שוכר העסק בת"א טען כי שילם לבעלים דמי שכירות גלובאליים שכוללים את הוצאות הארנונה. ביהמ"ש קיצץ לו את מרבית החוב
בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב קיבל לאחרונה חלקית עתירה מינהלית שהגיש בעל עסק בתל אביב נגד העירייה ונגד מנהל הארנונה. העותר טען כי אין בסיס להחלטת המשיבים לחייב אותו רטרואקטיבית בארנונה בסך 863,194 שקל. סגנית הנשיא אביגיל כהן ציינה שמתוך עשר שנות השומה, בשמונה מהן העירייה כלל לא ידעה על שוכר שמשתמש בנכס ולא שלחה דרישות תשלום. בנסיבות אלה, קבעה, יש לחייב את העותר בארנונה עבור השנתיים האחרונות בלבד.
לטענת העותר מאז 2009 הוא שוכר מחסן בתל אביב לצורך עסק של תיקים ומוצרי עור שברשותו. לטענתו בהסכם השכירות נקבע כי דמי השכירות כוללים את כל ההוצאות, לרבות ארנונה ומים. בשלב מסוים, לאחר כמעט עשור של שכירות, הוא קיבל דרישות תשלום חוב ארנונה רטרואקטיביים לתקופה החל מתחילת השכירות ואילך, הכוללים הפרשי ריבית.
לדברי התובע זמן קצר לאחר קבלת ההודעות חשבונו עוקל בגובה סכום החוב (863,194 שקל), וזאת "בלחיצת כפתור" וללא מסמך המספק מידע בדבר החוב. בעתירה שהוגשה בנובמבר 2018 טען העותר שבהתאם לחוזה השכירות הוא אינו אחראי לתשלומי הארנונה ולא קיבל הודעת שומה מהעירייה, כך שאין מקום לחייבו בתשלומים רטרואקטיביים.
לטענתו העירייה התרשלה משך כל השנים בבדיקת הנכס ועליה לשאת באחריות לאי תשלום הארנונה. עוד טען, כי לא היה מקום שיוטלו עליו עיקולים בטרם הומצאה לו הודעת שומה.
המשיבים טענו מנגד כי אין מחלוקת שהעותר שכר את הנכס בתקופה הרלוונטית לשומה. יוצא לשיטתם כי העותר הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ועליו מוטלת החובה לוודא שתשלומי הארנונה משולמים. לדבריהם, הסכמות העותר והבעלים בנוגע להתחשבנות הכספית ביניהם הם לא עניינה של העירייה.
"חיוב שנברא יש מאין"
השופטת כהן הבהירה שאין מחלוקת כי העותר שכר את הנכס בתקופה המדוברת. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם מוצדק לחייב את העותר בחיוב למפרע. היא הסבירה שבהתאם לפסיקת העליון, חיוב רטרואקטיבי בארנונה ככלל אינו תקף אלא אם התקיימו טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו זאת.
השופטת כתבה שבמסגרת השיקולים להטלת חיוב רטרואקטיבי ישנה חשיבות בין היתר לשאלה מיהו האשם בכך שהחיוב נגבה בדרך זו. בתוך כך היא ציינה שהנכס אותו שוכר העותר חויב בארנונה רק החל ממרץ 2016, כאשר לדבריה "לפני שנת 2016 לא התקיים חיוב ומדובר בחיוב שנברא יש מאין – רק בדיעבד".
האם המשיבים הצליחו להראות כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות לחייב את העותר בארנונה לפני מועד זה? השופטת השיבה על כך בשלילה. היא ציינה כי עד שהעירייה בדקה את הנכס ב-2016 היא בכלל לא ידעה על שוכר שמשתמש בו. בהקשר לכך כתבה השופטת כי המשיבים מתעלמים מטענת העותר שלפיה הוא פטור מתשלום ארנונה לפי חוזה השכירות.
לעומת זאת, החל ממרץ 2016 דרישת העירייה לתשלום ארנונה בגין הנכס כבר הייתה ידועה, כך שאין הצדקה לפטור את העותר מתשלום החוב שהצטבר מאז מועד זה.
לפיכך השופטת קבעה כי על העותר לשלם ארנונה עבור שנתיים מתוך עשר שנות השומה שבמחלוקת.
- ב"כ העותר: עו"ד דוד גואטה
- ב"כ המשיבים: עו"ד נטלי בן דוד יוסף
עו"ד ירון נדם
עוסק/ת ב-
משפט מסחרי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין