אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> דיני משפחה >> הצגת ראיות שהושגו בניגוד לחוק במסגרת הליך גירושין- האמנם?

הצגת ראיות שהושגו בניגוד לחוק במסגרת הליך גירושין- האמנם?

מאת: אלינור ליבוביץ', עו"ד | תאריך פרסום : 11/02/2013 12:06:00 | גרסת הדפסה

מבוא:

מיכאל וענת נשואים זה לזו אך מתגוררים בנפרד. מיכאל מעוניין להוכיח כי ענת בוגדת בו. האם רשאי לצלם את ענת מקיימת יחסים עם גבר אחר? האם אין בכך כדי לעמוד בסתירה לחוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד:כבוד האדם וחרותו?


דניאלה הטמינה מכשיר הקלטה קטן בקליניקה של בעלה, הרופא. ההקלטות ביססו את חשדותיה כי בעלה, דן, אינו מוציא קבלות על חלק מהכנסותיו. ראיות אלו עשויות לסייע לה בטענתה כי לקליניקה מחזור כספים גבוה מן המדווח בפועל, האם ניתן יהיה להשתמש בראיות אלו בניגוד לחוק האזנת סתר?

התשובות לשאלות אלו ולשאלות דומות מסוג זה אינן פשוטות. לבית המשפט לענייני משפחה אמנם סמכות ל"הכשיר" ראיות פסולות ולעשות בהן שימוש אם הדבר נדרש לעשיית הצדק, אך הוא לא יעשה זאת בנקל, והדברים יבחנו על פי נסיבות העניין, כל מקרה, כמובן, לגופו.

נדרש איזון בין הצורך לגלות את האמת בהליכים משפטיים, לבין הגשמת אינטרסים של הפרט והציבור, המצדיקים הענקת חסיון בנוגע לחומר, שיש בו לפגוע בפרטיות של אדם או לבייש אותו. הזכות לגלות את האמת בהליך משפטי מחד, ומנגד הזכות לפרטיות - הן זכויות שיכולות להיות נוגדות ומתנגשות זו בזו, במצבים מסוימים.


הדוגמא הקלאסית מתחום דיני המשפחה היא בנושא בגידות. בעל שגילה שאשתו בוגדת בו ומצליח להוכיח זאת בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני - מצליח להשיג פטור מתשלום מזונות, למשל.
בו בזמן, אשה, המגלה כי בעלה מקיים יחסי אישות עם אחרת - יכולה לזכות באהדת בית הדין הרבני כך שיפסוק לה את דמי הכתובה ותוספת כתובה.


ואיך מגלים בגידה? מטבע הדברים יחסי מין לא נעשים במקום ציבורי אלא בחדרי חדרים, בין אם המדובר בבית מלון או בבית פרטי של מי מהצדדים.

כיצד אם כן, ניתן להשיג ראיות בלי עבירה של הסגת גבול או עבירה על חוק הגנת הפרטיות? התשובה לכך אינה פשוטה, כאמור.

במאמר שלהלן נסקור שני פסקי דין עקרוניים וחשובים, המאזכרים גם הם פסקי דין נוספים, שיש בהם כדי ללמד כיצד ראוי וניתן לנהוג, כאשר מנסים להשיג ראיות לצורך הליך בדיני משפחה, בין בבית הדין הרבני ובין בבית המשפט לענייני משפחה.

בע"מ 5264/12 אלמונית נ' אלמוני- האם ניתן להגיש ראיות שהושגו שלא כדין?

בבית המשפט העליון בע"מ 5264/12 אלמונית נ' אלמוני, 23.10.2012 נדונה על ידי כב' השופט דנציגר השאלה העקרונית: האם יש להתיר הגשת ראיות שהושגו שלא כדין, חרף טענת המבקשת כי הדבר נדרש לצורך עשיית הצדק וגילוי האמת?


בתמצית - בשנת 2011 הגישה האשה בקשה להציג תמלילי שיחות, שמקורם בשנת 1997, ואשר הופקו חודשיים לפני שהמשיב עזב את הבית המשותף.

המבקשת הסבירה, כי החומר נאסף בתקופה הרלוונטית בעת שחוקרים פרטיים ביצעו עבורה חקירה בנוגע למשיב. לטענתה, מן החומר הראייתי ניתן ללמוד כיצד תכנן המשיב להבריח ממנה רכוש וכן מהו היקפו, וזאת כאשר על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973- היא זכאית לחלוק עמו ברכוש שנוצר במהלך הנישואין.

הטיעון המשפטי אותו העלתה האשה הוא, כי בנסיבות הנדונות גובר אינטרס גילוי האמת על חיסיון הראיות האמורות, זאת נוכח הוראת תקנה 258יד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיה רשאי בית המשפט לענייני משפחה לקבל כראיה כל עדות שהובאה לפניו - אף כאשר זו איננה קבילה בבית משפט אחר.

עוד הפנתה האשה להוראת סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 לפיה מסורה לבית המשפט גמישות דיונית ביחס לדיני הראיות וסדרי הדין.

הבעל, מצידו, התנגד להגשת הראיות מחמת שהושגו בהאזנת סתר שלא כחוק. הוא טען כי הצגת הראיה תפגע בזכותו לפרטיות כאמור בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

באשר להגשת הראיות, דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה בקובעו כי זו הוגשה על ידי המבקשת 14 שנים לאחר פרוץ הסכסוך בין בני הזוג. בית המשפט הוסיף כי המבקשת לא נתנה כל הסבר להתנהלותה זו, וכי בכך טמון חוסר ניקיון כפיים מצידה.

בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטה זו לבית המשפט המחוזי - נדחתה. באשר לדחיית הבקשה להגשת הראיה שהושגה שלא כדין, ציין בית המשפט המחוזי כי אין די בנימוק שסיפק בית המשפט לענייני משפחה - בדבר התנהלותה הדיונית של המבקשת - לשם דחייתה. בית המשפט המחוזי ציין כי התנהלותה של המבקשת יכולה להילקח בחשבון בעת קביעת משקלה של הראיה אך היא כשלעצמה, אין די בה כדי לדחות את הגשת הראיות.

יחד עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בשל הנימוק כי הראיה שביקשה המבקשת לצרף הושגה בהאזנת סתר שלא כחוק.

טענותיה המשפטיות של האשה בבית המשפט העליון

לשיטת המבקשת מעוררת הבקשה שאלות עקרוניות ביחס לאיזון הראוי בין דיני הראיות ודיני המשפחה. בפרט, יש לבחון לטענתה - לראשונה - "מהו היחס בין ההוראות הדיוניות המאפשרות לבית המשפט לענייני משפחה להתיר הגשת ראיות שאינן קבילות ולהגמיש את סדרי הדין לשם עשיית משפט צדק, מול העקרונות הקבועים בחוק האזנת סתר".

המערערת מוסיפה וטוענת כי בקשתה מעוררת את "שאלת המתח בין הצורך להגן על זכויותיה הקנייניות של בת זוג הסובלת מנחיתות מובנית במישור הראייתי מול בעלה המחזיק במידע וברכוש הרלבנטי, אל מול ההגנה הנדרשת במישור הגנת הפרטיות בין בני הזוג".

עוד מלינה המבקשת כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא מדובר בעניין עקרוני, כאשר בפועל נקבע בפסק דין קודם בין בני הזוג, כי המשיב עשה כל מאמץ להסתיר את האמת מפניה. המבקשת - לטענתה - זקוקה לראיה על מנת להוכיח את קיומם של הנכסים ואת שווים.

טענותיו המשפטיות של הבעל בבית המשפט העליון

לשיטתו של המשיב, אין כל הצדקה ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר למבקשת ניתנה גישה מלאה למידע המצוי בחזקתו. לגופו של עניין הוא מבהיר, כי האמור בהקלטה ממילא אינו רלבנטי עוד, וכי לכל היותר ההקלטה תלמד כי התרברב בשעתו ביחס לשווי החברה המצויה בבעלותו, שעל שווייה האמיתי ניתן ללמוד באמצעות ראיות אובייקטיביות אחרות. לטענתו, תקנה 258יד לתקנות וסעיף 8(א) לחוק אינם יכולים להכשיר שימוש בראיות שהושגו בדרך של האזנת סתר.

החלטת בית המשפט העליון בנוגע להצגת תמלילי השיחות שהושגו בדרך שאינה תואמת את חוק האזנת סתר:

ההוראות אליהן הפנתה המבקשת בניסיון "להכשיר" את הראיה שברצונה להגיש, קרי: תקנה 258יד לתקנות וסעיף 8(א) לחוק, אכן מקנות לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת רחב.

כפועל יוצא מכך, סמכות זו מוקנית גם לערכאת הערעור מכוח תקנה 462 לתקנות (ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ). בית המשפט המחוזי קבע כי לא נראה שהראיה שבנדון מהותית לשם הוכחת טיעוניה של המבקשת, באופן המצדיק את קבלתה חרף בעיית הקבילות שהיא מעוררת (על פני הדברים).

