המאמר דן בסבירות הפתרון שאומץ בתזכיר חוק זכויות יוצרים, המעדיף לזכות את מפיק היצירה האורקולית על חשבון הבמאי והתסריטאי. המחברים עומדים, בהקשר זה, על הזיקה הייחודית שמקיימים הבמאי והתסריטאי ליצירה האורקולית, להבדיל מתרומתו המוגבלת של המפיק בתחום המימון והתיאום האדמיניסטרטיבי.
יש מי שמצא לנכון לזכות - באופן מלאכותי - את המפיק, בזכויות היוצרים על היצירה האורקולית, תוך שלילת זכותם של היוצרים האמיתיים ביצירה, הלוא הם הבמאי והתסריטאי.
כך בא הדבר לידי ביטוי בסעיף 49 לתזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד - 2003, שפורסם לאחרונה על ידי משרד המשפטים, וזה לשונו:
"מפיק יצירה אורקולית הוא הבעל הראשון של הזכויות הכלכליות בה"
קביעה כאמור, אם תתקבל בכנסת, תביא לנזק בלתי הפיך ליוצרים תוך שלילת זכויותיהם הקניינות, והעברת זכויות אלה לבעלי האינטרס הכלכלי - המפיקים והגופים המשדרים.
במיוחד חמורים הדברים לאור העובדה כי ללא הזכות הקניינית הראשונית של היוצר על יצירתו, תשלל מניה וביה יכולתו של היוצר, שגם כך נמצא בעמדה נחותה, לנהל מו"מ עם הגורמים הכלכליים לצורך מסחור יצירתו.
זיהוי היוצר
בהתחשב בפוטנציאל הכלכלי הטמון בזכות היוצרים, אין תימה כי הכרעה בשאלה מיהו "יוצרה" של יצירה ספציפית היא רבת חשיבות. זיהוי שגוי של היוצר עלול לקפח את אביה "האותנטי" של היצירה, ולדכא אצלו, כמו גם אצל יוצרים אחרים, את המוטיבציה הנדרשת ליצירה עתידית.
במקרים רבים ניתן לייחס את היצירה לאדם אחד בלבד. כך למשל, הנחה סבירה היא כי הציור או הפסל המוצבים בסטודיו של אמן פלוני נוצרו על ידו, וגם השיר המופיע בכתביו של המשורר - בא לעולם בזכותו.
בדומה, קיימות נסיבות בהן היצירה מכילה מספר יצירות משנה שלגבי כל אחת מהן ישנו יוצר ספציפי. כך לדוגמא ספר נכתב מן הסתם על ידי הסופר ששמו מתנוסס על גבי העטיפה, בעוד האיורים המופיעים בספר שייכים למאייר.
קיימות, איפוא , יצירות שמספר גורמים שותפים להיווצרותן, וכל אחד מהם עשוי להיחשב כ"יוצר" היצירה או אחד ממרכיביה, הזכאי להינות מזכותו הקניינית בחלקו שלו.
היצירה הבולטת מכולן בהקשר זה היא היצירה האורקולית.
יוצר היצירה האורקולית
מן המפורסמות היא כי ב"לידתו" של יצירה אורקולית, כדוגמת, סרט קולנוע או סדרת טלוויזיה, בולטים מחבר התסריט והבמאי.
הואיל והפקתו של סרט כרוכה בעלויות כספיות בלתי מבוטלות, מייחסים חשיבות רבה לניצולו הכלכלי-מסחרי לצורך החזרת ההשקעה והפקת רווחים. חשיבות קריטית קיימת גם בנוגע לזיהוי נכון של היוצר ולהכרעה בין הטוענים לזכות, שהרי לאותו יוצר מוקנית הזכות לעשות שימוש בפוטנציאל הכלכלי המשמעותי הטמון ביצירה האורקולית.
הדין בחו"ל
בארצות שמעבר לים נמצא כי זכות היוצרים בסרט קולנוע או טלויזיה מיוחסת בדרך כלל לבמאי ולתסריטאי.
בקנדה נחשבים ליוצרים הבמאי והתסריטאי. באיטליה מדובר בבמאי, בתסריטאי ובמחבר המוסיקה. בדנמרק, נורווגיה, ושוויץ - אלה הם הבמאי והתסריטאי.[1]
הדין הקיים בישראל
המשפט הישראלי אינו מחדש הרבה בסוגית זהותו של יוצר היצירה האורקולית. חוק זכות יוצרים משנת 1911 אינו קובע מפורשות מיהו יוצר היצירה האורקולית. יש להמשיך ולומר כי החוק אף אינו מגדיר מפורשות את המלחין, המשורר וכיוצ"ב כיוצרים, כי אם מסתפק בקביעה הכללית כי הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה הוא "מחברה" - הא ותו לא.
עד לאחרונה לא נמצאה בפסיקה הישראלית תשובה חד משמעית בנוגע לטיבה של היצירה האורקולית ולשאלה מיהו "מחברה".[2] ודוק, הנטייה כיום היא לראות ביצירה האורקולית יצירה שלמה, המצמיחה זכות יוצרים חדשה לנוטלים חלק בחיבורה. כך בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT COMPANY :
"יצירה קולנועית היא אגד של יצירות שכל אחת מהן עשויה להיות מוגנת כשלעצמה, כגון: התסריט, הצילום, הבימוי, המוסיקה ופס הקול. עם זאת, יש הצדקה לראות יצירה קולנועית מקורית שלמה כ"יצירה דרמטית" העומדת בפני עצמה, כמשמעות המושג בסעיף 35 לחוק, באשר "סידורה או צורת המשחק שלה או שילוב המאורעות שבה משוים ליצירה אופי מקורי" ... ראוי להתייחס אל היצירה הדרמטית במשמעותה הרחבה יותר, כפי שהיא במציאות חיי התרבות... כך יש לקבוע כי גם היצירה הקולנועית היא בגדר יצירה דרמטית. קיומן של זכויות יוצרים עצמאיות בכל אחת מיצירות המשנה שמהן בנויה היצירה הקולנועית, אינו סותר ואינו מונע הכרה בזכות היוצרים ביצירה השלמה".
לאחרונה אף קבע בית המשפט המחוזי בת"א בבש"א 4636/03
אקו"ם אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה לישראל נ' תל"י כי לבמאי הסרט זכות יוצרים ביצירה האורקולית:
"משהגענו למסקנה שמההיבט המהותי במאים היו תמיד ממחברי היצירה הקולנועית, הרי שגם פרשנות של החוק הקיים מחייבת את הכרת בעלותו של הבמאי בזכויות היוצרים של היצירה הקולנועית ...
... אין להעלות על הדעת שסרט אשר מרכיבים ואלמנטים רבים שלו זוכה להגנה כאמור, דווקא הבמאי שלו אשר אחראי לכל אלה ומחבר פיזית בין כל הגורמים הללו, לא ייחשב אף כמחבר במובן סעיף 5 לפקודת זכויות יוצרים.
...המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הפרשנות הראויה היא כי במאי קולנוע וטלויזיה הם בעלי זכויות יוצרים בסרטי קולנוע ובסרטי טלויזיה".
ייחוס היצירה האורקולית לבמאי ולתסריטאי נראה אך טבעי. דומה שהמטען האמנותי שהם מביאים ליצירה האורקולית מגבש זיקה ייחודית בינם לבין היצירה, בהיותם היוצרים או המחברים הראשונים של היצירה. במילים אחרות, כל אחד מהם מטביע את חותמו האישי על התוצאה הסופית. הדבר מצדיק איפוא להעניק להם זכות יוצרים ביצירה.
לעומת זאת, ייחוס זכות היוצרים ביצירה האורקולית למפיק אינו מובן מאליו. נראה כי תרומתו של המפיק ליצירה היא בעלת אופי שונה ומוגבל. כאן מדובר בסיוע טכני, פיננסי, או אדמיניסטרטיבי, שאינו בעל ערך אמנותי-אישי משל עצמו.
