השופט י' טירקל:
רקע
1. המנוח נסים אלבז ז"ל (להלן - "המנוח") נפטר ביום 27.11.90 והשאיר אחריו שתי צוואות: האחת, צוואה בעדים, מודפסת, שנערכה על ידי עורך דין ביום 5.11.90 (להלן - "הצוואה הראשונה"); והשניה, צוואה בעדים אף היא, שנכתבה בכתב ידו של אחד מאחי המנוח ביום 21.11.90 (להלן - "הצוואה השניה"). בשנת 1990 הגישה המערערת מס' 1, אלמנתו של המנוח (להלן - "האלמנה"), לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לצו ירושה בתיק ת"ע 8011/90. אמו של המנוח - שהמשיבים מס' 1 -4 הם יורשיה - (להלן - "האם"), הגישה כתב התנגדות לבקשה ובגדרו ביקשה לקיים את הצוואה השניה (להלן - "כתב ההתנגדות"). כנגד כתב ההתנגדות הגישה האלמנה "כתב תשובה להתנגדות לצו ירושה והתנגדות לבקשה לצו קיום צוואה" (להלן - "כתב התשובה"). ביום 23.12.90 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו צו מניעה זמני האוסר לבצע דיספוזיציה בנכסי עזבונו של המנוח עד לבירור המחלוקות בין האלמנה והאם וכן מינה מנהלי עזבון זמניים. ביום 17.6.98 הגישה האם לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לצו קיום של הצוואה השניה כהליך חדש שנפתח בתיק ת"ע 4616/98. משלא הוגשה התנגדות לבקשה, ניתן ביום 4.11.98 צו קיום צוואה כבקשתה. כמחצית השנה לאחר מכן הגישו האלמנה והמערערים מס' 6-2 - שהם ילדיו של המנוח - לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לבטל את צו קיום הצוואה. יצוין, כי המשיבים בבקשה זאת היו המשיבים מס' 4-1, שהם, כאמור, יורשי האם שנפטרה בינתיים; וכן מנהלי העזבון, שהם המשיבים מס' 5 ו-6 ; והאפוטרופוס הכללי, שהוא המשיב מס' 7.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ה' אחיטוב-הרטמן), בהחלטתו מיום 5.6.02, דחה את בקשתם של המערערים ובכך חזר וקיים ממילא את הצוואה השניה. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערים השתהו בהגשת הבקשה וכי די בשיהוי זה כדי לדחותה; עם זאת, דינה להדחות גם "מטעמים עניינים וכבדי משקל". כך קבע בית המשפט, כי אין לראות בכתב ההתנגדות בקשה לצו קיום צוואה, כטענת המערערים, אלא רק "מעין הצהרת כוונות" על כך שתוגש בקשה כזאת בעתיד; וכי הבקשה לצו קיום צוואה שהוגשה בתיק ת"ע 4616/98 היא הבקשה הראשונה והיחידה שהוגשה לפי הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן - "החוק") ותקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"). אכן, כך קבע, מן הבחינה הדיונית היה על האם לבקש לאחד את הדיון בבקשתה עם הדיון בבקשת האלמנה לצו ירושה בתיק ת"ע 8011/90, כמצוות תקנה 312 לתקנות שהיתה בתוקפה באותו זמן. אולם פגם פרוצדורלי זה "אינו יורד לשורשו של ענין במישור המהותי, אין לו השפעה על בדיקת כשרות הצוואה או תוקפה --- הפגיעה שנגרמה עקב ההליך הלא תקין הובילה, לכל היותר, להליכים משפטיים בתיק הירושה שייתכן והיו מתייתרים. אולם, בדיקת הצוואה לא הייתה שונה מכפי שהיא נעשית במסגרת הדיון הנוכחי". בית המשפט הוסיף וקבע, כי הצוואה השניה כשרה ותקפה לפי הוראות סעיף 20 לחוק ("צוואה בעדים"); וכי המערערים לא הביאו ראיות לטענותיהם בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוח או בדבר זיוף חתימתו.