כב' השופט דנציגר קובע כי אין סיבה ואין מקום להתערב בקביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי, שעה שהבקשה מוגשת במסגרת בקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי".

כב' השופט דנציגר מתרשם כי הראיה בה עסקינן אינה כה מהותית כפי שמנסה להציג זאת המבקשת, בהתחשב בכך שנראה כי טענותיה ניתנות להוכחה בראיות אחרות, כמקובל.

על כן מגיע בית המשפט למסקנה כי לא ייגרם לה עיוות דין אם תידחה בקשתה.

בהקשר זה של ראיות פסולות, תקפותן והצגתן - יש לציין את בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, שם מתייחס כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) להוכחת האמת באמצעות חומר מצולם שהושג שלא כדין, ופוסל את הצגת הראיות ואת תוצאותיהן.

במקרה זה עסקינן בפסק דין מקיף ביותר הסוקר את הגנת הפרטיות ואת המידתיות של הפגיעה בה, כאשר מדובר בבעל ואשה החיים בפירוד. הבעל הגיש תביעת גירושין נגד האשה בבית דין רבני. האשה מתנגדת לגירושין, ולהוכחת עילתו, מציג הבעל תמונות בהן נראית אשתו מקיימת יחסי מין עם אחר.

את התמונות הוא צילם שעה שהוא נכנס עם שני אחרים לדירה המשותפת בה התגוררה האשה בלבד, בלא ידיעתה והסכמתה.

חוק הגנת הפרטיות

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשל"א-1981, קובע: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהוא צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".

האם יש מקום להתיר הצגת ראייה זו שהושגה תוך שימוש בהאזנת סתר ופגיעה בפרטיות?

פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי

בית הדין הרבני האזורי קבע כי העותרת חייבת לקבל גט לאלתר. הוא סמך את פסק דינו על התמונות שהוצגו בפניו. נקבע כי התמונות קבילות, גם אם הושגו תוך פגיעה בפרטיות העותרת. זאת, משום שלמשיב עומדות שתי הגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.

האחת, כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בנסיבות בהן היתה מוטלת על המשיב חובה חוקית, מוסרית או חברתית (סעיף 18(2)(ב)). נקבע, בהקשר זה, כי על פי דין תורה, החל ביחסי הנישואין והגירושין שבין הצדדים, קיימת חובה לגרש אשה נואפת, ועל הבעל הנטל להוכיח טענתו זו.

השניה, כי הפגיעה בפרטיות נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע (סעיף 18(2)(ג)). נקבע כי לבעל עניין אישי כשר בהוכחת בגידתה של אשתו.

בית הדין הרבני האזורי הוסיף וציין, כי גם בלא התמונות היה מגיע למסקנתו זאת, בשל האמון שנתן לעדות המשיב, לפיה "ראה אותה עושה מעשים מכוערים היוצרים חיוב בגט". עדות האשה נדחתה. נקבע כי סירובה להתגרש מהמשיב אינו מחמת רצון לשלום בית, אלא בשל הרצון להשיג יתרונות כלכליים.

פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול

על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישה האשה ערעור לבית הדין הרבני הגדול.

הערעור התמקד בשאלת קבילות התצלומים שהגיש המשיב. בית הדין הרבני הגדול (הנשיא ש' עמאר והדיינים ש' דיכובסקי וע' בר שלום) דחה את הערעור. נקבע כי אף על פי שבית הדין האזורי תמך יסודותיו, בין היתר, בתצלומים שהגיש המשיב, הרי שפסק הדין עומד על יסודות איתנים אפילו התצלומים לא היו מוגשים כלל. כך, משום שהמשיב ראה במו עיניו את המעשה.

באשר לפגיעה הנטענת בפרטיות העותרת, בית הדין הגדול קבע כי חוק הגנת הפרטיות חל על בתי הדין הרבניים, ובכלל זאת סעיף 32 לחוק הקובע כלל פסילה ראייתי. זאת, למרות לשון הסעיף הקובעת כי הסעיף יחול בהליכים בפני בית משפט, ולא בפני בית דין.

עם זאת, בית הדין הגדול ציין כי ספק בעיניו אם נתקיימה פגיעה בפרטיות, שכן האשה לא צולמה בהיותה ב"רשות היחיד" כמצוות סעיף 2(3) לחוק. מדובר בבית המגורים המשותף הרשום על שם שניהם, מבלי שהוצא צו הרחקה כנגד המשיב.

נוסף על כך, המשיב לא התפרץ לחדר השינה של העותרת, אלא מצאה במרתף, מקום שאינו מהווה רשות היחיד.

