (ת"א) 2130/96 עז' רביצקי נ' עדינה פז; ספרו של כב' השופט שאול שוחט, דיני ירושה ועיזבון, הוצאת סדן, מהדורה שישית, 2005, בעמ' 77-78.

תנאי בלעדיו אין הוא לקיום צוואה בעל פה/צוואת שכיב מרע הוא, האם המנוח היה שכיב מרע או מי שרואה עצמו מול פני המוות.

הדרישה הראשונה לצוואה בעל פה היא שמדובר ב"שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". גם כאשר אין מחלוקת כי מבחינה אובייקטיבית, היה המנוח בבחינת "שכיב מרע" אין די בכך והדעה הרווחת היא (אם כי הדבר לא הוכרע באופן חד משמעי על ידי בית המשפט העליון), כי מעבר לנטל שחל על המבקש לקיים צוואת שכיב מרע להוכיח כי המנוח היה באותה עת "שכיב מרע" מבחינה אובייקטיבית, יש להוכיח כי המנוח ידע מבחינה סובייקטיבית, שקיצו מתקרב.

בספרו של פרופ' ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך א', עמ' 210-211 נאמר כי:

"יש מקום לאמץ את הכלל היסודי הראשון שהזכרנו, ואם אין המוריש מצווה מחמת דאגת המוות שהוא מרגיש, אין לראות את מעשיו כצוואה של שכיב מרע. זאת ועוד: על ידי פירוש זה, יהיו שני חלקי סעיף קטן (א) תואמים".


בע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה ואח' נ' אהוד (אודי) פוזיס, פ"ד נד (3), 107 בעמ' 117 קבע כב' השופט אנגלרד כי: "נוטה אני לדעה כי, כפי שפרופ' שילה גורס - על רקע גישתה של ההלכה היהודית, - דרוש גם יסוד סובייקטיבי". וכן ראה: ע"א 436/01 פנינה זיידאן (זאהר) רכאב ואח' נ' באסל חמזה רכאב.

קיום ציווי בפני שני עדים? עדות מהותית ולא רק ראייתית

היסוד הקונסטיטוטיבי שבלעדיו אין בצוואה בעל פה, הוא קיומם של שני עדים בפניהם נעשית הצוואה. מצד שני, קיים ביהמ"ש צוואת שכיב מרע כאשר אחד העדים שימש עד דרך טלפון ואף לא נכח ליד המצווה, כשציווה בפני העד האחר. ראה ת"ע (ת"א) 764/83 עזבון המנוחה בת דור נ' האפוט' הכללי, פ"מ תשמ"ד (ב), 410.
ויודגש כי מדובר ביסוד מהותי ולא רק ביסוד ראייתי.

האם ניתן לוותר על עד אחד מתוך שניים ולקיים את הצוואה והאם אפשרי כי העדים ישמעו את הצוואה שבעל פה בהזדמנויות שונות ולא בו זמנית?

התשובה לשאלה הראשונה היא ככל הנראה שלילית ולא ניתן לוותר על אחד העדים, בעוד שהתשובה לשאלה השניה הינה חיובית.


בעוד שסעיף 20 לחוק הירושה (העוסק בצוואה בכתב) קובע כאמור במפורש, שחתימת המצווה על צוואה בכתב לפני עדים צריכה להיעשות במעמד שני עדי הצוואה ושהם צריכים לחתום על הצוואה כעדים באותו מעמד, הרי שבסעיף 23 לחוק, הדן בצוואה בעל פה ומדבר אף הוא בשני עדים שלפניהם מצווה השכיב מרע (או הרואה עצמו מול פני המוות) את צוואתו בעל-פה, לא נאמר בשום מקום, ובוודאי לא במפורש, שהציווי בעל-פה צריך להיות לפני שני עדים במעמד אחד ובאותו מעמד.


אכן הדרישה לשני עדים בצוואה בעל-פה היא דרישה קונסטיטוטיבית, אולם, לאור השוני שבין סעיפים 20 ל-23, ניתן לומר שהמחוקק לא ראה צורך שהציווי בעל-פה - שצריך כאמור להיות לפני שני עדים - חייב דווקא להיות במעמד אחד לפני שני עדים.

יש אמנם צורך בשני עדים, אך לא בו זמנית בצוואה בעל פה, זאת בניגוד לצוואה בכתב!