ההשגות
3. המערערים משיגים על תוקפו של צו קיום הצוואה ובפיהם טענות רבות נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. בין היתר טוענים הם, כי יש לבטל את צו קיום הצוואה מן הטעם שהושג במרמה, בחוסר סמכות ותוך הסתרת עובדות מהותיות מבית המשפט. לדבריהם, "המשיבים פעלו בחוסר תום לב בנקטם הליך חדש, שלא במסגרת התיק הקיים [ת"ע 8011/90 - י' ט'], והתלוי ועומד בפני בית המשפט מזה 12 שנה". עוד טוענים הם, כי משביקשה האם לקיים את הצוואה השניה בגדר כתב ההתנגדות, הרי שבקשתה לצו קיום צוואה בתיק ת"ע 4616/98 היא "בקשה כפולה" ש"כמוה כשימוש לרעה בהליכי משפט", שמטרתה לעקוף את הצורך להתמודד עם טענות ההתנגדות של האלמנה בכתב התשובה, וכן "לרוקן מתוכן את צו המניעה הזמני שניתן בתיק 8011/90". המערערים מוסיפים וטוענים, כי בית המשפט המחוזי "חרג ממסגרת הדיון הנוגעת לבקשה לביטול תוך שהוא נכנס לסוגיית תוקף וכשרות הצוואה בכתב יד, עוד בטרם הביאו הצדדים את ראיותיהם לענין זה. ראיות שהיה על הצדדים להביא רק לאחר ביטול פסק הדין--- כפי שבית משפט קמא קבע בעצמו--- ומכאן אף תמוהה קביעת בית משפט קמא, כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח את טענותיהם לגבי כשירות ותוקף הצוואה, לפי שכלל לא הגיע המועד להרים נטל זה". לפיכך מן הצדק לבטל את צו קיום הצוואה, להורות כי כל ההליכים בענין עזבונו של המנוח יאוחדו, וכי המערערים יהיו רשאים להביא ראיות בענין כשרות הצוואות ותוקפן בטרם יוחלט איזו מהן יש לקיים.
כנגדם סומכים המשיבים מס' 5-1 את ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, בקשתה של האם לצו קיום צוואה שהוגשה בתיק ת"ע 4616/98 היא הבקשה הראשונה והיחידה שהוגשה, ואין לראות את כתב ההתנגדות ככולל בקשה עצמאית ונפרדת לצו קיום צוואה, משום שלא נערך ככזה לפי החוק והתקנות, ומכאן שלא מדובר בהליכים כפולים. כמו כן, "מכיוון שמעולם קודם לכן לא הוגשה בקשה למתן צו קיום צוואה, הרי שממילא ברור הוא כי מעולם לא הוגשה כל התנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואה". עוד טוענים הם, כי במועד הגשת הבקשה לצו קיום צוואה לא היה תוקף עוד לצו המניעה הזמני שניתן בתיק ת"ע 8011/90, כך שאין ממש בטענה כי האם ניסתה לרוקנו מתוכן. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי בית המשפט המחוזי לא חרג ממסגרת הדיון כאשר דן בשאלת כשרות הצוואה ותוקפה משום שדיון זה "הכרחי לצורך קבלת החלטה בבקשה לביטול צו קיום צוואה. שהרי אם אין למערערים אפילו לא ראשית ראיה ביחס לאי כשרות הצוואה - מה טעם בביטול צו קיום הצוואה כדי לשוב וליתן בדיוק אותו צו פעם נוספת?!". כמו כן טוענים הם, כי ניתנה למערערים הזדמנות להשמיע טענותיהם ולהביא ראיותיהם בענין זה, ואף על פי כן לא מצא בית המשפט כי נפל פגם בכשרות הצוואה או בתוקפה.
דיון
4. אקדים הערה כללית על הצוואה. הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי , אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות, ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו - והראשונה שאחרי מותו. כאן הנסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות והתכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו (על פרשנות הצוואה ראו: א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות הצוואה (תשס"א, כרך ה) 47-35).