יתר על כן, גם לו היה מדובר בפגיעה בפרטיות, הרי שהמשיב חוסה בצל ההגנות שמעניק החוק, ובפרט ההגנות בדבר "חובה חוקית או מוסרית" או "עניין אישי כשר". כך, משום שחובתו של בית הדין למנוע אדם מקשר אסור של נישואין, ולדעת בית הדין נוצר, בנסיבות העניין, איסור תורה; ובמקום שיש איסור תורה אין חולקים כבוד לאדם ואין מקפידים על פרטיותו.

בשולי הדברים הוער, כי חוק הגנת הפרטיות אינו מתאים ליחסים בין בני זוג, לאור היעדר מושג של פרטיות נפרדת בחיי הזוגיות.

בית המשפט העליון רואה סוגיה זו בצורה אחרת ועל כן הפך את פסק דינו של בית הדין הרבני וקבע אחרת.

פסק הדין בבג"צ - הצלחה לאשה והוראה כי החומר לא ישמש כראיה:

הזכות החוקתית לפרטיות

הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל וזאת כעולה מהניתוח המשפטי של סוגיה זו בע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס, פ"ד מט(3) 309.

ברוח זאת נקבע גם בע"פ 2963/98 גלעם נ' מדינת ישראל, שם נאמר: "הזכות לפרטיות היא, בין היתר, אחת הנגזרות של הזכות לכבוד. הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים... זכות זו מהווה את אחת מזכויות היסוד של האדם בישראל. היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להן זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו .... הזכות לפרטיות מהווה אחת מהחשובות שבזכויות האדם...".

לדידו של בית המשפט העליון שורשיה של הפרטיות נעוצים עמוק במורשתנו היהודית (ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) )837, והיא מתבקשת, איפוא, מערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד.

ב-1981 נחקק חוק הגנת הפרטיות. הפרטיות הוגדרה בחוק (בסעיף 2) באופן שאינו מקיף את כל האפשרויות. בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות שמעבר להגדרת החוק, ממשיך לחול המשפט המקובל הישראלי.

החוק עצמו קבע הסדר מקיף באשר לפרטיות (רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764). החוק קבע כי הפגיעה בפרטיות היא עוולה (סעיף 4) ועבירה (סעיף 5). נקבעו הגנות (סעיף 18) ופטורים (סעיף 19). נקבעה גם הוראה לפיה חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות פסול מלשמש ראיה במשפט (סעיף 32).
המחוקק לא הסתפק בכך והעלה לאחר מכן את סוגיית הפרטיות וההגנה על כבודו לדרגה גבוהה יותר המוגנת בחוק יסוד. ב-1992 הוכרה הפרטיות כזכות חוקתית בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). במועד זה חל שינוי מהותי במעמדה של הזכות לפרטיות אשר בא לידי ביטוי בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, ועולה למעלה מכל ספק כי חוק כבוד האדם וחירותו הכיר במפורש בזכות חוקתית לפרטיות.

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע הוראה כללית לפיה "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" (ס"ק (א)). בצד הוראה גורפת וכוללנית זו, נקבעו הוראות מפורטות יותר המתייחסות למספר מצבים טיפוסיים, המגנים על רשות היחיד (ס"ק (ב)), האוסרים חיפוש (ס"ק (ג)) והמגנים על סוד שיחו של אדם (ס"ק (ד)).

בכך הוכרה זכות חוקתית לפרטיות בהיקף רחב יותר מהיקפה של הפרטיות אשר מצויה בחוק הגנת הפרטיות. אכן, מכוחו של חוק היסוד הפכה הפרטיות לזכות על-חוקית (בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456).

כל רשות מרשויות השלטון - וכל בית דין ובית משפט במדינה בכלל זה - חייבים לכבדה ( סעיף 11 בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראו גם בש"פ 4481/00 יחזקאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 245).

הזכות לפרטיות כזכות יחסית

כל זכות הינה יחסית ואינה מוחלטת ויש לבחון אותה מול זכויות אחרות. דבר זה נכון גם לגבי הזכות לפרטיות. כמובן, ככל זכות אדם אחרת, הזכות לפרטיות אינה מוחלטת. היא זכות יחסית. היא ניתנת להגבלה על ידי עקרונות או זכויות יסוד אחרות הקבועות בחוקי יסוד. ניתן לפגוע בה, בחוק "רגיל", ובלבד שמתקיימות דרישותיה של פסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד) ובע"פ 7528/95 הלל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 89, שם נאמר:

היקפה של הזכות החוקתית לפרטיות ייקבע על פי פירושה של הוראת סעיף 7 בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לזכות היבטים שונים, ותחומי פריסה רחבים (בג"ץ 249/82 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד לז(2) 393, כדלקמן:


הזכות לפרטיות - כמו הזכות לכבוד האדם אליה היא קשורה בקשר הדוק -מבוססת על האוטונומיה של הפרט (לעניין זה יש להתייחס לע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, 570). "הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים. ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד".

הפרטיות - לדברי בית המשפט העליון - נועדה לאפשר לפרט "תחום מחייה" שבו הוא הקובע את דרכי התנהלותו, בלא מעורבותה של החברה. בתחום זה האדם הוא עם עצמו.

על פי פסק הדין בבג"צ, נשוא מאמר זה, בכל הנוגע לביתו של אדם (וזכור לנו הביטוי- ביתו של אדם-מבצרו) זכותו לפרטיות מבטיחה את "זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדלת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ. ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו, לפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו..."

בית המשפט מעלה על נס את הזכות לפרטיות בד' אמותיו של אדם. מבחינה זו, הזכות לפרטיות היא בין השאר, הגבלה על נגישותם של אחרים אל היחיד.

הזכות לפרטיות נועדה, על כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן. בכך מהווה הזכות לפרטיות את תחילתה של החירות.

להשקפת עולמו של בית המשפט בפסק דין זה, הזכות לפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה. ו..."היא משרתת מיתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שלו, בלא מעורבות של הזולת".

סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע את היקפה של הפרטיות כזכות חוקתית

לעתים עשוי היקפה של הפרטיות לחול בתחום שבו חלה גם זכות חוקתית אחרת הקבועה בחוק-יסוד, או אינטרס ציבורי הקבוע בו. כך הדבר, למשל, כאשר מכוח הזכות לפרטיות מבקשים למנוע פרסומו של מידע הנדרש אשר בדרך כלל אין סיבה שלא לפרסם וזאת על פי עקרון פומביות הדיון המעוגן בחוק-יסוד: השפיטה (סעיף 3) (רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592 שם נאמר בעמ' 598:

"אמנם, פומביות הדיון פוגעת במהותה בפרטיות המתדיינים ולעתים קרובות בפרטיות העדים, אך ככלל, הזכות לפרטיות - הגם שגם היא זכות יסוד - נסוגה מפני עקרון הפומביות.".

בתחומים שונים, אין הזכות לפרטיות זוכה להגנה מלאה. חקיקה רגילה עשויה להגן עליה בהיבט אחד של הפרטיות ולאפשר פגיעה בה בהיבט אחר של הפרטיות. כך, למשל, חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), התשנ"ו-1996, קובע מצבים בהם חל איסור על חיפוש בגופו של אדם ומצבים בהם הדבר אפשרי.

ולענייננו - האם נפגעה זכותה של האישה לפרטיות במקרה דנן בו הבעל צילם אותה במרתף ביתם המשותף בנסיבות אינטימיות? בית המשפט העליון קבע שהתשובה לכך הינה חיובית וכי הראיות פסולות ועל בית הדין הרבני להימנע מלתת להן משקל.

סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר פגיעה בפרטיות. לעניינה של העתירה שלפנינו רלבנטית ההוראה הבאה:

"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
...

(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".

המשיב ושני חבריו צילמו את האשה. האם עומדת לה זכותה לפרטיות כלפי המשיב-בעלה? הבעל טען כי הצילום לא נעשה "ברשות היחיד". זאת, שכן הצילום נעשה בבית המגורים של העותרת שהוא גם ביתו שלו.

טענה זו דוחה בג"צ מכל וכל. לדיבור "רשות היחיד" משמעות שונה על פי הקשרה ולפי נסיבות העניין המיוחדות של כל מקרה.


אכן, הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום. אין ספק כי סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. זה צריך להיות המרחב המוגן שלו שבו הוא מרגיש חופשי ובטוח, וזוהי זכותו של כל אדם לחוות סיטואציה מעין זו בביתו שלו.

על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין (כגון דירה שכורה, דירה משותפת, בית הוריו, בית חולים, תא טלפון, בית מלון ועוד). בית המשפט העליון קובע, כי משעזב המשיב את בית המגורים זכותה של האשה לפרטיות עומדת לה, ואין זה מעלה או מוריד אם הבעל נותר בעל זכויות בבית אם לאו.

