המדינה ניסתה לסגור את המסעדה בחוף מכמורת בטענות שונות שנדחו פעם אחר פעם. לאחר שבפברואר בימ"ש השלום התיר את המשך פעילותה, המדינה ערערה למחוזי, אולם עקשנותה לאחרונה נדחתה פעם נוספת.
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה ערעור שהגישה המדינה כנגד בעל מסעדת "החוף השקט של כושי" בחוף מכמורת. הערעור הוגש על קביעת בית המשפט השלום, שהתיר את המשך פעילות המסעדה בתנאים שלא פוגעים במערכת האקולוגית הטבעית של החוף.
הסיפור התחיל ב-2004, אז פתחה המדינה בהליכים משפטיים כנגד בעל המסעדה בטענה שהיא פועלת ללא היתר ובמבנה שאינו חוקי, אלא שבסופם היא נדחתה. לאחר 11 שנים, המשרד להגנת הסביבה הוציא צו להריסת המסעדה, אלא שבעליה לא ויתר והגיש עתירה לבית משפט השלום בחיפה באמצעות עוה"ד שמואל רש, בה ביקש להורות על ביטולו.
במסגרת העתירה, עורך הדין רש עמד על כך שהמסעדה לא פוגעת במערכת האקולוגית בחוף, בייחוד לנוכח העובדה שבעל המסעדה מקפיד לקיים את הוראות חוק הנוגעות לשימורו.
לפני כשבעה חודשים, בימ"ש השלום קבע כי המסעדה תמשיך לפעול תחת שורת תנאים והוראות הנוגעות להיקף ואופן פעילותה – למשל הגבלת שעות הפתיחה (הותרה פעילות ביום בלבד), שמירה על מרחק מינימלי של הכיסאות מקו המים, המנעות מהשמעת מוזיקה רועשת ועוד.
חודש לאחר מכן, המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי באמצעות עורך הדין הדר מסורי מפרקליטות מחוז חיפה, בטענה שבית המשפט חרג מסמכותו כשהתיר את המשך פעילות המסעדה. טענת המדינה הייתה כי בית המשפט רשאי לבטל או לשנות צווים מנהליים רק במקרים קיצוניים, בעוד שמקרה זה אינו מצדיק את התערבותו בהוראות צו ההריסה.
בנוסף, המדינה הדגישה כי השארת המסעדה בחוף פוגעת קשות בסביבה החופית ובזכויות הציבור בה.
חיכתה 11 שנה
בפסק דינה, השופטת תמר שרון נתנאל הסבירה כי ככלל, ערכאת הערעור לא בוחנת את ראיות הצדדים ונוטה שלא להתערב בקביעות עובדתיות שנעשו בהליך הקודם, אלא במקרים חריגים המצדיקים את התערבותה.
לגופו של עניין, השופטת התרשמה כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטת בית משפט השלום. כך למשל, היא מצאה כי טענות המדינה הנוגעות לפגיעה הסביבתית בחוף נבחנו לעומק ונדחו בזו אחר זו לאחר שכשלה בהוכחתן.
השופטת שרון נתנאל אף הזכירה כי בית המשפט קבע שורה של הנחיות בהתאם לחששות שהועלו על ידי המדינה, כך שניתן מענה לצרכים האקולוגיים והסביבתיים בחוף לאחר שהשתכנע כי המסעדה תורמת לרווחת הציבור.
בהמשך פסק הדין השופטת דחתה את טענה נוספת של המדינה לפיה צו ההריסה ניתן בסמכות אף שלא ננקטו הליכים פליליים כנגד בעל המסעדה. לעניין זה השופטת הסבירה כי המדינה הייתה רשאית להוציא את הצו – שבמהותו הוא מנהלי – אף שלא הוגש כתב אישום, וציינה כי מדובר בשני הליכים נפרדים.
ואולם, השופטת שרון נתנאל הבהירה כי צו הניתן במסגרת הליך מנהלי נועד להעניק פיתרון למקרים הדורשים מענה מהיר ואילו כאן צו ההריסה הוצא בשיהוי ניכר של 11 שנים – עובדה המחזקת את החלטת בימ"ש השלום לאפשר את המשך פעילות המסעדה.
לאור האמור, הערעור נדחה לאחר שנקבע כי ההחלטה שניתנה בהליך הקודם משקפת את האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי בכלל, לבין זה של הצדדים בפרט.
המערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות המשפט בסך 10,000 שקלים.
לקריאת פסק הדין
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין