האם המערכת הצבאית מתמודדת כראוי עם מצוקות רפואיות של חיילים? פטירתה של חיילת בת 19 לפני כחודשיים בבית החולים בלינסון, אליו הופנתה רק לאחר שהתמוטטה בתאה בכלא 4, מעלה את השאלה במלוא עוצמתה.
חייל שמותו הוגדר בבית המשפט העליון "מיותר"; חיילת שמחלת הנשיקה בה לקתה הפכה כרונית בשל עיכוב בטיפולה הרפואי; איש מילואים שנשלח בכוח למעצר לאחר שהתלונן שאינו חש בטוב, ולקה בהתקף לב – כל אלה הם מקרים המעידים על כך שיש צורך דחוף לחדד את הנהלים בצה"ל, ולהבהיר למפקדיו להתייחס בכבוד וברצינות לתלונותיהם של חיילים על מחושים רפואיים.
לאחרונה התרחש מקרה טראגי נוסף – פטירתה של חיילת בת ה-19 לפני כחודשיים בבית החולים בלינסון, אליו הופנתה לא לפני שהתמוטטה בתאה בכלא 4 שבצריפין. בעקבות המקרה עלתה פעם נוספת לדיון ציבורי השאלה האם באמת קיימות בדיקות אחראיות מספיק למי שנמצא בשירות צבאי, ובבתי הכלא הצבאיים.
החיילת, שהתלוננה על כאבים בחזה וקשיי נשימה, הופנתה לחובש ולאחר מכן לרופא צבאי, אולם אף אחד מהם לא העריך בזמן את חומרת מצבה.
זהו אינו המקרה הראשון בו חיילים בבסיסים ובבתי כלא צבאיים, מקבלים אבחון או טיפול שגוי, מעוכב, או חלקי. חיילים רבים שלא זכו לטיפול רפואי מידי וראוי, וששליחתם לבדיקות רפואיות מתאימות עוכבו או נמנעו, סבלו מהתדרדרות מצבם הרפואי, עד כדי הפיכת המחלה לכרונית, ולעיתים עד כדי מוות.
רגע שברירי
כך למשל, חיילת שייצגתי במאבק להכרת זכותה כנכת צה"ל, נותרה חולה כל חייה, לאחר שלא קיבלה טיפול רפואי מידי כשלקתה במחלת הנשיקה במהלך שירותה בבסיס חיל הים. חיילת אחרת מאותו בסיס שנדבקה גם היא במחלה באותו זמן, אך נשלחה על ידי אמהּ לטיפול רפואי פרטי, החלימה מהמחלה ללא סיבוכים. לאחר מאבק משפטי, הוכחנו שהמחלה נגרמה לא רק בעת השירות הצבאי אלא בגלל השירות, והיא הוכרה כנכת צה"ל לכל חייה.
במקרה אחר שבו טיפלתי, איש מילואים שאיחר להגיע לשירות מכיוון שלא היה בקו הבריאות, נשפט ונשלח לכלא 6. כשמדריכי הכליאה דרשו ממנו להיכנס למעצר, הוא ניסה לעמוד על זכותו להיבדק על ידי רופא לפני שייכלא. הסוהרים התנפלו עליו, אחזו אותו, ודרשו שייכנס מיד לכלא, בלי רופא ובלי סירובים. זמן קצר לאחר מכן, בהיותו כלוא, לקה אותו אדם בהתקף לב, ונותר פגוע לב כל חייו.
הכוחנות הפיזית שהפעילו כלפיו מדריכי הכליאה, ברגע שברירי וקריטי כל כך, יצרו אצלו תסמונת פוסט טראומטית. לאחר מאבק משפטי, הוא הוכר כנכה צה"ל – פגוע לב ופגוע נפש. הנכות המלווה אותו מאז, הייתה עשויה להימנע אם רק היו מתייחסים לתלונותיו ברצינות, ומפנים אותו לרופא שידע להעריך את מצבו.
להנחיל כחובה עליונה
לפני שאהוד שניאור ז"ל, חייל דובדבן שנפגע בברכו, חזר לבסיס בו שירת, מפקדיו הבטיחו להוריו שלא יתאמץ עד שרגלו תבריא. לאחר שנשאר בבסיס, התעללו בו ונתנו לו לרוץ ברגל פגועה ריצת מרתון בבסיס. המאמץ הלא-מותאם למצבו הבריאותי גרם לו לאבד את הכרתו. בפקודת המפקד הותירו אותו חסר הכרה בשטח, וכשלא התעורר החליטו לבסוף להזמין קומנדקר כדי לקחתו לבית החולים. אך זה היה מאוחר מדי. אהוד מת בדרכו לבית החולים.
יחס אנושי, ואפילו רק יחס מקצועי וענייני, יכול היה למנוע בוודאות גבוהה את מותו. כאשר ייצגתי את הוריו של אהוד ז"ל, בבג"ץ מס' 11058/08 קבע בית המשפט העליון כי "מותו היה מיותר".
למרבה הצער, אלו אינם המקרים היחידים בהם חיילי וחיילות צה"ל, וכן מילואימניקים, שילמו בחיים או בבריאותם הפיזית והנפשית, על יחס בלתי הוגן מטעם מקבלי ההחלטות והממונים עליהם.
מדאיג שמפקדים וחיילים בעמדות כוח, אינם רואים כחובה עליונה את שמירת בריאותם של פקודיהם, ומוכנים לסכן את בריאותם וחייהם לחינם. לא פעם, אותם מפקדים האחראים לנכות ואף למוות, יוצאים ללא העמדה לדין, ומבלי שתוטל עליהם אחריות למעשיהם.
לאור זאת, נראה כי הכוח המרתיע מהישנות התופעה המפחידה אינו מספיק. נשאלת השאלה מדוע צה"ל לא מחדד את נוהל התגובה לתלונות של חיילים על מחושים רפואיים, והאם לא חשוב ונכון לחייב כל חייל וחיילת טרם כניסתם למתקן כליאה צבאי או לבסיס צבאי, לעבור ביקורת רפואית שתאפשר להם להביא לידי ביטוי את מצבם.
*עורך דין יואב צח-וכס עוסק בדיני צבא וביטחון
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין