אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> מתן קול במשפט - האישה הנאנסת

מתן קול במשפט - האישה הנאנסת

מאת: גורית אשבן-שלו, עו"ד | תאריך פרסום : 10/06/2004 12:00:00 | גרסת הדפסה

השימוש בהליך משפטי רק כדרך לאמת?

להליך המשפטי יש פונקציה חברתית חשובה המרחיבה את השאלה הבסיסית של מציאת האמת.

אחת הפונקציות, כשם שפרופ' מקינון ( C.A.MacKinnon "Law`s Stories as Reality and Politics" Law`a Stories supra note 6 p. 234-5) מניחה, היא מתן קול ל"אחר", או הכרה בסובייקט משפטי. התפקיד הזה מתגלה בבירור כאשר בית המשפט נותן שם לנזק לא מוכר, או כאשר הוא מקבל סיפור מסוים כחלק מרפרטואר סיפורים, המקנים משמעות לקטגוריה משפטית וכן כאשר הוא מפתח הליכים משפטיים, המיועדים להקנות אמינות לעדויות על מנת להעניק להם מעמד של שווים בקהילה המשפטית.

כאשר בית המשפט קובע שאין קטגוריה משפטית מתאימה, או כאשר הוא מכליל בתוך הקטגוריה הקיימת סיפורים התורמים לשוליות הקורבן, או כאשר בית המשפט מאפשר הליכים משפטיים הפוגעים ביכולת להקשיב לעדות כאמינה, הוא שולל למעשה הכרה ב"קולות" שאינם הגמונים.

השימוש בביטוי הלשוני ליצירת נאראטיב

מאמר חשוב ורחב הנוגע לשימוש בשפה ובלשון ויצירת נאראטיב תוך מתן קול, כתבה ליאורה בילסקי ("אלימות האלם ההליך המשפטי בין חלוקה לקול", עיוני משפט כג(2) 421) . המאמר עוסק בעיקר בקשר בין תפיסות הצדק לבין ההליך המשפטי הנוהג, תוך שימוש במקרה של אלימות ואונס מתמשכים, של אישה בידי בן זוגה.

בדיון זה – תפ"ח 107/96 מדינת ישראל נ' גריגורי חיימוב - מתבטא קולה של האישה כעדה בלבד, בהיות המדינה תובעת, והאישה, (ללא סיוע משפטי) מבטאת את עמדתה באופן ספונטני. ניתן לייחס על כן אמינות גבוהה יותר לקולה מאשר בתהליך בניית נאראטיב בידי עורך דין, שמנסה להציג את הצד אותו הוא מייצג, באופן שיתאים לאינטרס החד צדדי שלו תוך שלילת הספונטניות של העדות ומתן הדגשים משפטיים לנחקר.

לדברי בילסקי, ההליך המשפטי מהווה מרחב ציבורי הפתוח לשיח בין משתתפים חדשים. במסגרת השיח, יש לבחון כיצד ההליך תורם להכרה בסיפורים של אנשים מקבוצות אחרות, כלגיטימיים, וכיצד סיפורים אחרים נדחקים ונעלמים, כלומר כיצד ההליך המשפטי משתתף ביצירת מוסכמות נאראטיביות.

ניתן לבחון את המוסכמות הנאראטיביות להצגת סיפורים אינדיבידואליים וקולקטיביים תחת קטגוריות משפטיות, ועד כמה ההליך השיפוטי נכון להכיר בזהויות חברתיות וחלוקתם, כלומר במתן קול. הנחות היסוד הן כי הקולות אינם קיימים במנותק מההליך, אלא מעוצבים מלכתחילה על ידי הכללים של סדרי הדין והראיות, הם נוצרים בדרך של התייחסויות גומלין מובנות ועל כן הקול איננו מונולוג, ואינו טהור, אלא מסווג ומקבל מובן באמצעות דוקטרינות משפטיות.

קול האשה

קרול גיליגן ("בקול שונה – התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה") משתמשת במונח "קול" כמטפורה לתיאור שני דפוסי מחשבה ושני אופנים של תפיסה אתית ומוסרית. היא טוענת, כי הקול הנשי לא בא לידי ביטוי ראוי בחברה. לגישתה, צירוף קולן של נשים ישתלב עם קולות הגברים הקיימים למנגינה עשירה יותר מזו המוכרת בשיח הציבורי הנוכחי.

