אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> הכתובה – מעמדה ההלכתי והמשפטי

הכתובה – מעמדה ההלכתי והמשפטי

מאת: הרב גד אדרי, עו"ד | תאריך פרסום : 15/02/2010 12:00:00 | גרסת הדפסה

מבוא

סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (להלן - חוק שיפוט בידה"ר) מורה, כי נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה, ובסעיף 1 לחוק האמור נקבע, כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים. בשורה של פסקי דין פסק בית המשפט העליון, כי עם חקיקתו של חוק שיפוט ביהד"ר, כל תובענה הקשורה בענייני נישואין מקומה בפני ביהד"ר.

הנישואין על פי המשפט העברי

מרן הרה"ג יוסף קארו זצ"ל, מחבר השולחן ערוך פסק, כי על כל יהודי לשאת אישה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה כאילו שופך דמים וממעט הדמות וגורם לשכינה להסתלק מישראל. הרמ"א זצ"ל הוסיף בהגהותיו, כי כל מי שאין לו אישה שרוי ללא ברכה בלא תורה וכו', אינו נקרא אדם וכיוון שנשא אישה עוונותיו מפקפקים (ר' שו"ע , אה"ע, סי' א', א').

על פי דעתם של חכמי ישראל, נישואין כדת משה וישראל (להלן- כדמו"י) מאפשרים ליהודי לקיים את מצוות "פריה ורבייה" בקדושה ובטהרה, ובהם נושא הגבר את האישה ומוטלות עליו חובות וזכויות, כלפי האישה.

הנישואין בדין העברי מיוסדים על חוזה משפטי מחייב, שתניותיו נקבעו על דעתם של חכמי ישראל. החוזה המשפטי הוא הכתובה ויש אף שמצרפים לה כתב תנאים, ושני מסמכים אלו מסדירים את היחסים הרצויים לבני הזוג, הן במישור שבינו לבינה והן במישור הממוני והמזונות (על קדמוניות הכתובה ניתן ללמוד מרש"י המפרש כי אברהם אבינו נתן כתובה לאשתו לשרה (בראשית, כ"ה, ו') וממצאים ארכיאולוגיים. על דיני הכתובה ניתן ללמוד ממסכת כתובות שבתלמוד ובשו"ע, אה"ע ונושאי כליו).

בין הגבר ובין האישה העומדים לבוא בברית הנישואין כדמו"י נערך אפוא חוזה, הוא הכתובה, אליה יש המצרפים "כתב תנאים" כאמור, שחלק מתניותיה הן קוגנטיות וחלקן דיספוזיטיביות.

התניות הדיספוזיטיביות ניתנות למשא ומתן בין הגבר ובין האישה עובר לנישואין על פי הכלל "כל תנאי שממון תנאי הוא " (ר' פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, פלונית נ' פלוני, תיק מספר 1-21-4979, מיום 8.2.2005).

חכמי ישראל פסקו, כי עם הנישואין יתחייב היהודי כלפי אשתו בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים:

א. עשרת הדברים: מזונותיה, כסותה (ובכלל זה מדור וכלי הבית, ר' אה"ע ס' עג, א'), עונתה, עיקר כתובתה, רפואתה, פדיונה, קבורתה, זכות האישה להיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, זכות בנותיו להיות ניזונות אחר מותו עד לאירוסיהן ולהיות בניה הזכרים ממנו היורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם.

ב. ארבעת הדברים : מעשיה ידיה, מציאתה, פירותיהם וירושתה.

נחלקו חכמי ישראל באשר לאופי "המזונות, הכסות והעונה". יש מהם שפסקו ששלושה מהחיובים המוטלים על הגבר הם חיובים מהתורה (מדאורייתא) והן 'שארה כסותה ועונתה' (שמות כא, י') שארה – אלו מזונותיה, כסותה – כמשמעה, עונתה – "לבא עליה כדרך כל הארץ". יש מחכמי ישראל שחלקו באשר לחיוב המזונות והכסות ופסקו כי החיוב הוא מתקנת חכמים (ר' הרמב"ן בפירושו על התורה (שמות כא, י), שפסק כי מזונות ומלבוש שאינן אלא מדבריהם של חכמים (כמובן שהראשונים נחלקו לנוכח מחלוקת תנאים בגמרא ור' באריכות בספרו של הרב יהודה פריס, "יד יהודה" על שולחן ערוך, אבן העזר, סימנים סט – פח, עמ' 1 – 6).

מכל מקום, בין חכמי ישראל קיימת הסכמה כי 'עונתה' היא חיוב מדאורייתא והיא אינה ניתנת להתניה, בה בשעה שבממד של המזונות והממון, הגבר והאישה רשאים לשאת ולתת ולקבוע הסדר מזונות וממון ביניהם עם סייגים.

נפסק בדין העברי כי (ר' אה"ע, סי' ס"ט, ד' – ז'):

היות ומעשה ידי האישה כנגד מזונותיה יכולה אישה, ולא הבעל, לומר לבעל שאינה ניזונה מכספו ואינה עושה.

הבעל אינו רשאי לומר שאינו זן את האישה ואינו נוטל מעשה ידיה.

הבעל ראשי לומר לאישה "צאי ומעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלים לך".

האישה אינה יכולה לומר לבעל שאינה מזכה אותו בפירות נכסי מלוג ושהיא מוותר על זכותה כי יפדה אותה משבייה וזאת כדי שלא תתערב בין הגויים.

הבעל וכן האישה אינם רשאים להתנות תנאי כל שהוא באשר לירושה ולקבורה.

להלכה נפסק, כי אם הבעל התנה שלא יתחייב מאחד הדברים שהוא חייב בהם, או שהאישה התנתה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שהוא זוכה בהם, התנאי יתקיים, חוץ משלושה דברים שאין תנאי מועיל בהם והם: עונתה, עיקר כתובתה וירושתה ( שם, סי' ס"ט, ו').

המשמעות המשפטית היא, כי הנישואין כדמו"י נערכים לאחר עריכתו של "חוזה", הוא הכתובה, על דעתם של חכמים, המסדיר הלכה למעשה את חובותיו/זכויותיו של הבעל ואת חובותיה/זכויותיה של האישה, שבחלקם ניתנים לקביעה כפועל יוצא של משא ומתן בין בני הזוג עובר לנישואין.

הכתובה

2 עדים חותמים על הכתובה והחתן מתחייב בפני העדים ב"קניין סודר", ויש אף המקפידים שהבעל יתחייב בתקיעת כף ו/או בשבועה.

חז"ל אסרו על בעל לשהות עם אשתו ללא הכתובה אפילו לשעה אחת, כדי שלא תהא האישה קלה בעיניו להוציאה מביתו על ידי גירושין (ר' כתובות, נ"ז, וב- שו"ע אה"ע סי' ס"ו, ס"ג). בהיעדרה של כתובה, בעילת הבעל היא בחזקת בעילת זנות (ר' כתובות נד), אם כי יש הפוסקים, כי אם החתן התחייב ב"קניין סודר" בפני עדים את חיובי הכתובה, אין איסור לשהות ללא שטר הכתובה, כיוון שהאישה סומכת על העדים (רמב"ם פ"י הלכות אישות הל"ט, שו"ע אב"ע ס"א).

במקרה של כתובה שהלכה לאיבוד או נעלמה, חובה לכתוב כתובה אחרת ואסור לשהות בלעדיה, כאשר הכתובה הנכתבת במקום אותה שאבדה נקראת "כתובה דאירכסא " (ר' "קונטרס הכתובות" בספרו של הרב שמואל אליעזר שטרן, "כתובה כהלכתה - פסקים, חקרי הלכות ובירורים בענייני הלכות כתובות והמסתעף, שטרות כתובה מדוקדקות", מהדורה חדשה עם הוספות, בני ברק - תשנ"ו).

יש שהעלו את הטענה, כי יש לבטל את מוסד הכתובה לנוכח השתרשותו של חרם דרבנו גרשום בכל תפוצות ישראל שהורה כי אין מגרשים אישה אלא לדעתה. אין בידי לקבל טענה זו. התלמוד מנמק את הצורך בכתובה- "היינו טעמה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" ( ר' כתובות יא. ) וכן פוסק הרמב"ם – " וחכמים הם תיקנו כתובה לאישה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה") משנה תורה, הלכות אישות פ"י, ה"ז).

אולם זה אינו כל עניינה של הכתובה. הכתובה היא לא רק חוזה משפטי, אלא הינה מסמך הכולל בחובו חוזה משפטי הכרוך אל חיוביהם של בני הזוג כלפי שמיים. הכתובה מנוסחת על דעתם של חכמים, עם מתן אפשרות לבני הזוג לקבוע את תניותיה הדיספוזיטיביות, ומטרתה להסדיר את מערכת היחסים שבין הבעל לאשתו במישורים של יחסי האישות, יחסי הממון, מזונות, ירושה וקבורה, כאמור לעיל בהרחבה. על כן, אין לדידי מקום לביטול מוסד הכתובה כפי שהוצע בעבר (ר' ד"ר יאיר שיבר, עו"ד, "מוסד הכתובה, כלום הגיעה העת לשינוי?!").

משמעות הכתובה בימנו

הכתובה, כאמור, אינה רק ל"צורך פרפראות ויופי המליצה והמסיבה", אלא היא פעולה משפטית, המהווה חוזה מחייב משפטית על פי הדין.

על החתן לקרוא היטב את כל שכתוב בשטר הכתובה, ולהבין את משמעות ההתחייבויות המפורטות שם, ואם אינו מבין היטב, על מסדר הקידושין או העדים, לבאר לו את תוכן הדברים (שו"ע אב"ע סי' ס"ו, ג' - המורה כי מי לעת גירושין טוען שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה אינו נאמן). מיד לאחר שהובהרו הדברים לחתן, הוא מבצע "קניין סודר" על כל ההתחייבויות שבכתובה, המתבצע בדרך כלל בסמוך להליכה לחופה, ויש המקפידים שבשטר הכתובה יצוין, כי הבעל משעבד את עצמו ואת נכסיו לאישה, על ידי קניין מטלטלי אגב קרקע (ר' לדוגמא נוסח הכתובה להרשב"ץ בשו"ת סי' ש"א).

כשדנים בזכויות או בחובות הנגזרים מהכתובה, יש ליישם את מכלול דיני החוזים בדיוק כפי שיש ליישמם כשדנים בכל חוזה אחר ובכלל זה ביחס להסכם יחסי ממון בין בני זוג (ר' פס"ד של בית הדין הגדול לערעורים בירושלים בתיק 1 – 21 – 4979, מיום 8.2.05).

הכתובה, שתניותיה הן על דעת חכמים עם הסייג כי חלק מהן ניתנות לקביעה על ידי בני הזוג, מסדירה אפוא את מכלול היחסים שבין בני הזוג הבאים בברית הנישואין כדמו"י, הן במישור יחסי האישות שבין בני הזוג, והן במישור המזונות, האישה וילדיה, הממון, הירושה, הרפואה וכיו"ב. בנוסף, לכתובה השלכה אף על הזכויות והחובות של מי מהצדדים לאחר מות אחד מהם ו/או שניהם כמו ירושה וכו'.

הכתובה תופסת מקום נכבד בחוקי המדינה, ובין היתר ב:

סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ה' תשל"ג – 1973 המורה כי אין בחוק עצמו כדי לפגוע בזכויות האישה לפי כתובתה ו/או לפי החוק לתיקון דיני משפחה, תשי"ט – 1959.

סעיף 59(7) לחוק הירושה, ה' תשכ"ה – 1965, המורה כי על בימ"ש להתחשב בעת קביעת הזכות למזונות ומידתם, בין היתר, במה שמגיע לבין הזוג של המוריש על פי עילה הנובעת מקשר האישות, לרבות מה שהאישה מקבלת על פי כתובתה.

סעיף 65 לחוק הירושה, המורה כי הוראת צוואה השוללת או מגבילה זכות למזונות לפי חוק הירושה – בטלה. ונראה כי סעיף זה חוקק כמתחייב, בין היתר, על פי ההלכה במשפט העברי, הקובעת כי זכות האישה להיות ניזונה מנכסיו של המוריש ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה וזכות בנותיו להיות ניזונות אחר מותו עד לאירוסיהן.

סעיף 104א'(3) לחוק הירושה, המורה כי האישה זכאית לגבות את סכום כתובתה, במידה והסכום סביר, לאחר שהעיזבון יסלק את התשלומים הנצרכים לקבורתו של המוריש, הוצאות צו הירושה וניהול העיזבון (סעיפים קטנים א'(1) ו- א'(2)), וקודם לתשלום חיובים של המוריש הנובעים מקשר האישות והמגיע לבן הזוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, ה' תשל"ג, או לפי הסכם ממון כמשמעותו בחוק.

סעיף 148 לחוק הירושה, המורה, בין היתר, כי חוק הירושה אינו בא לפגוע ביחסי הממון בין איש לאישתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות.

בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים פסק (ר' פס"ד של כב' הדיינים הגאונים הרב ש' דיכובסקי, הרב ע' בר שלום והרב א' שמן שליט"א בפסק דינם בתיק 1 – 21 – 2201 פלונית נ' פלוני, מיום כ"ט אדר תשס"ד, 22.3.04 ) כי:

" ...... הלכת השיתוף, אינה הלכה למשה מסיני. היא פרי האומדנא של יחסי הממון שבין בני הזוג, לפי הנוהג בימינו. זוג נשוי בתקופתנו שונה ממה שהיה מקובל בימים עברו. כיום, החלק המכריע של הזוגות הנשואים רואים עצמם כ"בשר אחד", לא רק בתחום של יחסי האישות, אלא גם בתחומי הממון...."

(ההדגשות שלי – א.ג)

עולה מפסיקתם של הדיינים הגאונים, כי זוג נשוי בימינו נישא על דעת כי הם עושים איש לרעהו במישור הממוני, בחזקת כריתה מכללא של "כתב תנאים" או "חוזה ממוני", המורה כי כל הנכסים שיצטברו מיום הנישואין, מבלי הבחן על שם מי מהמצדדים הנכס רשום, הוא של בני הזוג בחלקים שווים. כן נפסק, כי ככלל, ההלכה על פיה נכסים שרכשה אישה במהלך נישואיה שייכים לבעל , ובלשון התלמוד "מה שקנתה אישה קנה בעלה" (גיטין עז), אינה בהכרח תקפה בימינו ויש לבחון כל מקרה לגופו.