סעיף 20 לחוק הירושה קובע, כי צוואה תיחתם ביד המצווה לפני שני עדים, לאחר שהצהיר לפניהם שזו צוואתו. מדובר אם כן על כך, שהעדים יאשרו באותו מעמד, בחתימת ידם על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.

הדרישות בסעיף 23 לחוק הירושה בנוגע לצוואה בעל פה שונות וניתן יהיה לאפשר מצב בו שני עדים שמעו בהזדמנות שונה את הציווי שבעל פה.

האם שמעו העדים את לשונו של המצווה- האם דיבר המצווה בפני העדים בשפה המובנת להם?

בד"נ 40/80 פאול קינג נ' יהושע כהן, פ"ד לו (3) 701, בעמ' 730, הדגיש כב' השופט אלון, (כתוארו אז) כי ביסודם של דיני הירושה מצויות שתי מגמות, לאמור:

"המגמה האחת היא הוראת היסוד, שמצווה עלינו לקיים דברי המת ולעשות כדי שרצונו האחרון האמיתי יתקיים ויבוצע; והמגמה האחרת היא לשמור על קיום דרישות מינימאליות, אותן קבע המחוקק כתנאי בל יעבור, כדי להיות בטוחים באמיתותה של הצוואה ובגמירות דעתו של המצווה לצוות כפי שציווה"

בית-משפט הדן בצוואתו של מת, ובעיקר בצוואת שכיב מרע, כל עניינו בקיום רצונו האחרון האמיתי של המת. משהוברר רצונו האחרון של המת, נותרת שאלת השפה, שבה נאמרו דברי המת, חסרת חשיבות, ובלבד שהעדים שולטים באותה שפה.

רישום דברי המצווה בזיכרון-דברים

על הטעם ברישום זיכרון הדברים בסמוך למעמד עריכת הצוואה עמד השופט קיסטר בע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח(2) 432, בעמ' 435-434:

"המחוקק אפשר עריכת צוואה בעל-פה במקרים האמורים בסעיף 23. עצם האפשרות הזאת היא יוצאת דופן ביחס לחוקים רבים בעולם הנאור. סכנה גדולה טמונה במתן אפשרות זו, כי לא זו בלבד שיש סכנה של עדי שקר, אלא ישנה גם כן סכנה של עדים שאינם מדויקים, והתוצאה מקבלת דברי עדים כאלה היא, שניתן להעביר ירושות ונכסים גדולים על-פי הבל פיהם של העדים, כאשר אין אפשרות לסתור את דבריהם, מאחר שלא תמיד נמצא אדם נוסף בזמן עריכת הצוואה הנטענת. המחוקק דאג איפוא לתריס מה כלפי אי-דיוקים ודרש כי העדים ירשמו מיד זכרון-דברים ויפקידוהו בבית-המשפט, כלומר מיד כשאפשר לעשות זאת. אם העדים עושים זאת ומציינים לא רק את דברי המצווה בדיוק, אלא גם, כדרישת המחוקק, את הנסיבות לעשיית הצוואה ודבריהם יוצאים מידיהם ונמצאים בבית-המשפט, הרי יש מקום יותר לסמוך על כך שלא שינו מדברי המצווה ושלא טעו בדבריו. ואילו אם הם מאחרים, הרי קיימת סכנה גדולה יותר שיש שינוי, לפחות כלשהו, בין דבריהם לבין דברי המצווה, וכי בינתיים התייעצו עם מי שהם מוצאים לנכון להתייעץ וזכרון-הדברים ועדותם בבית המשפט אינם ניתנים לביקורת מתאימה."

בספרו, פגמים בצוואות, המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001, כתב כב' השופט שאול שוחט שהדרישות אשר נקבעו בסעיף 23 לחוק ובין היתר שדברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים אשר יופקד בביהמ"ש, ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם, נועדו להביא לכך שדברי המצווה יגובשו ויישמרו בצורה מוחשית, כשהם עדיין טריים בזכרונם של העדים וינתנו במשמורת מוסמכת.

רישום דברי המצווה בזכרון דברים בסמוך ככל שניתן לארוע הציווי עצמו - לעיתים פער של תקופה קצרה תביא לפסלות הציווי

בפסיקה נקבע כי כאשר מדובר בדברים ששמעו העדים באותו זמן מן המצווה, יש לרשום אותם כלשונם ובלשונם ואין להיעזר בעורך דין לשם הכנת המסמך. ע"א 516/73 אומר נ' קוגוט, פ"ד כט(1) 107, בעמ' 109.