לעומתה קתרין מקינון (only wordw harvard 1993) טוענת, כי הקולות המוכרים בשיח הם הקולות הגבריים, אשר השיגו מונופול על ידי דחיקת הקולות האחרים החוצה. מקינון אינה מאמינה בפתרונות ההרמוניים שמציעה גיליגן.

בכתיבה המשפטית שימוש במטפורת הקול, נעשה כדי לפתח חלופה של הגרסה הרווחת לפיה ההליך המשפטי נועד לשמש ככלי לחיפוש אחר האמת. מטפורת הקול נועדה ליצור תפיסה רחבה יותר, הרואה בהליך גם משמעויות פוליטיות של הכרה ודה-לגיטמציה. מתן קול בהליך משפטי לקבוצות הינו חלק מהמאבק לשינוי מבני הכוח ההיררכיים בחברה באמצעות בתי המשפט, תוך כדי השאלה האם קיימת אמת אובייקטיבית שיש לגלותה בהליך, שהרי לא נוצרת משמעות מיוחדת למתן קול אם אמת היא אמת.

התפיסה המנחה היא כי לאמת קולות שונים ועל כן לקול תפקיד מרכזי, כי שום דיווח או תמצית דיווח לא יכול להעביר את עושר המסרים שמעביר הקול האנושי, ועל כן, יש להאזין לקולות השונים, לזהות את גווניהם ולאפשר להם תוקף משפטי, גם מאחר וההליך המשפטי אינו רק גילוי האמת, אלא מודל בינ-אישי לתקשורת ושיח בין המשתתפים. בילסקי טוענת, כי ההליך בנוי סביב מרכזיות העדות החיה בבית המשפט ככלי המרכזי.

על כך חולק קרמניצר ("קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים", הפרקליט לה 407), הטוען בדונו בפסק דין של בית המשפט העליון, אשר לטענתו, התערב באופן משמעותי אף בניתוח העדויות שנשמעו בבית משפט קמא , כי כאשר בית משפט טועה בתחום קביעת העובדות, הטעות בולטת במיוחד, שכן בעוד שלבעיה משפטית ניתן להציע שני פתרונות, האמת במציאות הפיסית היא אחת. ועל כן, לקביעת מהימנות העדים משמעות יתרה, והקושי הכרוך במציאת האמת האחת הוא גדול מאד.

תפקיד הנאראטיב במתן קול

חשיבות תפקידו של הנאראטיב במתן קול לקבוצות או יחידים, אשר קולם אינו נשמע בהליך שמטרתו חשיפת האמת בלבד, מודגשת מאחר ובתהליך בניית הנאראטיב של השופט מתקיים תהליך בחירה מודע ושאינו מודע, אשר מסנן את האינפורמציה החשובה לצורך פסק הדין ומנקה ממנו את האינפורמציה שאינה רלוונטית לכך. ממאמרה של בילסקי מסתמן כי הקול לא מקבל ביטוי בתוצאות ההליך, אף כי הוא זועק מתוכו בדוגמה שהביאה.

ההאזנה להליך, מסוננת מבעד לשאלות עורכי הדין, שמאפשרות רק ל"אמת" מסוימת וחלקית להישמע, והיא מעוצבת בהתאם לנאראטיבים קונבנציונליים, המעצבים את הקטיגוריות המשפטיות. עורך הדין שואל שאלות המכוונות לברר את מנהגיה המיניים של המתלוננת, (למרות שסעיף 2א . בחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים) תשי"ח-1957 נוסף בשנת תשמ"ח ואוסר על חקירת נפגע בעבירת מין אודות עברו המיני, אלא אם מטעם שנרשם , ייגרם לנאשם עיוות דין – כך שניתן לקוות כי סוג שאלות אלה לא היה מתאפשר כיום), הכרותה הקודמת אתו, רגשותיה כלפיו, ואיחור ניכר בפנייתה להתלונן ולדווח על מעשי הנאשם. כל אלה משמשים עד היום את עורכי הדין המגנים על נאשמים באונס ככלי לרידוד הבעיה האמיתית. השימוש הזה מתאפשר היות והנאראטיב הקיים מצא סיבות הגיוניות שנמנעות במכוון משמיעת קולה של האשה הנאנסת.