הווה אומר, כי נכס הרשום על שם מי מהצדדים מצוי בידי מי שעל שמו נרשם הנכס בחזקת נאמנות ו/או בשליחות בין הזוג השני והמסקנה הנדרשת היא, שהבעל זכאי וכן זכאית האישה, לחלוקה שווה של כל הנכסים שנצברו על ידם, בין אם הנכסים רשומים על שם שניהם ובין אם הנכסים רשומים על שם מי משניהם ו/או מוחזקים על יד צד ג' עבור מי משניהם, מיום הנישואין ועד למועד הקובע, הוא המועד בו פקעה השותפות בין בני הזוג.

מכאן, שבעל ואישה זכאים לחלוקה שווה של מכלול הנכסים כאמור לעיל הן בנישואין ראשונים ויהא מספר הנישואין אשר יהא, אלא אם כרתו בני הזוג לפני הנישואין או במהלכם הסכם יחסי ממון בין בני זוג, שהוא בחזקת "כתב התנאים", הקובע כי במישור הרכושי ישרור ביניהם משטר כפי שיקבע בתניות ההסכם שנכרת ביניהם. זאת, גם על פי המשפט העברי כמתחייב על פי דין ורתנו הקדושה - "שכל הסכם שממון הסכם הוא".

עולה מהאמור, כי ישנה חשיבות עצומה לכל הסכם שנכרת בין בני הזוג עובר לנישואין. היה ובני הזוג לא כרתו שום חוזה עובר לנישואין המסדיר ביניהם את החובות והזכויות, נוצר מצב בו קיימים לפנינו "הכתובה" מחד, וההסדר לאיזון המשאבים שהצטברו במהלך הנישואין על ידי בני הזוג חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, מאידך גיסא.

היחס שבין הסכם יחסי ממון ובין הכתובה

סעיף 17 ל-חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 ( להלן - חוק יחסי ממון) מורה כי :

"17.      אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה, ואין בו כדי לגרוע מהוראות סעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969."

(ההדגשות שלי – א.ג)

הווה אומר, הסכם ממון בין בני זוג אינו יכול לפגוע בזכויותיה של אישה על פי כתובתה. לא יכול להיות ספק, כי הוראה זו שבסעיף 17 לחוק יחסי ממון הינה קוגנטית, אלא אם בשעת עריכת הכתובה הסכם הממון היה לעיני מסדר הקידושין והעדים שחתמו על הכתובה כמתחייב על פי הדין העברי. יש לראות בהסכם הממון שנחתם מכוח חוק יחסי ממון בין בני הזוג עובר לנישואין בחזקת "כתב תנאים" המסדיר, בין היתר, את הצד הממוני שבין בני הזוג העומדים להינשא מכוח ההלכה ש"כל תנאי שבממון תנאי הוא ".

סעיף 2 לחוק יחסי ממון מחייב כי בני זוג העורכים הסכם ממון עובר לנישואין יאשרו ויאמתו אותו:

"2.אישור ואימות

(א)

(ב) בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין.

(ג1) הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.

(ד) הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה; בחוק זה, "התרת נישואין" – לרבות גירושין, ביטול נישואין, הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם או פירוד לפי דין דתי שאינו מאפשר גירושין."

עוסקים אנו בנסיבות בהן בני הזוג ערכו הסכם ממון עובר לנישואין, ומסתבר כי לאחר החתימה על הסכם הממון שאומת כדין, הבעל, שעורך את הכתובה ומחתים את העדים עליה לפני ההליכה לחופה, מבלי שהכלה נשאלת כלל על המוסכם בינה לבין הבעל המיועד, לא הציג את הסכם הממון בפני מסדר הקידושין כמתחייב על פי הדין האישי משום שיש לראות בהסכם הממון בין בני זוג כתב תנאים שיש לכרוך אל הכתובה.

יודגש, כי ייתכן והסכם הממון שאומת ואושר כנ"ל, יכלול תניות הנוגדות את תניות הכתובה שנקבעו על ידי חכמי ישראל הן במישור יחסי האישות והן במישור דמי המזונות לאישה ו/או לילדיה או במישור הממוני שיצטבר במהלך הנישואין ו/או ביחס לנכסים שהצטברו בידי מי מהצדדים קודם לנישואים הנוכחיים (נכסי מלוג ו/או נכסי צאן ברזל).

על פי דיני החוזים, חוזה מאוחר בזמן גובר על המוקדם, למצער משום שהחוזה המאוחר עשוי להוות ראיה, כי מי מהצדדים חזר בו מכל התניות שבהסכם הממון, והכריז במעשיו כי תניותיה ותנאיה של הכתובה מחייבים אותו. על כן, קיימת חשיבות עצומה לכך, שבעת עריכת הכתובה וחתימת העדים עליה, יציג הבעל את הסכם הממון כדי לכרוך אותו אל הכתובה בחזקת "כתב תנאים", אחרת, האישה יכולה לטעון כי גמרה בדעתה להינשא לבעל על פי הכתובה ותנאיה בלבד.

יודגש, כי הסכם הממון יקבל תוקף מחייב על פי הדין האישי הרובץ על הצדדים, רק כאשר הסכם הממון המוקדם בזמן נכרך לכתובה המאוחרת שנחתמה ביום הנישואין.

נראה כי זה היה הרציונאל לקביעתו של המחוקק, שהורה בסעיף 2(ג) לחוק יחסי ממון כי הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם של הנישואין, יכול שאימותו על ידי רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין.

יודגש, כי סעיף 2(ג) לחוק יחסי ממון מורה, כי אימות על ידי רושם/מסדר הקידושין "יכול לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין". בשעה שסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון נוקט בלשון של אימות בידי נוטריון שהוא בגדר "אימות" ולא בגדר "אישור" כפי שזו גם הלשון ביחס לבימ"ש למשפחה או ביחס לבית הדין הרבני.

האמור לעיל מקבל משנה תוקף לנוכח הוראות סעיף 3 לחוק יחסי ממון, המחייב את רשם הנישואין להסביר לבאים בברית הנישואין כדמו"י את משמעות העדר הסכם ממון ביניהם:

"תחולת ההסדר

3. (א) לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.

(ב) בני זוג שלא ביקשו אימות של הסכם ממון בהתאם לסעיף 2(ג), יסביר להם רושם הנישואין לפני עריכתם את תכנו ומשמעותו של סעיף קטן (א)."

הווה אומר, על רושם הנישואין מוטלת החובה מכוח החוק להסביר לבני זוג שלא בקשו אימות הסכם ממון שנערך ביניהם לפני הנישואין, את תוכן ומשמעות האמור בסעיף קטן (א). מכאן, שאם בני הזוג לא עשו הסדר ממון ואם עשו וההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון.

סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מתייחס לזכויות האישה לפי כתובתה ובהלכה זכויות אלו יכולות להיחשב גם זכויות למזונות, בכלל זה מזונות קטינים, הנקראים תנאי כתובה, ובכתובה נרשם גם הסכום של תוספת הכתובה (ר' פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים בתיק מספר 1 – 21 – 4979, מיום כ"ט שבט תשס"ה, 8.2.05).

סעיף 17 לחוק יחסי ממון מורה כאמור לעיל , בין היתר, כי :

"17. אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני משפחה ( מזונות) תשי"ט 1959 או מזכויות האישה לפי כתובתה....."

( הדגשה שלי – א.ג.)

למעשה יש כאן קביעה קטגורית, כי אין בחוק או בהסכם ממון בין בני זוג שאושר או אומת מכוחו כדי לגרוע מזכויותיה של אישה לפי כתובתה.

כאמור לעיל, בין זכויותיה של אישה על פי כתובתה נכללים גם מזונותיה. עיון בכתובה מלמד כי החתן מתחייב בזאת הלשון:

"...הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא ... אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר יתיכי כהלכת גוברין יהודאין..."

(הדגשה שלי – א.ג)

לא יעלה על הדעת שהתחייבות החתן על פי הכתובה תהא ריקה מתוכן!

אם כך, אם הסכם ממון שאושר או אומת מכוח החוק האמור ייכרך כדין לתנאי הכתובה, כמתחייב על פי הדין האישי, יהא להסכם הממון בין בני הזוג תוקף משפטי מחייב, וזאת אף בהתאם לדיני החוזים הכלליים. לא יעלה על הדעת שבני זוג יערכו ויחתמו על שני חוזים שתניותיהם נוגדות. פשוט הוא, כי בנסיבות האמורות יגבר החוזה המאוחר על החוזה הראשון כי חזקה היא שהצדדים חזרו בהם מתניותיו של החוזה הראשון.

התייחסות הפסיקה לנושא

בעיית היחס שבין כתובה לבין הסכם ממון הקודם בזמן התעוררה בבימ"ש העליון מקדמת דנה בע"א 208/64 בלגור נ' אריאלי, פד"י ח"י(4) 189 (להלן - פרשת בלגור). במקרה זה, ערכו בני הזוג "זיכרון דברים", לפיו אם תאריך האישה ימים מעבר לאיש, ידאג האיש לכך שתזכה בחמשת אלפים לירות ובזכות להמשיך ולהתגורר בביתם במשך שנה. בתמורה, ויתרה האישה על כל זכויותיה האחרות בעיזבון וחודש ימים לאחר כריתת ההסכם נישאו בני הזוג כדת משה וישראל. האיש נפטר והאישה תבעה מן העיזבון מזונות וזכות מדור לשארית חייה. בנסיבות אלה בימ"ש דן בשאלת תקפות ההסכם שנכרת בין בני הזוג לפני שהבעל חתם על הכתובה לפני החופה. כב' השופט כהן ז"ל פסק:

"מן המפורסמות הוא שאין אישה נכנסת לחופתה בלי שתינתן לה כתובה, ושהכתובה היא בטופס מודפס ובנוסח הקבוע ועומד מימים ימימה והשווה לכל אישה ואישה. רוצים בני-הזוג להתנות ביניהם תנאים שבממון, השונים מאלה המצויים בנוסח הכתובה, מנהג ישראל הוא כי יעשו כן בהסכם נפרד, ולא ימחקו או יתקנו תניות מטופס הכתובה. פשיטא, שכשנעשה הסכם כאמור בין בני הזוג, אם בשעת הנישואין ואם לפני הנישואין (וייתכן אפילו לאחר הנישואין), יש לקרוא את הכתובה על תניותיה בכפוף להסכם המיוחד שבין בני-הזוג..."

