לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ש' שטמר) ברמ"ש 41790-12-11 מיום 4.6.2012, במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת כנגד החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (סגנית הנשיא ש' ברגר) בתמ"ש 36382-03-10 מיום 23.11.2011 לדחות את בקשת המבקשת להגיש כראיה תמלול שיחה שהוקלטה אשר מקורה, כביכול, בהאזנת סתר על פי חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 (להלן: חוק האזנת סתר).
תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים
1. המבקשת והמשיב נישאו זו לזה בשנת 1985. בחודש אוגוסט 1997 עזב המשיב את ביתם המשותף של בני הזוג. ביום 6.8.1997 הגישה המבקשת בבית המשפט לענייני משפחה תביעות שונות כנגד המשיב, ובהן תביעה למשמורת, מזונות ורכוש. המשיב מצידו הגיש תביעה משלו לפירוק שיתוף. במהלך השנים ניהלו הצדדים הליכים שונים לפני בית המשפט לענייני משפחה, אך לצורך הבקשה הנוכחית אין צורך לפרטם. במקביל, ניהלו (ועודם מנהלים) הצדדים הליכי גירושין בבית הדין הרבני. כיום, 15 שנים מיום פרידתם, הצדדים טרם התגרשו זה מזה.
2. כאשר שונה חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) באופן המתיר להגיש תביעה לאיזון משאבים בפועל בטרם מתן גט, הגישה המבקשת ביום 22.3.2010 תביעה לאיזון זכויותיה ברכוש המצוי בשליטת המשיב. במקביל לתביעה זו ביקשה המבקשת כי ימונה אקטואר אשר יעריך את שווי זכויותיו של המשיב. המבקשת ביקשה כי חוות הדעת של האקטואר תיערך ביחס לשלוש נקודות זמן - בשנים 1997 (עזיבתו של המשיב את הבית), 2000 ו-2003. המשיב התנגד וביקש כי חוות הדעת תיערך ביחס לחודש אוגוסט 1997 בלבד - הוא "מועד הקרע" בין בני הזוג. המשיב טען כי התייחסות למספר נקודות זמן בחוות הדעת תייקר ותאריך את ההליך שלא לצורך. בד בבד ביקש המשיב כי ייערך הליך הוכחות בנוגע למועד הקרע, וכי רק לאחריו ימונה האקטואר.
3. בהמשך, ביום 6.1.2011 הגישה התובעת בקשה להגשת ראיות: תמלילים וחומר חקירה, שמקורם בשנת 1997, ואשר הופקו חודשיים לפני שהמשיב עזב את הבית המשותף. המבקשת הסבירה כי החומר נאסף בתקופה הנ"ל בעת שחוקרים פרטיים ביצעו עבורה חקירה בנוגע למשיב. לשיטת המבקשת, מן החומר הראייתי ניתן ללמוד כיצד תכנן המשיב להבריח ממנה רכוש וכן מהו היקפו. לטענתה, בנסיבות הנדונות גובר אינטרס גילוי האמת על חיסיון הראיות האמורות, זאת נוכח הוראת תקנה 258יד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), לפיה רשאי בית המשפט לענייני משפחה לקבל כראיה כל עדות שהובאה לפניו אף כאשר זו איננה קבילה בבית משפט אחר. עוד הפנתה המבקשת להוראת סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), לפיה מסורה לבית המשפט גמישות דיונית ביחס לדיני הראיות וסדרי הדין. המשיב מצידו התנגד להגשת הראיות מחמת שהושגו בהאזנת סתר שלא כחוק. עוד טען המשיב כי הצגת הראיה תפגע בזכותו לפרטיות כאמור בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.
4. בהחלטתו הורה בית המשפט לענייני משפחה על מינוי אקטואר על מנת שתונח לפני הצדדים ולפני בית המשפט "המפה הכלכלית" המלאה ביחס לזכויות הכספיות של הצדדים. בית המשפט הוסיף וקבע כי המועד הקובע לשם עריכת חוות הדעת יהיה מועד הגשת התביעות הראשונות על ידי הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה, דהיינו: 6.8.1997. בית המשפט הטעים כי לאחר שתוגש חוות הדעת, עם התקדמות ההליך המשפטי, יוכלו הצדדים לעתור לשינוי המועד הקובע וכי חוות הדעת תשונה בהתאם במידת הצורך. באשר להגשת הראיות דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו כי זו הוגשה על ידי המבקשת 14 שנים מאז החלו להתברר ההליכים בין בני הזוג. בית המשפט הוסיף כי המבקשת לא נתנה כל הסבר להתנהלותה זו, וכי בכך טמון חוסר ניקיון כפיים מצידה.
5. בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטה זו לבית המשפט המחוזי - נדחתה. באשר לדחיית הבקשה להגשת הראיה, ציין בית המשפט כי אין די בנימוק שסיפק בית המשפט לענייני משפחה - התנהלותה הדיונית של המבקשת - לשם דחייתה. בית המשפט המחוזי ציין כי התנהלותה של המבקשת יכולה להילקח בחשבון בעת קביעת משקלה של הראיה. הנימוק החלופי שסיפק בית המשפט המחוזי לדחיית הבקשה הוא כי הראיה שביקשה המבקשת לצרף הושגה בהאזנת סתר שלא כחוק. על פי סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר, דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראותיו לא יהיו קבילים כראיה בבית המשפט. באשר להוראת תקנה 258יד לתקנות קבע בית המשפט כי אין בכוונתו להידרש אליה שכן היא ממילא מקנה לבית המשפט שיקול דעת, מה גם שלא מדובר בעניין כה עקרוני שיש להעדיפו בבירור על פני תכלית האיסור לקבל בבית המשפט ראיה שהושגה בהאזנת סתר. בית המשפט הוסיף וציין כי "סעיף 8 דן בחלוקת רכוש באופן לא שוויוני ואינו לענייננו".
תמצית נימוקי הבקשה
6. לשיטת המבקשת מעוררת הבקשה שאלות עקרוניות ביחס לאיזון הראוי בין דיני הראיות ודיני המשפחה. בפרט, יש לבחון לטענתה - לראשונה - מהו היחס בין ההוראות הדיוניות המאפשרות לבית המשפט לענייני משפחה להתיר הגשת ראיות שאינן קבילות ולהגמיש את סדרי הדין לשם עשיית משפט צדק, מול העקרונות הקבועים בחוק האזנת סתר. המערערת מוסיפה כי בקשתה מעוררת את שאלת המתח בין הצורך להגן על זכויותיה הקנייניות של בת זוג הסובלת מנחיתות מובנית במישור הראייתי מול בעלה המחזיק במידע וברכוש הרלבנטי, אל מול ההגנה הנדרשת במישור הגנת הפרטיות בין בני הזוג. באשר להחלטת בית המשפט המחוזי טוענת המבקשת כי הלה שגה בהתייחסו, בטעות, לסעיף 8 לחוק יחסי ממון על פני הסעיף הנכון, הלא הוא סעיף 8(א) לחוק. כן נטען כי טעה בית המשפט כאשר פסק כי מקור הראיה בהאזנת סתר אסורה, מבלי שנקבעו ממצאים לעניין זה בערכאה הדיונית. עוד מלינה המבקשת כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא מדובר בעניין עקרוני, כאשר בפועל נקבע (בפסק דין קודם) כי המשיב עשה כל מאמץ להסתיר את האמת מפניה. בפועל, המבקשת זקוקה לראיה על מנת להוכיח את קיומם של הנכסים ואת היקפם.
תגובת המשיב
7. לשיטתו של המשיב, אין כל הצדקה ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר למבקשת ניתנה גישה מלאה למידע המצוי בחזקת המשיב. לגופו של עניין מבהיר המשיב כי האמור בהקלטה ממילא אינו רלבנטי עוד, וכי לכל היותר ההקלטה תלמד כי המשיב התרברב בשעתו ביחס לשווי החברה המצויה בבעלותו. ממילא ניתן ללמוד אודות שוויה האמיתי של החברה באמצעות ראיות אובייקטיביות אחרות. לבסוף טוען המשיב כי תקנה 258יד לתקנות וסעיף 8(א) לחוק אינם יכולים להכשיר שימוש בראיות שהושגו בדרך של האזנת סתר.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, בתגובת המשיב ובתשובת המבקשת (שחזרה בעיקרו של דבר על עיקרי הבקשה), הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בראש ובראשונה אבהיר כי הבקשה הנוכחית מכוונת כלפי ההחלטה שלא לאפשר למבקשת להגיש את הראיה מושא המחלוקת בלבד. את טענת המבקשת לפני בית המשפט המחוזי לעניין המועד הקובע לצורך עריכת חוות דעת האקטואר, זנחה המערערת במסגרת בקשתה הנוכחית.
9. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לסכסוך הקונקרטי [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. גם אם אמנם מעוררת הבקשה שאלה משפטית כללית אשר ראוי לדון בה לעת מצוא, בנסיבותיה הפרטניות של הבקשה - כפי שפורטו כדבעי על ידי שתי הערכאות - סבורני כי אין להיזקק לה. יש לזכור כי היעתרות לבקשה למתן רשות ערעור, על אחת כמה וכמה כשמדובר ב"גלגול שלישי", היא סמכות המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט [ראו, למשל: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית 210 (מהדורה שניה, 2008); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 628 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן); רע"א 7175/12 קידר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים(טרם פורסם, 11.10.2012)]. כבר נפסק כי בית המשפט לא ימהר לעשות שימוש בסמכותו האמורה כאשר עסקינן בשאלות הנוגעות לסדרי דין, בהם לערכאה הדיונית נתון ממילא שיקול דעת רחב [ראו, למשל: רע"א 7280/12 לייבוביץ נ' פסי (טרם פורסם, 20.10.2012), פסקה 6 להחלטתי].
10. ואם בשיקול דעת עסקינן, ההוראות אליהן הפנתה המבקשת בניסיון "להכשיר" את הראיה שברצונה להגיש, קרי: תקנה 258יד לתקנות וסעיף 8(א) לחוק, אכן מקנות לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת רחב. כפועל יוצא מכך, סמכות זו מוקנית גם לערכאת הערעור מכוח תקנה 462 לתקנות [ראו והשוו: גורן, בעמ' 669-668; ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ(טרם פורסם, 9.7.2012), פסקה 33 לפסק דיני]. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נראה שהראיה שבנדון מהותית לשם הוכחת טיעוניה של המבקשת, באופן המצדיק את קבלתה חרף בעיית הקבילות שהיא מעוררת (על פני הדברים). לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי, שעה שהבקשה מובאת לפני במסגרת בקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי". יוער כי הנמקתו של בית המשפט המחוזי יפה גם באשר לסעיף 8(א) לחוק, כך שאינני סבור שהטעות שנפלה בהחלטתו לעניין זה, עת סבר כי המבקשת הפנתה לסעיף 8 לחוק יחסי ממון, מצדיקה כשלעצמה את התערבותו של בית משפט זה. אוסיף ואציין כי אף להתרשמותי הראיה בה עסקינן אינה כה מהותית כפי שמנסה להציג זאת המבקשת, בהתחשב בכך שנראה כי טענותיה ניתנות להוכחה בראיות אחרות, כמקובל [ראו והשוו לנושא של קבלת ראיות חרף פגיעה בפרטיות: בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (טרם פורסם, 14.5.2006), פסקה 33 לפסק דינו של הנשיא א' ברק ("יש להתחשב באפשרות הקיימת להוכיח את האמת במקרה הקונקרטי באמצעות חומר שהושג כדין")]. מאותה סיבה ממש סבור אני כי לא הוכיחה המבקשת כי ייגרם לה עיוות דין באם תידחה בקשתה.
11. בשולי הדברים ניתן לתמוה מדוע לא טרחה המבקשת לנסות ולהציג את הראיה בשלב מוקדם יותר אם סברה כי מדובר בראיה כה מהותית, בשים לב לכך שההליכים המשפטיים בפרשה מתנהלים בין הצדדים מזה כ-14 שנים ולכל הפחות בחלקם התעוררה שאלת יכולתו הכלכלית של המשיב (למשל, בעת הדיון בתביעת המזונות משנת 2003).
12. הנה כי כן, במכלול הנסיבות הנתון אינני סבור כי עלינו להידרש לשאלות שמעוררת הבקשה. אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, ז' בחשון תשע"ג (23.10.2012).