חלק משמעותי ממצוקתה של האשה הנאנסת (בפרט במערכות יחסים מתמשכות) נובעת דווקא מכך שאינה יכולה ליתן ביטוי לכאבה בדרך הנאראטיבית המצופה ממנה על פי התפיסה החברתית והמשפטית הקיימת. כך למשל, בתי המשפט מתייחסים לאונס בין בני זוג כמעשה מזעזע פחות, אף כי הנזק הנפשי הנגרם ממעשה חד פעמי מזר לא כולל אובדן אמון חברתי מוחלט, שכן הנאנסת בדרך זו יכולה לשים את האנס בקטגורית ה"איש הרע" ואילו אונס בתוך המשפחה לא מאפשר זאת.

תפיסות עולם בנאראטיב המשפטי

השאלה הראשונה שנשאלת היא מה קורה כאשר קיים סיפור המתאים לתווית משפטית, אך האישה הנפגעת אינה מכירה את הסיפור ואת כותרתו המשפטית? המתלוננת בתפ"ח 107/96 מדינת ישראל נ' גריגורי חיימוב חוותה כאב מידי בן זוגה, אך ראתה זאת כמזלה הרע ולא כעניין של חוק ומשפט.

חודשים רבים לאחר מכן, על ידי שיחה עם ידידה מעולם תרבותי אחר מעלה זו את האפשרות, כי מדובר באונס. עלי לציין כאן, כי לא מעט מהנשים (או הגברים) שחוו גילוי עריות, (הסטטיסטיקה מצביעה על מספרים של 1 מתוך שלושה ילדים שהותקפו מינית) או תקיפה מינית כילדים, מתקשים להגדיר זאת במשך שנים רבות כחוויית אונס. משתמע מכאן שכשליש מהציבור יתקשה להגדיר חוויות תקיפה מינית וכך גם המתלוננת במקרה הנדון.

בהקשר זה חשוב להדגיש, כי ההגיון ביסוד השאלות הנשאלות בבית המשפט, מבוסס על נאראטיב מוכר למשתתפים, בהליך בו אונס "אמיתי" הוא אונס על ידי זר, השינויים שהשופטת מכניסה, אין בכוחם להציג סיפור חלופי עצמאי לאונס שבוצע על-ידי מכרים, שיכול להתחרות בנאראטיב הידוע.

והנה, כדי להבין את התנהגות המתלוננת נדרש סיפור חלופי שאינו בנוי על ניסיון בריחה מהזר התוקף, למשל. אולם השופטת לא מציעה סיפור שיאפשר לשנות את השאלות בדרך שתשקף בעצם את המציאות הממשית של רוב מעשי האונס, אשר מתרחשים בבית הנאנסת או האנס על-ידי תוקף המוכר להם.

הפירוק לקטגוריות

המשפט שופט על ידי פירוק המציאות לסדרה של אירועים המופרדים בזמן ובמקום וסידורם מחדש בתוך קטיגוריות משפטיות.http://www.gurit-law.com/ - _msocom_1 ההליך הזה מיועד לעזור בחשיפת האמת, אולם לתהליך הזה יש הכוח להסתיר לא פחות מאשר לחשוף. המשפט המודרני מתאפיין בסילוק הגורם הסובייקטיבי האישי מן ההכרעה השיפוטית כדי להגיע להכרעה יותר אובייקטיבית. שאיפה זו באה לידי ביטוי בין השאר בחקיקת כללים, הטלת סדר זמנים שווה על המתדיינים, התיימרות למדוד את הזמן באופן אחיד על פי אמות מידה אובייקטיביות כגון: מועד הגשת התלונה, מועד תחילת החקירה, מועד הגשת הערעור, התיישנות ועוד.

האזנה לסיפור המתלוננת העולה בעדותה, חושף לדעת בילסקי, נזק שלא מצא שם בדיון המשפטי. כל אימת שבית המשפט דורש ממנה לתאר את הנזק שסבלה, אין היא מתרכזת בנזק הפיסי לשלמות הגוף אלא מדברת במונחים של אובדן קול באופן מאד ממשי והרבה פחות מטפורי מהמתואר לעיל. וכך מובא ציטוט מדבריה:

"רוצים לרוץ וזה לא יוצא, או שרוצים לצעוק וזה לא יוצא, זה היה במציאות, אני רציתי לצעוק, להגיד לו משהו וזה לא יצא".