(ההדגשות שלי – א.ג)

לנוכח קביעותיו האמורות פסק השופט כהן, שההסכם שנעשה בין המערערת לבין המנוח למרות שנעשה כחודש ימים לפני נישואיהם הוא תקף לנוכח תניה מתניותיו הקובעת מפורשות כי ההסכם ייכנס לתוקפו בשעת הנישואין בלבד.

ניתן להסיק, כי להסכם לא היה כל תוקף לפני הנישואין, אך בשעת הנישואין נכנס ההסכם לתוקפו בד בבד עם הכתובה עצמה. על כן, אף מהטעם האמור, אין לדבר כלל על חוזה מאוחר אשר יש בו כאילו לבטל חוזה שקדם לו (ר' סעיף 11 ואילך לפסק דינה של כב' השופטת נאור בבע"מ 9692/02 פלונית נ' פלוני).

מפרשת בלגור הסיקה כב' השופטת נאור, בפסק דינה בבע"מ 9692/02, כי יש לראות את הסכם הממון ואת הכתובה לא כמסמך מאוחר ומסמך מוקדם, אלא כשני מסמכים שנעשו בד בבד. על אף שלא נחתמו באותו מועד, שני המסמכים הם למעשה ביטוי אחד לכוונת הצדדים בכל הנוגע לחיובים שהמנוח נוטל על עצמו במסגרת קשר הנישואין, ואשר נקודת הזמן הרלוונטית לגבי אותם חיובים היא זהה בשני המסמכים- מועד הנישואין.

כב' השופט נאור פסקה בבע"מ 9692/02, כי לעובדה שהנישואין בפרשת בלגור היו תנאי מתלה אין כל חשיבות. אין בידי להסכים לקביעה זו. הדין האישי הוא הדין העברי, הדורש כי אל הכתובה יצורף מסמך, הוא "כתב התנאים" או "הסכם ממון", שנערך על ידי בני הזוג עובר לנישואין וממנו יהא ניתן ללמוד על המשטר שבני זוג הסכימו עליו הן במישור היחסים האישיים שביניהם והן במישור המזונות וההון (וכך פסק כב' השופט כהן ז"ל בפרשת בלגור). בפרשת בלגור, בני הזוג התנו בזיכרון הדברים, שאינו אלא "כתב תנאים" או "הסכם ממון", שלהסכם יהא תוקף מחייב רק עם הנישואין וממילא משמע כי האישה גמרה בדעתה להינשא לאיש ובתנאי שלהסכם שנכרת ביניהם לפני הנישואין יהא תוקף מחייב.

סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע, כי הסכם יחסי ממון בין בני זוג וכל שינוי בהסכם האמור יהא בכתב. ממילא עולה כי כיום, זיכרון הדברים לא היה מועיל, שכן הסכם יחסי ממון בין בני זוג צריך להיות בכתב ועליו לכלול תניה מופרשת כי תוקפו ישתכלל עם הנישואין ו/או שיצורף לכתובה במעמד חתימת העדים על הכתובה.

אי ביצוע האמור מוביל לכך, שלהסכם ממון בין בני זוג שאושר ואומת באחת הדרכים הקבועות בחוק לא יהא תוקף מחייב כי לפנינו יהיו מונחים הסכם ממון שנכרת ונחתם לפני הנישואין וחוזה שני, הכתובה, שהיא חוזה מאוחר יותר בזמן ועל כן תניותיה גוברות.

טעם נוסף הוא, כי הכתובה היא חוזה שתניותיו נקבעו על ידי חכמי ישראל והיא אינה ניתנת להתניה בעלמא אלא בצירוף חוזה כתוב שאינו אלא בחזקת "כתב תנאים" או בחזקת "הסכם יחסי ממון בין בני זוג" שאומת ואושר כדין.

כב' השופטת נאור בבע"מ 9692/02 האמור לעיל פסקה, כי לדעתה פרשנותו הנכונה והראויה של סעיף 17 לחוק יחסי ממון היא זו שאינה שוללת מן הצדדים את הזכות להתנות על החלקים הדיספוזיטיביים שבכתובה. משמעות הסעיף, כפשוטו וכלשונו, היא כי אין בחוק עצמו כדי לפגוע בזכויותיה של האישה לפי כתובתה. כב' השופטת נאור סוברת כי אין זה סביר שתכלית החוק היא להפקיע מן הצדדים את הזכות להתנות, באמצעות הסכמים שנעשו מכוח החוק, על אותם חלקים בכתובה הנתונים ממילא לשיקול דעתם. אכן, חלקים משמעותיים בכתובה נתונים לשיקול דעתם של הצדדים ואין כל מקום לסבור שחוק יחסי ממון בא לגרוע מזכותם של הצדדים לעצב את תוכן הכתובה הנתון לשיקול דעתם - כפי שיקול דעתם. האם יעלה על הדעת, למשל, כי זוג אשר בא בברית הנישואין וכתב בכתובה סכום גבוה - לא יוכל לעשות לאחר הנישואין הסכם לצמצומו של סכום זה?