אשר לצילום עצמו, אין נפקא מינה אם הצילום נעשה בחדר השינה או במרתף. שני המקומות הם רשות היחיד של העותרת לעניין צילומה על ידי המשיב (ראו ע"פ (ת"א) 1132/96 חתוכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

האם עומדת למשיב הגנה על פי חוק הגנת הפרטיות?

מסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות עולה כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות אינו פסול לשמש ראיה, אם עומדת לפוגע הגנה לפי חוק הגנת הפרטיות. ההגנות קבועות בסעיף 18 לחוק. בענייננו טען המשיב להגנות הקבועות בס"ק 2(ב) ו-2(ג). וזו לשון ההוראה:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

(1) ...

(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

(א) ...

(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;

(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע".

לעניין סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, על בית המשפט לשאול עצמו "אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה... לפי חוק זה.
בית המשפט העליון רואה באופן שונה את הגנת הפרטיות ומפרש באורח שונה את ההגנות העומדות לרשות הבעל, מבית הדין הרבני, וקובע כי לא עומדות למשיב ההגנות הקבועות בסעיף 18(2)(ב) ו-(ג) לחוק הגנת הפרטיות.

לגישתו, הבעל לא פעל בתום לב שעה שפגע בפרטיותה של האשה, באופן חריף וקיצוני. הבעל פגע ב"גרעין הקשה" של הזכות לפרטיות. הוא חדר למיטתה של העותרת, כשהוא מצוייד במצלמה מלווה בשני חבריו שצפו בכל המתרחש -. פגיעה זו היא מעבר לכל מידה ראויה. בית המשפט סבור כי עומדים לרשות המשיב אמצעי הוכחה שונים, שאינם פוגעים כלל בפרטיותה של העותרת או שפגיעתם בפרטיות היא מידתית. לא כך נהג המשיב. הוא פגע - בצורה "בוטה, חריפה ומבישה בזכות לפרטיות".

לגירסתו של בית המשפט העליון ההנחה העולה מהתנהגות הבעל, הינה כי הוא פעל שלא בתום לב.

האם יש מקום ליתן לבעל היתר "מטעמים שיירשמו"?

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות אינו קובע כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות אינו קביל בבית משפט, יהיו הנסיבות אשר יהיו, כך שכלל הפסילה הוא יחסי.

משמעות הדבר הינה, כי בהתקיים תנאים מסויימים, חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות לא יהא פסול מלשמש ראיה בבית משפט. על שני תנאים כבר עמדנו- "הסכמת הנפגע" או קיומה של "הגנה או פטור לפי חוק זה". ראינו, כי בנסיבות העניין לא ניתנה הסכמתה של העותרת לצילומה, ואין למשיב שצילם אותה הגנה לפי חוק הגנת הפרטיות.

נותרה, איפוא, האפשרות השלישית. על פיה, חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות הינו פסול לשמש ראיה, "זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר".

לפיכך, לערכאה השיפוטית ניתן שיקול הדעת להתיר את השימוש בחומר הפוגע. כיצד יופעל שיקול דעת זה?

הפעלת שיקול הדעת השיפוטי צריכה להגשים את התכלית המונחת ביסודו. תכלית זו הינה הגשמתם של הערכים והעקרונות שהוראת הפסילה נועדה להגשים:

• השמירה על הפרטיות;

• השמירה על זכויות האדם שפגיעה בפרטיות נועדה להגן עליהם;

• קיומו של הליך הוגן, אשר במרכזו היכולת לגלות את האמת ולאפשר משפט צדק.

הליך הוגן הוא הליך המכבד זכויות יסוד. הליך הוגן הוא הליך השולל מבעל-דין יתרונות שצמחו לו עקב הפרת זכויות יסוד. (ראה לעניין זה- פרשת יששכרוב).

מסתמן כי שימוש בחומר שהושג תוך כדי הפרת הזכות לפרטיות עשוי לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי, ובאמון הציבור בבתי המשפט.


איזון בין ערכים וזכויות המתנגשים זה בזה

ערכים וזכויות אלה - של הגנה על זכויות אדם מחד ומנגד של חשיפת האמת - מתנגשים זה בזה לעיתים. יש לאזן ביניהם.

המחוקק עצמו קבע היבטים מסויימים של איזון זה. הוא עשה כן בהגדרת הפגיעה בפרטיות (סעיפים 1 ו-2). הוא עשה כן בקביעת הגנות לאחריות ופטורים ממנה (סעיפים 18 ו-19). בכך בא לידי ביטוי האופי היחסי של הזכות לפרטיות (ע"פ 527/85 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 673)


לבית המשפט נותר התפקיד של עריכת איזונים משניים בגדרי האיזון העקרוני שערך המחוקק. האיזון הנוסף מתקיים בגדרי כלל הפסילה. אף כאן עשה המחוקק את הצעד הראשון. הוא קבע כלל פסילה; הוא נתן לו תוקף יחסי הוא קבע כי האיזון בין הערכים המתנגשים ייעשה על ידי בית המשפט.

לפיכך, עשוי בית המשפט להורות על שימוש בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות כראיה, גם אם לא עומדות לצד המבקש להגישו כל הגנה או פטור.
בכך הוא ייתן משקל כבד יותר לערך החברתי של הגינות ההליך השיפוטי, עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה בעמ 352/04 פלוני נ' פלונית: "בהתמודדות בין האינטרס החברתי הכרוך בעשיית צדק בהליך השיפוטי לבין חשיבות ההגנה על הפרטיות, עשוי להינתן, בנסיבות מיוחדות, משקל גובר לערך הראשון, שבלעדיו עלולים הליכי המשפט להימצא מסוכלים. בלא הבטחת הליך שיפוטי תקין, עלולה המערכת החברתית ואכיפת החוק לספוג נזק שאינו ניתן לתיקון" (שם, פסקה 10 לפסק הדין).

מנגד, יכול בית המשפט להורות שלא להשתמש בראיה המבוססת על חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, חרף תרומתה של ראיה זו לגילוי האמת.

בכך בא לידי ביטוי אופייה היחסי של השאיפה להשגת האמת. "לעתים, נדרש איזון בין הצורך לגלות את האמת לבין הגשמת אינטרסים של הפרט והציבור, המצדיקים הענקת חסיון. אין לומר כלל כי תתגלה האמת גם אם יחרב העולם" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2).

כיצד נקבע משקלם של הערכים השונים?

התשובה הינה, כי משקלם של הערכים השונים מותנה במספר שיקולים שיש להתחשב בהם. משקלם עשוי להשתנות על פי מהותו של ההליך, אם הוא פלילי או אזרחי. כן עשויים הם להשתנות על פי זהותו של הפוגע, אם הוא עובד ציבור או אדם פרטי.

כאשר הפוגע הוא צד להליך, יש לשקול שני שיקולים עיקריים: ראשית, חומרת ההפרה. ככל שעוצמת ההפרה של הפרטיות היא גדולה יותר, כן גדל משקלו של השיקול המבקש להגן על זכות זו בהשוואה לשיקולים הנוגדים. גם השאיפה להבטיח הליך הוגן החושף את האמת עשויה לסגת מפני פגיעה קשה וחמורה בזכות לפרטיות. כפי שנפסק:

"בנסיבות בהן השגת הראיה היתה כרוכה בפגיעה חמורה בזכות-יסוד מרכזית של הנחקר, יגדל משקלם של הערכים המצדדים בפסילת הראיה" (פרשת יששכרוב)
בהקשר זה ניתן לציין, כי הפרה מכוונת של הפרטיות מצד המפר מחמירים את ההפרה ואילו הפרה מקרית מקלים עליה.

ראשית - יש הבחנה בין סיטואציה של הפרה מכוונת לבין סיטואציה של הפרה בלתי מכוונת ושלא בזדון. ברוח זאת נפסק בפרשת יששכרוב, כי "התנהגות פוגענית מכוונת מצד גורמי החקירה עשויה, אפוא, להוות נסיבה כבדת-משקל בעד פסילת הראיה גם כאשר הפגם אינו חמור";

שנית, ערכו הראייתי של החומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות. ככל שהראיה חיונית יותר להוכחת האמת כן יגבר משקלה לעומת משקלה של הפגיעה בפרטיות. בהקשר זה יש להתחשב באפשרות הקיימת להוכיח את האמת במקרה הקונקרטי באמצעות חומר שהושג כדין, או באמצעות חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, אך שפגיעתו בפרטיות היא קלה יותר.

שני שיקולים אלה הם העיקריים, אך אין הם היחידים (ראו פרשת ועקנין, עמ' 436; השוו, פרשת יששכרוב). כך, למשל, יש להתחשב בזכויותיו של צד שלישי, שאינו צד למשפט, ואשר זכותו לפרטיות עשויה להיפגע.