במקום להתמקד במעשה החדירה - שהגדרת המשפט לאונס מתבססת עליו - בוחרת המתלוננת דווקא לתאר את הקיפאון שאחז אותה, ואת החוויה הרגשית המתבטאת במלותיה.

האלם

מקינון אומרת כי נשים רבות שותקות לא מפני שקולן שונה, אלא משום ש"רגלו של הגבר מונחת על צווארן". המתלוננת החווה חוויית אלם מנסה להסביר את המצוקה העזה שנבעה מהמעשים שנעשו בגופה ובאה לידי ביטוי מוחשי.

סרט וידיאו ללא פס קול (אשר נמחק על ידי הנאשם), מתאר מפגש ביניהם, וכך, מקבלת מחיקת הקול משמעות סמלית. כנגד אובדן הקול של המתלוננת, הגבר פונה אל העין ותורם אף בבית המשפט לאובדן קולה.

גם מקינון, מציגה את התרבות המערבית כעימות בין העין, הנהנית ממעמד מועדף, כבעלת גישה ישירה לאמת, מול הקול של האישה. ואכן, בכללי הראיות היחס כלפי עדות שמיעה היחס כלפי עדות ראיה אינו שווה. מול הסרט המושתק הזה, מוצג סרט קול, אשר הוקלט בסתר במפגש בין המתלוננת לנאשם, במשטרה, בו נשמע הנאשם מתחנן אל המתלוננת לרחמים ולחזרה מהתלונה, בניגוד גדול למראה העין בסרט הוידיאו מושתק הקול, בו נראית המתלוננת מלטפת אותו ומעניקה אהבה. גם כאן עולה באופן מטפורי שונה בתכלית, שהמתלוננת מתבססת בעדותה על קולות (והתביעה אף היא) וזאת בניגוד להתבססות ההגנה על מראה העין שמשתיק את הקול בגסות.

תפקיד בית המשפט באלם הנאנסת

בית המשפט לא מציע שם לנזק אובדן הקול, ולא מתרגמו לשפה משפטית, אין הצעה לסיפור אינטגרטיבי בין מעשי האונס והתקיפות שמהם סבלה המתלוננת, קשר שהיה חושף את הקשר בין האלימות לאובדן הקול, לאלם ולקיפאון, כפי שמתבטא במקרה זה.

עדותה של המתלוננת מנסה לצאת מגבולות הקטיגוריות המשפטיות מתוך חוסר ידע שלה על הנאראטיב הקיים, ואילו הדיון עוסק במעשים וכל הנכנס לקטגורית הביטוי נשאר מחוץ לדיון.

כך, בכייה של המתלוננת בכל מהלך האונס השני, אינו נשמע כלל על ידי הנאשם וכאבה נתפס על ידו כמין או כמשחק, לאחריו הוא אף שואל אותה "צחקנו, לא?", אין הנאשם שומע כלל את מחאתה, גם לא בבכי , לביטוי של מצוקותיה אין משמעות בעיניו והפער בין הצדקתו למעשיו ובין חווית המתלוננת נראה באופן גלוי.

אילו בית המשפט היה מבטא את הכשל והפער הנ"ל ונותן לו שם ניתן היה להגיע בהדרגה ברמה החברתית לגשר בין העין והקול, אולם גם בית המשפט נכשל ביכולתו לשמוע את קולה.

המתלוננת פנתה לבית המשפט למען מתן קול. הבנת ההליך המשפטי בדחיקתו למסגרת אפיסטמולוגית צרה של "גילוי אמת" לא מאפשרת כלים להבנת צד זה של מתן עדות.

מתן עדות עשוי לקדם פונקציות שונות שבתוכן חקר האמת, קבלת לגיטימציה חברתי, בנייה מחדש של זהות מאוימת, אף אם פונקציות אלה עלולות להתנגש.

המתלוננת לא מביאה סיפור מושלם וקוהרנטי, אלא ניסיון להתגבר על עולם הדממה, כך שהנאשם סוף כל סוף ישמע את דבריה כאמינים. אולם השיח בבית המשפט אינו ספונטני, אלא מובנה על ידי מהלכים ועורכי הדין, שלהם כוח לכוון את העדות ולבנות מחדש סיפור בהתאם למשבצות המשפטיות.

כך, סיפורה של המתלוננת , נחתך לאירועים והיא נראית כקורבן חסר ישע ולא רציונלי.