בע"א 120/84 גולדברג נ' אסיאו, פ"ד לז(4) בעמ' 716, קבע כבוד השופט שמגר:
"נקודת המוצא של המחוקק הייתה, כי מסוכן לסמוך אך ורק על דברים הנאמרים בעל-פה בפני עדים, בלי שזכרם מועלה על הכתב. הזיכרון עלול להתעוות בהעדר הדיוק, אשר עלול לנבוע מן ההסתמכות על אמירות בעל-פה בלבד, והעדר זה יכול להביא לאי-הבנות, אשר במקרים כגון אלה שלפנינו אינן ניתנות לתיקון".

זיכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים ויופקד אצל הרשם לענייני ירושה

כאמור, יש לבצע את רישום, חתימה והפקדת זיכרון הדברים ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם..

מדוע בעצם נדרשת נוכחות שני עדים ורישום בסמוך וכן הפקדת הרישום אצל רשם הירושות, ומה הרציונל מאחורי הדרישות הדווקניות?

צוואת שכיב מרע שנערכה על-פה, חשש חמור רובץ לפתחה והוא שעצם תוכן הצוואה ואמיתותה תלויים כל כולם באמינותם של העדים המעידים עליה. משום כך, לא אחת הזהיר בית-משפט זה ש"במצב דברים זה נוצרת האפשרות לאנשים בלתי-מהוגנים להביא עדויות שקר בתקווה שלא יוכחשו. מסיבה זו, על בית-המשפט להיזהר משנה זהירות ולבדוק היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על הצוואה שנעשתה בעל-פה" ( ע"א 138/64 מוזס נ' מוזס, פ"ד יח (3) 141), וקיימת "הסכנה הרבה של 'ייצור' עדויות כוזבות על עשיית צוואה בעל-פה" (ע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי וערעור שכנגד, פ"ד כה(1) 488(.

במקרה של צוואת שכיב מרע בכתב, כאשר ברור מעל כל ספק שהיא נערכה כולה בכתב-ידו, פטורים אנו מחששם של חששות אלה, ואמיתות תוכן הצוואה אינה מוטלת בספק; האם ייגרע כוחה של צוואת כתב-יד של שכיב מרע מצוואתו בעל-פה?

בצוואת שכיב מרע בעל-פה אפשר שיש מקום לומר, שבגלל הזהירות הגדולה שאנו מוזהרים בבירור תוכן דברים שנאמרו בעל-פה, כפי שעמדנו על כך לעיל, מן הנכון שלא נסתפק בעד אחד בלבד אלא נהיה זקוקים לשניים, שעל-פיהם יקום דבר, דהיינו, הצוואה שבעל-פה. אך זה אינו בא לומר אלא, שאם צוואת השכיב מרע נעשתה בהליך שבעל-פה, שאזי הליך זה אינו שלם, אלא אם יש עליו שני עדים.

על כן יתכנו מקרים שבית המשפט ישתמש בסמכותו ויכשיר צוואה בעל פה שנעשתה בפני שני עדים, הגם שלא נכחו בו זמנית.

השפעה בלתי הוגנת, תלות, כפיה עושק וכיו"ב


קיומה של השפעה בלתי הוגנת או העדרה צריכים להיקבע על פי עובדותיו של כל מקרה לגופו. על ביהמ"ש לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ו חברתי, תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה, ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט (2) 441.

לצורך קביעה אם הייתה למנוח יכולת להבין טיבה של צוואה, יש משמעות רבה. בספרו הנ"ל, ציין כבוד השופט שוחט שסוג זה של צוואה- צוואת שכיב מרע בעל פה - הינו הפחות בטוח מכל סוגי הצוואות, בכל הנוגע להבטחת גמירת הדעת של המצווה ולאמיתות הצוואה. זוהי הצוואה "החלשה ביותר" מבחינת התחקות אחר גמירות הדעת של המצווה. על כן פרט המחוקק דרישות פורמליות רבות על מנת לחזק ולבסס אותם יסודות החשובים למתן תוקף לצוואה מבחינת כשרותה, (שם, בעמ' 41 ובעמ' 152).