5. כמתואר לעיל, בין הצוואה הראשונה לבין הצוואה השניה שוני שבצורה החיצונית, שאינו שוני ב"צורת הצוואה" לפי סעיפים 18 ו-20 לחוק. כפי שנראה להלן, שונות הן זו מזו גם בנסיבות עריכתן ובעיקר שונות הן זו מזו בתוכנן. כאמור, נערכה הצוואה הראשונה על ידי עורך דין כשלושה שבועות לפני מותו של המנוח, בנוסח מודפס ומפורט, ובה ציווה המנוח לאם את "כל נכסי, מכל סוג ומין, בין רכוש קיים ובין רכוש שיצבר בעתיד, לרבות מקרקעין, מטלטלין, כספים, זכויות, תביעות, פקדונות, תכניות חסכון, חשבונות ניירות ערך לסוגיהם ומיניהם, לרבות קרנות נאמנות, זכות בעין או בראוי ביטוחי חיים, ביטוחי נכות ואי כושר לענווה [? כך במקור - י' ט'], קרנות תגמולים ופיצויים", על מנת שאחרי מותה יירשו אותה ילדיו, המערערים מס' 6-2. שלא כקודמתה, לא נערכה הצוואה השניה על ידי עורך דין אלא נכתבה בכתב ידו של אחד מאחיו של המנוח, בזמן שהמנוח היה מאושפז בבית חולים. בצוואה השניה ציווה המנוח את כל נכסיו לאם, אך לא נאמר בה שאחרי מותה יירשו אותה ילדיו, המערערים מס' 6-2. מכאן שלפי הצוואה השניה יורשים אותה ילדיה, המשיבים מס' 1 -4.
6. הצוואות נבדלות, אפוא, זו מזו בצורתן החיצונית, בנסיבות עריכתן ובתוכנן. הבדלים כאלה וטעמיהם צריכים בדיקה ועיון, אחרי בירור יסודי וזהיר, הכולל שמיעת ראיות בדבר נסיבות עריכתן של הצוואות. כך במיוחד כאשר מדובר בשינוי קיצוני של תוכן, שלפיו זוכים על פי צוואה אחת מוחלפים בזוכים אחרים, על פי צוואה אחרת; ועל אחת כמה וכמה כאשר נעשה השינוי תוך תקופה קצרה. עניינים אלה לא נבדקו כראוי על ידי בית המשפט המחוזי ולא זכו בעיון הראוי להם. כמו כן מראה העיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובהליכים השונים שנקטו בעלי הדין בפרשה הנדונה, כי מעולם לא נבחן תוקפן של הצוואות, ובמיוחד תוקפה של הצוואה הראשונה. זאת מן הטעם שבית המשפט המחוזי הקדים את בירור השאלה אם לבטל את צו קיום הצוואה השניה; ומשדחה את הבקשה לבטלו לא נפתח ממילא הפתח למערערים להביא את ראיותיהם ולהוכיח את טענותיהם. ניתן לומר, כי הבירור של פרשה מורכבת זאת היה, בעיקרו, במישור הדיוני ולא במישור המהותי, על בסיס של הליכים, שכמתואר לעיל, היו משובשים מבחינה דיונית. כתוצאה מכך, סר בירור המשפט מן הדרך. סדקים כאלה ב"קליפה" הדיונית סופם שהם פוגמים בתוכן המהותי. מצב דברים זה מצריך תיקון על דרך של בירור מחדש שבו ייקבע איזו מן הצוואות יש לקיים ולאיזו צוואה אין תוקף, אחרי שיועמדו ההליכים על מכונם הדיוני. תוצאה זאת היא מצערת, משום שבכך נפתחים מחדש הליכים שראשיתם לפני שנים רבות וראוי היה שיסתיימו מכבר, אולם אין מנוס מכך.
7. לפיכך אנו מבטלים את החלטתו של בית המשפט המחוזי וכן את צו קיום הצוואה השניה, מאחדים את הדיון בכל ההליכים התלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי, לרבות הבקשה לצו ירושה, ומחזירים את הדיון אליו. תוך שלושים ימים יגישו בעלי הדין כתבי טענות חדשים שיגדירו את בקשותיו ואת התנגדויותיו של כל אחד מהם לגבי קיומה של כל אחת מן הצוואות ולגבי הבקשה לצו ירושה, יפרטו את הטענות ואת הסעדים המבוקשים ויעמידו את המחלוקות על מכונן. אחרי הבירור - שיכלול, כאמור, שמיעת ראיות - יחזור בית המשפט המחוזי ויתן פסק דין שיסיים את הדיון בפרשה כולה.
בשולי הדברים יוער, כי לדברי באי כוח בעלי הדין במהלך הדיון, הגיעו בעלי הדין להסדר פשרה לפני שנתן בית המשפט המחוזי את החלטתו, אולם בעקבות מתן ההחלטה, חזרו בהם המשיבים מס' 4-1 מן ההסדר. יש מקום לתקווה כי גם אחרי פסק דיננו זה ישכילו בעלי הדין להגיע להסדר שימנע את הצורך בהתדיינויות נוספות.
הוצאות הדיון בערעור בסך 30,000 ש"ח יחולו לפי תוצאות הדיון בבית המשפט המחוזי.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א