בכל הכבוד אין בידי להסכים לכל קביעותיה של כב' השופטת נאור.

ראשית, הדין האישי, הוא הדין העברי, מאפשר לבני זוג הבאים בברית הנישואין כדמו"י להתנות ביניהם כל תנאי שיש בו לשנות את התניות הדיספוזיטיביות שעוצבו על דעתם של חכמי ישראל.

שנית, הדין העברי מחייב כי המשטר שבני הזוג עיצבו במו"מ ביניהם עובר לנישואין, יעלה עלי מסמך עליו יהיו חתומים 2 עדים, הוא "כתב התנאים" או "הסכם יחסי ממון בין בני זוג" מאושר ומאומת כדין, ושמסמך זה ייכרך לכתובה. אם רוצים בני-הזוג להתנות ביניהם תנאים שבממון או המזונות, השונים מאלה המצויים בנוסח הכתובה, מנהג ישראל הוא כי יעשו כן בהסכם נפרד, ולא ימחקו או יתקנו תניות מטופס הכתובה (ר' בפרשת בלגור).

שלישית, אין כל ספק שחוק יחסי ממון בין בני זוג לא בא להפקיע את זכותם של בני הזוג לעצב את המשטר שישרור ביניהם לאחר הנישואין, אך בסייג אחד- עליהם לעצב מסמך שישקף את המשטר בו מעוניינים בני הזוג לחיות לאחר הנישואין. מסמך זה חייב להיכרך כדין לשטר הכתובה במעמד חתימת העדים עליה.

רביעית, אין בידי בני הזוג אשר באו בברית הנישואין כדמו"י והתברר כי הבעל כתב בכתובה סכום גבוה, כדי לשנות את הסכום אם על ידי הקטנתו ואם על ידי הגדלתו לאחר הנישואין.

המסקנה היא, שעל-פי פרשנותו הנכונה של סעיף 17 לחוק יחסי ממון, אין מניעה לקבוע שהסכם הממון נועד להתנות על חיובי הכתובה הדיספוזיטיביים, ובתנאי כי הוא ייכרך כדין לכתובה במעמד חתימת העדים על הכתובה בחזקת היותו למעשה "כתב תנאים" או "הסכם יחסי ממון בין בני זוג", שאושר ואומת כמתחייב על פי חוק יחסי ממון.

יש להדגיש, כי השאלה שנשאלה תתעורר רק בנסיבות בהן מי מבני הזוג יטען כי אין כל תוקף להסכם הממון בין בני הזוג שנערך לפני הנישואין ושלא נכרך לכתובה במעמד חתימת העדים. בדרך כלל תהא זו האישה, שתטען טענה זו לנוכח העובדה כי אין היא נוכחת במעמד החתימה על הכתובה, ועל כן יש בידה לטעון כי נישאה לבעל על דעת שתניות הכתובה תקפות והסכם הממון שנערך לפני הנישואין בטל, לנוכח העובדה שהבעל חתם על הכתובה והחתים על הכתובה שני עדים, שחזקה שביארו לו את משמעותה ותנאיה.

מנהג ישראל הוא, שמסדר הקידושין ו/או מי מקרב האורחים מקריא את הכתובה ו/או את עיקריה מתחת לחופה, ויש אף מי שטורח לתרגם את תוכנה לשפה העברית המדוברת מארמית, מיד לאחר ברכות הקידושין שמסדר הקידושין מברכן מתחת לחופה. יש לזכור כי לעת הזו העדים כבר חתמו על הכתובה והיא בחזקת מסמך בעל תקפות משפטית מלאה.

ועוד, מנהג ישראל הוא כי "כתב התנאים" המגדיר את המשטר שבני הזוג הסכימו כי ישרור ביניהם הן במישור היחסים האישיים שביניהם והן במישור ההוני והמזונות, נחתם על ידי החתן ועל ידי עדים עובר להעמדת החופה ונמסר למסדר הקידושין. יש אפוא לראות ב"כתב התנאים" "הסכם יחסי ממון בין בני זוג" לכל דבר ועניין המאומת ומאושר על ידי מסדר הקידושין כמתחייב על פי חוק יחסי ממון.