קשה לומר כי בדומה לבמאי, לתסריטאי ולמחבר המוסיקה, המפיק מקיים זיקה אמנותית משמעותית וייחודית ליצירה. לא ניתן לקבוע כי הוא משאיר את חותמו האישי על כל סצינה וסצינה מן הסרט. יוצא שמן הפן האמנותי-רוחני, תרומתו של המפיק ליצירה המוגמרת היא בעלת המשקל הקטן ביותר, וודאי שאין לה קיום עצמאי, במנותק מן היצירה.
לכל האמור, יש להוסיף שיקול משמעותי נוסף. בעוד שברגיל עיקר חשיבות המפיק מתבטא בהיותו הגורם המממן, הרי שבישראל לעתים נדירות משקיע המפיק את הכסף הדרוש בעצמו, ולמעשה תפקידו מצטמצם לתיאום אדמיניסטרטיבי ויצירת קשר עם משקיעים וקרנות ציבוריות למימון.
תזכיר חוק זכויות יוצרים
תזכיר החוק כפי שנוסח על ידי משרד המשפטים, ולפיו "מפיק יצירה אורקולית הוא הבעל הראשון של הזכויות הכלכליות בה", הינו תמוה ביותר, שכן יש בו כדי שלילת זכויות היוצרים, והעברתן באופן מלאכותי - ללא כל פיצוי לבעליהן - לידי המפיקים והגורמים המשדרים.
כבר ממבט ראשון בנוסח הסעיף, עולה כי מדובר בהגדרה מלאכותית בלתי הגיונית בעליל, שהרי הכיצד יכול המפיק להיות "הבעל הראשון" של היצירה, שעה ששלב כתיבת התסריט הינו תנאי בסיסי לקיומה של היצירה, ונהיר כי שלב זה קודם מבחינה כרונולוגית לכניסתו של המפיק.
חמורה מכך, היא העובדה כי לחזקה המנוסחת בתזכיר החוק, לא נלווית כל אמירה בדבר מנגנון הפיצוי המגיע ליוצרים, בתמורה לויתור על זכותם לטובת המפיק.
הענקת מעמד קנייני ביצירה האורקולית למפיק, להבדיל מזכות חוזית להפצת, פרסום ושידור היצירה - לאחר שרכש זכויות אלה מבעליו הקנייני של היצירה - אינו נקי מספקות.
כך או כך, שלילת זכות היוצרים ממחבריה "האותנטיים" של היצירה האורקולית, להבדיל מהמפיק, עומדת בסתירה לפסיקת בית המשפט העליון הרואה ביצירה האורקולית יצירה משותפת שהזכויות בה שייכות להם, ובניגוד לפסיקת בית המשפט המחוזי המעניקה באופן חד משמעי זכות יוצרים לבמאי היצירה.
זכות היוצרים - דרגה נורמטיבית של חוק יסוד
בבסיסה של זכות היוצרים עומדת הזיקה הייחודית שמקיים היוצר לאותו ביטוי מקורי פרי עטו. זכותו של היוצר ביצירתו, מאפשרת לו ליהנות לאורך זמן מפירות היצירה, לאחר שהשקיע ממיטב משאביו האישיים - לרבות זמן, מרץ, כסף וכשרון. הענקת זכות זו, נובעת מהאינטרס הציבורי שבעידוד היצירה תוך תמרוץ היוצרים ליצור.
זכות היוצרים הינה זכות קניינית לכל דבר ועניין ומשכך חוסה היא תחת סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו[3]. שלילת הזכות באופן כה גורף איננה מדתית, ובשל כך קיים ספק רב לגבי חוקתיות סעיף 49 לתזכיר הצעת חוק זכויות יוצרים, התשס"ד-2003.
* עו"ד שחר ולנר, שותף במשרד אלטשולר-ולנר, מתמחה בקניין רוחני, ממקימי אתר המשפט הישראלי "פסקדין" www.PsakDin.co.il ועורך תחום דיני הקניין הרוחני באתר. עו"ד ולנר מייצג את איגוד הבמאים ואיגוד התסריטאים בפעילות לקידום היצירה המקורית.
* עו"ד אלון מרגלית, ממשרד אלטשולר-ולנר, ומנהל תוכן באתר המשפט הישראלי www.PsakDin.co.il.
** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.