הנה כי כן, סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות מטיל על בית המשפט תפקיד קשה של איזון בין הערכים והאינטרסים המתנגשים. עליו ליתן משקל לחומרת ההפרה ולחומרת הפגיעה בזכות הפרטיות מזה ולערכו הראייתי של החומר הפוגע מזה. בכל אלה עליו לפעול במידתיות. "נדרשת, איפוא, מידתיות בפגיעה בזכות לפרטיות, ובהחלטה האם לפגוע בה ובאיזה שיעור על בית המשפט להשתכנע בחיוניות החומר המוגן לצורך המשפט, ועליו לצמצם את הפגיעה בפרטיות אך למידה החיונית לצורך השגת התכלית הראויה" (השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת פלוני, פסקה 10 לפסק הדין).


כאמור, בג"ץ הכריע שלא להתיר את השימוש בראיות כנגד האישה בפסק הדין נשוא פרק זה. הוא קובע, כי הפגיעה בפרטיותה של העותרת אינה אך במעשה הצילום, אלא בחוסר תום הלב בבילוש ובהתחקות אחריה בביתה, אשר גרמו לה הטרדה. חרף זאת, הוא קובע, כי היה על בית הדין הרבני לבחון, אם אינן מצויות ראיות אחרות שיש בהן כדי לאפשר את מיצוי הליך הגירושין שלפניו, בלא להיזקק לצילומים או למראי העיניים של המשיב.


התוצאה הינה, איפוא, שבית המשפט מחזיר את התיק לבית הדין הרבני האזורי על מנת להמשיך בהוכחת העילה לגירושין מטעם הבעל על פי עקרונות הדין העברי.


ביקורת על פסק הדין שניתן בבג"צ

לדעת הח"מ, עם כל הכבוד לזכות לפרטיות ולהגנה על כבוד האדם - כל עוד על בעל להוכיח כי אשתו זנתה תחתיו על מנת לפטור עצמו ממזונות אשה ואין די בפירוד ביניהם כדי שלא יהיה חייב לכלכל אותה - אין זה ראוי להעמיד קשיים בפני יכולת ההוכחה של מעשה זנות על ידי האשה, שכן ברוב המקרים חיי אישות נעשים בחדרי חדרים ובמקומות פרטיים ולא במקום ציבורי - ועל כן פסיקת בג"צ מעמידה קושי טכני/מעשי שקשה להתמודד עמו.

היטיב לתאר את המצב כב' הדיין רב דיכובסקי עת התייחס לסוגיה זו של הפגיעה בפרטיות מול הצורך לדעת את האמת בזו הלשון:

"אדם הנשוי לאשה ומגיעות אליו שמועות כי אשתו אינה נאמנה לו, וכתוצאה מכך אסורה עליו, האם אינו זכאי לברר את האמת? האם אין זו זכותו וחובתו של כל אדם לדעת את מצבו האישי שלו ושל בן הזוג הקשור עמו? המושג 'תום לב' משמעותו כי הדבר לא נעשה באופן שרירותי בכדי להציק או להכאיב לזולת, אלא נעשה בכדי לאמת או לשלול שאלה קיומית הנוגעת לאדם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשני בני אדם הקשורים זה בזו בבית של נפש וגוף, עד כדי שהם הופכים ל'בשר אחד'. האם לא זכאית ה'יד' לדעת את שלום ה'רגל'. בני הזוג הופכים במהלך הנישואין ל'עץ אחד', כלשון הנביא יחזקאל (פרק לז) לגבי שבטי ישראל: 'וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך'. אם לגבי רכוש המשפחה רואה החוק האזרחי את בני הזוג כ'עץ אחד' - ולא אכנס לוכוח ההלכתי בנושא זה - על אחת כמה וכמה שיש לראותם כיחידה אחת לגבי חייהם המשותפים. על כן אני מתקשה לקבל את עמדת בא כוח המערערת שאין לראות כאן תום לב ושאין כאן הגנה על עניין אישי כשר" (פסקה ג' לפסק הדין שניתן בבית הדין הרבני הגדול בסוגיה זו).

על כן, לדעת הח"מ, מן הראוי היה להקל ב"הכשרת" ראיות, מקום שאי קבלתן יטיל על אדם חיוב כספי כלפי זולתו, או יקשור אותו בקשר נישואין לתקופה מתמשכת -רק בשל העדר הכשירות של הראיות או אי החוקיות שבהשגתן.


לפסקי הדין המאוזכרים במאמר"

ע"מ 5264/12 אלמונית נ' אלמוני, 23.10.2012
ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ
בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה
בש"פ 4481/00 יחזקאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 245
רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2)

* עו"ד אלינור ליבוביץ, עוסקת בדיני משפחה, גירושין ובגישור, מנהלת ובעלת האתר gerushin.co.il.

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

קטגוריות


שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





עורכי דין בתחום דיני משפחה באזור :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות בתחום דיני משפחה

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