אשר על כן, חלוק אני על פסיקתה של כב' השופטת נאור בבע"מ 9692/02 האמור, הסוברת כי גישתה אינה זרה גם לדין הדתי החל על חיובי הכתובה. לדעתה, אף בפסיקת בית הדין הרבני הגדול ניתן למצוא כיוון מחשבה דומה לשלה, ולדוגמה היא מציינת את הפרשה שנדונה בתיק (גדול) 1-21-3655 פלוני נ' אלמונית מיום 22.2.2005, ובה תבעה אישה את תוספת כתובתה על סך חצי מיליון שקלים. בית הדין הרבני פסק, כי בנסיבות שפורטו שם אין האישה זכאית לתוספת הכתובה ופסק לה סכום של 18,000 ש"ח. בין נימוקיו ציין בית הדין כי:

"בין הצדדים נחתם הסכם ממון עובר לנישואין, שבו נקבעה חלוקת הרכוש במקרה של פירוד. הסכם הממון בוצע ביניהם וכל צד קבל את חלקו. אין בהסכם הממון כל התייחסות לכתובה, ויש להניח שהבעל לא היה מסכים לתת לאישה את מה שנקבע בהסכם, אם יחויב בנוסף גם בסכום של חצי מיליון שקל בגין הכתובה."

(ההדגשות שלי – א.ג.)

עינינו הרואות, כי האישה לא טענה כל טענה באשר לתקפותו של הסכם הממון, אדרבא, הצדדים קיבלו כל אחד את חלקו על פי הסכם הממון שנערך ביניהם.

במקרה האמור, ביהד"ר האזורי פסק כי הבעל חייב לגרש את האישה, וכי האישה הפסידה את מזונותיה ואת כתובתה, על כך היא ערערה. יודגש, כי ביהד"ר האזורי חייב את האישה בגט, ובנסיבות אלו, ואחרות שאין המקום לפרטן, כב' הדיין הגאון הרב דיכובסקי פסק כי לכתחילה, ללא כל קשר עם המקרה הנדון בפניו, יש לו בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. הדין העברי רואה בכך אסמכתא , הוי אומר, כתיבת סכום גבוה בכתובה אינו אלא "התחייבות לשם כבוד בלבד".

כב' הדיין הגאון הרב דיכובסקי היה זה שפסק, כאמור לעיל, כי "הלכת השיתוף, אינה הלכה למשה מסיני, אלא פרי האומדנא של יחסי הממון שבין בני הזוג, לפי הנוהג בימינו. זוג נשוי בתקופתנו שונה ממה שהיה מקובל בימים עברו. כיום, החלק המכריע של הזוגות הנשואים רואים עצמם כ"בשר אחד", לא רק בתחום של יחסי האישות, אלא גם בתחומי הממון" (ר' בתיק 1 – 21 – 2201 פלונית נ' פלוני, מיום כ"ט אדר תשס"ד, 22.3.04 ). מכאן, התעורר הקושי אצל כב' הדיין הגאון בנוגע לכתובה הנוקבת בסכום גבוה.

השכל הישר מוביל למסקנה המתחייבת, כי בנסיבות בהן נערך הסכם ממון בין בני הזוג ובו נקבע אופן חלוקת הנכסים שיצטברו במהלך הנישואין ובני הזוג נהגו על פיו בפועל, אין להעלות על הדעת כי הבעל גמר בדעתו כי סכום הכתובה הגבוה שציין בכתובה יינתן לאישה בנוסף לנכסים שחלק עמה מכוחו של הסכם הממון ועל כן יש לראות בו אך ורק אסמכתא, דהיינו התחייבות לשם כבוד בלבד.

נכון להסיק, כי גם בגדרי הדין הדתי ניתן לתת משקל לאומד דעתם של הצדדים. דה עקא, אומד דעתם של הצדדים יקבע בהתאם לדיני הראיות שבדין העברי וזה מחייב בשאלה הנדונה כאן את קיומו של מסמך שיצורף לכתובה כאמור לעיל בארוכה.

סיכום

לנוכח המכלול נראה, כי מוסד הכתובה רלבנטי מאוד למי שנישא כדמו"י. בני זוג הנישאים כדמו"י יטיבו לעשות באם יערכו ביניהם הסכם יחסי ממון או כתב תנאים המסדירים את מהמשטר שישרור ביניהם בכל הנושאים שתניותיהם הן בחזקת תניות דיספוזיטיביות.

על רושמי הנישואין למלא את חובתם כמתחייב מסעיף 3 לחוק יחסי ממון, ולהסביר לכל מי שבא בברית הנישואין כדמו"י את נושא הכתובה ו/או כתב תנאים ו/או הסכם יחסי ממון, למצער משום שיהא בכך כדי לצמצם את עוגמת הנפש, האכזבות ומפח הנפש של בני הזוג לעת שיחליטו כי נישואיהם הגיעו לקיצם ועליהם ללכת כל אחד לדרכו לאחר מתן גט פיטורין.

לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:


* הרב גד אדרי, עו"ד, מוסמך לרבנות, נושא תארים אקדמיים ב-B.Sc , M.Sc in Biology, תלמיד לתואר שלישי (Ph.d) במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. המשרד מתמחה בדיני מעמד אישי ובדיני משפחה, וכן עוסק בדין האזרחי, בדין המסחרי, בדין הפלילי, בדיני הנזיקין, הרשלנות הרפואית ובתביעות כנגד משרד הביטחון והמל"ל. www.gad-law.co.il

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

חוקים קשורים

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