הדיון המשפטי מפרק את ניסיונה של המתלוננת ומתאים אותו לקטיגוריות משפטיות ולסיפורים חברתיים שלא על פי מידותיה. כך בית המשפט מוגבל ונכשל, וחוזר ונכשל, בהבנת המשמעות של סיפורה ובמתן פיצוי הולם על הנזק הממשי שנגרם לה.

בית המשפט ופסק הדין לא מתייחסים לנזק שהמתלוננת העידה עליו - הנזק של אובדן קולה, למשמעות התרבותית של האונס והאלימות, כמעשה של מחיקת זהות עצמית ומחיקת קול.

למעשה, הקול הנשמע בבית המשפט הוא תמיד פרי התייחסות גומלין בין המשתתפים בהליך.

הכשל של מערכת המשפט במתן קול

אתייחס להלן לפרשנותה של השופטת לחווייתה של המתלוננת כ"יחסי תלות שהמתלוננת פיתחה כלפי הנאשם", ולא כרגשות האהבה שהיא ביטאה וחשה כלפי הנאשם.

השופטת מתעלמת מקולה של המתלוננת ומנתחת את אמירות העדים על פי דפוסי החשיבה שהיא מובנית אליהם. היא יוצרת בנאראטיב שלה פער בינה לבין המתלוננת, פער שמעמיד אותה בעמדה של "הבנה לסבלה". כך היא מתעלמת מדברי הנאשם, שאף הוא שבוי בתפיסה שונה של מערכת יחסים ומתאר כך את יחסיהם "הייתי שומר עליה, קיבלת סטירה לא סתם," הוא מתעלם מכך שהיא תקפה אותו בסכין, מאחר שמתבייש להודות שאישה תקפה אותו, כל אלה שייכים לסוג של מעמד חברתי שהשופטת מערבת לתוכו נאראטיב קיים.

השחזור של הפשע לא מספק הגנות המתאימות לקורבן הספציפי וכמקום מפגש תרבותי, מפספס את מקומו בעיצוב קול אותנטי ל"אחר".

הבנת ההליך השיפוטי כהליך שאינו רק בעל תפקיד בלעדי בחשיפת האמת, אלא גם בעל חשיבות בתפיסת העדות כאקט תקשורתי חילופי מתוך מודל הפעולה, מאפשרת פתיחת ערוצי תקשורת שנחסמו מחוץ להליך ואיזון מחודש של יחסי כוח חברתיים. מאחר והקולות בבית המשפט הינם קולותיה של המציאות החברתית הרחבה, המציאות הממשית, יש להאזין להם בתשומת לב ובמנותק מהנאראטיבים המשפטיים הקיימים, בפרספקטיבה רחבה יותר, הלוקחת בחשבון גם את סוגי היחסים הנוצרים בין בני האדם בבית המשפט עצמו וכיצד הם משתתפים בתהליכים של הכרה ולגיטימציה חברתית.

ההתעלמות של השופטת מהנזק של אי יכולתה של המתלוננת להשמיע את קולה וזלזולה בערכיו של הנאשם המובנים בעולמו, על ידי יצירת המרחק, לא נותנת מקום לביטוי של הפער בין עמדות הנאשם והמתלוננת כבני אדם שמערכת היחסים ביניהם נדרשה לבית המשפט, לצורך מתן קול.

בית המשפט מסתפק בנאראטיב קונבנציונאלי משפטי, למרות שהמובן מאליו אינו בהיר כלל למשתתפים בדיון. הרחבת הדיון במובן של שמיעת הנאראטיב של הצדדים לגופם, באמצעות ניתוח ספרותי, תאפשר לשופטים השתחררות מהתפיסות השיפוטיות החדות אל המשמעות החברתית הכוללת, ותתן ביטוי לקולות האחרים. במובן הזה מאמרה של בילסקי ו-תפ"ח 107/96 מדינת ישראל נ' גריגורי חיימוב מבהירים את הצורך בהבנת התהליך כדי ליצור נאראטיב חדש שאינו הגמוני ומאפשר קיום וקול ל"אחר".


* עורכת הדין גורית אשבן שלו היא בעלת משרד עורכי דין ומתמחה בזכויות אדם, בדגש על זכויות נשים בתחום הפלילי.     

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות
ביקור בבית משפט בסין וסקירת שיטת המשפט הסינית
השופט ד"ר מנחם (מריו) קליין באולם המשפטים של השופט  WOUNG SEE

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