לעניין זה, ראו ע"א 516/73 אומר נ' קוגיט, בעמ' 109, דברי כבוד השופט קיסטר:


"המחוקק ידע והבין כי לא פעם קורה שעד מסלף דברי המצווה בין ביודעין ובין בגלל טעות ואחרי מותו אין מי שיוכל להכחיש דבריו, ולכן שקד המחוקק על כך שאותם אנשים ששמעו את דברי המצווה יערכו מיד זיכרון-דברים ויפקידו אותו בבית-המשפט המחוזי, כדי ליצור תריס מה בפני סילופים וטעויות. בארץ אין נקודת יישוב המרוחקת כל כך מבית-משפט או מעורך-דין, שעדים, ששמעו צוואה לא יוכלו מיד לשאול מה עליהם לעשות, ומיד יכתבו את הדברים שנאמרו להם לפי זיכרונם, ולגבי עריכת זכרון-דברים מוטב שלא ייעזרו בניסוח עורך-דין, אלא יכתבו לפי מיטב זיכרונם מה שמעו ויפקידו את זיכרון-הדברים בבית-המשפט, ואם הדבר לא נעשה, הרי זה חמור ביותר ורק במקרים נדירים יוכל בית-המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 25 לגבי צוואה בעל-פה"

אי עריכת זכרון דברים ואי הפקדה אצל רשם הירושות

יצוין, כי במצב זה שבו לא נערך זיכרון דברים ולא הופקד, אפשר והמדובר ב"מעוות לא יוכל לתקון" ודין ההתנגדות להידחות על הסף, כפי שקבע כבוד השופט
י' גרניט בת"ע (ת"א) 5790/99 עשרי נ' עשריף, וכפי שנשאר בצריך עיון בע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס [3], בעמ' 119-118.

האם מי שמתכוון להתאבד יכול לערוך צוואת שכיב מרע, דהיינו צוואה בעל פה?

עקרונית כן, ואולם בית המשפט יבחן את המקרה ביתר זהירות וידרוש סמיכות זמנים וראיה לכך שכוונתו של המתאבד לא שונתה מהמועד בו הכריז על צוואתו כשכיב מרע ועד לביצוע אקט ההתאבדות בפועל

ככל הנראה, על פי הפסיקה- יש לבחון את הדברים ואת הנסיבות בשלושה מבחנים שמטרתם לקבוע אם בשעת אמירתם של דברי המתאבד גמלה בלבו ההחלטה לשים קץ לחייו, ואם עמדה ההחלטה בעינה עד למעשה:

הראשון - הזמן שחלף בין אמירתם של דברי המתאבד לבין מעשה ההתאבדות. ככל שהאמירה סמוכה יותר למעשה תגבר הנטייה לראות בדברים צוואה בעל-פה; ככל שהמעשה מרוחק יותר מן האמירה תיחלש הנטייה לראותם כך.
השני - התנהגותו של המתאבד בזמן שחלף בין האמירה לבין המעשה וכן נסיבות שמהן ניתן ללמוד על הלך נפשו בפרק זמן זה על רקע התנהגותו בעבר.
השלישי - אם עולה מדבריו של המתאבד או מהתנהגותו בשעת אמירתם, במפורש או מכללא, הבעה של כוונה לשים קץ לחייו.


בצד מבחנים אלה יש מקום לתת את הדעת גם על מניעים אפשריים למעשה ההתאבדות של המנוח (ראה ע"א 7021/99 עיזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' סלע [8]).

כללו של דבר, על בית-המשפט להשתכנע כי בשעת אמירתם של דברי הציווי גמלה בלבו של המתאבד ההחלטה לשים קץ לחייו, ומטעם זה "ראה עצמו מול פני המוות" באותה שעה. כמו-כן, על בית-המשפט להשתכנע, כי מעשה ההתאבדות נבע מן ההחלטה שהייתה בלבו של המתאבד בשעת האמירה ולא מהחלטה אחרת, מאוחרת יותר.
בפרשת רכאב בע"א 436/01 פנינה זיידאן (זאהר) רכאב ואח' נ' באסל חמזה רכאב, נותח מקרה של מתאבד שקודם להתאבדותו עשה לכאורה צוואת שכיב מרע בעל פה, וכך נקבע שם בהתייחס לעובדות המקרה הספציפיות:


אשר לפער הזמנים - המבחן הראשון - הרי שחלפו כעשרה ימים בין אמירתם של הדברים שאמר המנוח לבין מעשה ההתאבדות. זהו פער זמנים לא מבוטל כך שניתן לומר שהמנוח לא היה בגדר "אומר ועושה". מתעוררים אפוא ספקות, אם כבר בשעת האמירה גמלה בלבו ההחלטה לשלוח יד בנפשו.

המבחן השני - מחזקים את הספקות. שני ימים אחרי שאמר המנוח את הדברים התייצב בעצמו ובלי עורך-דין בבית-הדין הדרוזי לדיון בתיק הגירושין שלו מאשתו. בדיון זה סוכם, בין היתר, כיצד יפגוש את בנותיו עד למתן החלטה סופית על ידי בית-הדין, והיה זה "הסדר צופה פני עתיד".
י

ש גם מקום להשערה כי מצוקתו של המנוח, שגרמה לו להתאבד, הגיעה לשלב המכריע שלה רק אחרי הדיון בבית-הדין הדרוזי, יומיים לפני שהתאבד. פגישה שהיתה אמורה להתקיים בינו לבין בנותיו לא נתקיימה, וגרמה כנראה למנוח עוגמת נפש רבה. על כך העיד במשטרה אחיו של המנוח, ביום מותו.

גם תוכן הדברים שאמר המנוח והתנהגותו בשעת אמירתם - המבחן השלישי - אין בהם כדי לבסס את המסקנה שבשעת אמירתם התכוון לשלוח יד בנפשו. לפי עדותו של גיסו של המנוח, בבית-המשפט המחוזי בחיפה, במעמד ההפקדה של זיכרון-הדברים: " ...חמזה ... התחיל להגיד שהוא לא יודע מה יקרה לו ושהרגשתו לא טובה ושהוא מיואש, ושהוא אולי רוצה לחזור בתשובה כי הוא סובל ויש לו המון בעיות. שום דבר לא הולך לו... אמרתי לו מה אתה מתכוון כבר ללכת לעולם הבא מהר מהר? ואז אמר לי חמזה 'תדע לי שמה שאני אומר לך אני אדם מאמין, ומה שאני אגיד לך הוא החשוב שתזכור בנושא הילדים שלי והבית שלי"'.

המסקנה העולה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה מבדיקת הדברים והנסיבות לפי המבחנים דלעיל היא שלא ניתן לקבוע כי בשעה שאמר המנוח את דבריו גמלה בלבו ההחלטה לשים קץ לחייו;

ממילא אין לקבוע כי באותה שעה "ראה עצמו מול פני המוות". כמו כן, לא ניתן לקבוע כי הייתה למנוח גמירת-הדעת הנדרשת לצורך עשיית צוואה, להבדיל מהבעת משאלה גרידא בדבר הדרך להסדיר את ענייני הרכוש שלו אחרי מותו (על הוכחת גמירת-הדעת. ולעניין זה יש לבחון גם את ע"א 9200/99 חנוכה נ' האפוטרופוס הכללי).

עולה מן המקובץ במקרה זה, שאין לראות בדבריו של המנוח כצוואה בעל-פה לפי החוק. אולם יתכנו מקרים בהם אדם ששם קץ לחייו ייחשב כמי שהותיר צוואת שכיב מרע צוואה בעל פה נוכח מותו הצפוי והקרוב שאותו יזם במו ידיו.

סיכום:

מקריאת הפסיקה ומניתוחה עולה, כי מקום שבית משפט משתכנע בדבר רצונו האמיתי של המצווה, פגמים כאלו ואחרים ניתנים לריפוי וזאת על מנת לממש את רצונו האחרון של המנוח, ואולם מקום בו נותר ספק בליבו של בית המשפט באשר לכוונותיו של המנוח - לא יתאפשר ריפוי פגמים צורניים או מהותיים כלאחר יד, כך גם נדרש התנאי המקדמי לפיו שהעובדה שהוא צופה פני מותו תענה על הדרישה הסובייקטיבית והאובייקטיבית של מצב זה.

משמע: סעיף 25 מותיר בידי בית המשפט לענייני משפחה כוח רב ושיקול דעת נרחב באשר לתוצאותיה של צוואת שכיב מרע שנעשתה בעל פה, גם כאשר נפלו בה פגמים הן מהותיים והן צורניים.

* עו"ד אלינור ליבוביץ, עוסקת בדיני משפחה, גירושין ובגישור, מנהלת ובעלת האתר gerushin.co.il.


** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

קטגוריות


שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





עורכי דין בתחום דיני משפחה באזור :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות בתחום דיני משפחה

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