לאורך שנים נחשף האיש לענני אבק, עשן וחומרים מזיקים, כתוצאה מפיצוצי תחמושת. כשחלה במחלה ריאתית, הביטוח הלאומי סירב להכיר בקשר כלשהו לעבודתו. בית הדין הפך את החלטת המוסד.
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל את תביעתו של פנסיונר של התעשייה הצבאית לשעבר, וקבע כי מחלה ריאתית ממנה הוא סובל מספר שנים, תוכר כתאונת עבודה על פי תורת ה"מיקרו-טראומה" (הצטברות של פגיעות זעירות לאורך השנים).
בכך הפך השופט אורן שגב את החלטת המוסד לביטוח לאומי, שסירב בתוקף להכיר בקשר כלשהו בין נזקיו של האיש לבין עבודתו, במסגרתה נחשף פעם אחר פעם למתכות וחומרים מסוכנים אחרים, עשן ואבק.
התובע, שהגיש את תביעתו באמצעות עורכי הדין אפרים גלסברג ואיתי גלסברג, עבד בתעשייה הצבאית במשך 42 שנה בין השנים 1972-2014. בין השנים 1980-2012 עבד כמנהל ניסויים בירי, עבודה שכללה בין השאר השמדת תחמושת. השמדת התחמושת בוצעה מספר פעמים בשנה, כל פעם ארכה מספר ימים.
התהליך כלל הורדת התחמושת לבורות וסידורה, ולאחר מכן פיצוץ התחמושת. השלב הבא היה סריקת השטח על מנת לוודא שלא נותרה בו תחמושת שלא הושמדה, וסידור מחדש של הקרקע על ידי דחפורים. פעולה שגרמה לריחוף של אדמה וענני אבק שהקיפו את התובע וצוותו, גרמו לריחות רעים ולתחושת מחנק. בפסק הדין פורטו עשרות מתכות וחומרים אחרים להם נחשף התובע במהלך העבודה.
בשלב מסוים התובע החל לסבול ממחלה ריאתית, אלא שבשנת 2013 המוסד סירב להכיר בקשר בין מחלת התובע לבין תנאי עבודתו.
לאחר שמיעת הראיות הסכימו הצדדים על מינוי מומחית במטרה לבחון את הקשר שבין החשיפה לחומרים בעבודת התובע לבין מחלת הריאות. המומחית שוכנעה כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה הריאתית לבין החשיפה החוזרת ונשנית לחומרים מזיקים (מתכות, אבק ועשן), מה גם שאין הסבר חלופי בדמות גורמי סיכון אחרים אצל התובע והוא אינו מעשן.
התביעה ביקשה להכיר בעמדת המומחית, בטענה שמדובר בחוות דעת מנומקת וחד משמעית שאין עילה לסטות ממנה.
הביטוח הלאומי טען מנגד באמצעות עו"ד רועי הררי כי חוות הדעת לוקה בחסר, שכן לא ברור מאיזו מחלה בדיוק סובל התובע והמומחית גם לא ידעה לציין אלו חומרים ספציפיים הובילו למחלה וכיצד גרמו לפגיעה. במצב שכזה, נטען, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי.
הנזק הוא האבחנה
אולם טענות הביטוח הלאומי לא שכנעו את השופט שגב, שהזכיר כי בהיעדר הצדקה יוצאת דופן בית הדין ייטה להסכים עם מומחה אובייקטיבי מטעמו.
בדומה למומחית, השופט שוכנע שבעקבות שאיפה חוזרת של אבק, עשן ואדי פיצוצים, נגרם לתובע "נזק ריאתי תגובתי".
השופט הפנה לכך שהמומחית אף ציינה כי מה שחיזק את מסקנתה הוא העובדה שכאשר התובע הורחק מהגורמים המזהמים, מצבו השתפר בהדרגה.
בהמשך הבהיר השופט כי אין חובה לאבחן או לציין את שם המחלה או אבחנה רפואית כלשהי. האבחנה כי לתובע נגרם נזק ריאתי – היא האבחנה.
השופט אף חלק על המוסד כשציין כי בעיניו המומחית השיבה לשאלות הבהרה באופן ברור וענייני, ואף הבהירה את מנגנון הפגיעה – שאיפה של חומרים מזיקים – גם אם לא נקבה בחומר אחד ספציפי, אלא במכלול החומרים שהובילו למצבו של התובע.
לכן בסיכומו של דבר נקבע כי מחלתו של התובע תוכר כתאונת עבודה.
בהתחשב במשך התנהלות התיק והצורך של התובע להגיש חוות דעת מטעמו, השופט החליט להטיל על המוסד לשלם לתובע הוצאות משפט על הצד הגבוה, בסך 10,000 שקל.
לקריאת פסק הדין ב"ל 66361-09-14
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין