השופטת ע' ארבל:
הבקשות שבפנינו למתן רשות ערעור עניינן בסוגיה, האם זכאית אשה לגבות את כתובתה בנוסף ועל רקע זכויותיה האחרות הנובעות מהסכם יחסי ממון שנערך בין בני הזוג עובר לחתונתם ומצוואתו של הבעל המנוח.
לאחר שעיינו בבקשות ובתשובות להן ושמענו את טענות הצדדים בדיון שנערך בפנינו, החלטנו לראות את הבקשות כאילו ניתנה בהן רשות ערעור ולדון בהן כבערעורים על פי הרשות שניתנה.
העובדות
1. המבקשת בבע"מ 9692/02 (להלן: המבקשת או האשה) והמנוח (להלן: המנוח או הבעל) נישאו זה לזו בחופה וקידושין ביום 26.6.97. נישואין אלו היו עבור המנוח נישואין שניים, לאחר פטירתה של אשתו הראשונה.
המנוח היה נשוי לאשתו הראשונה כשלושים שנה ומנישואין אלה נולדו לו שלושה ילדים, הם המבקשים 2 - 4 בבע"מ 9700/02 (להלן גם: המשיבים או הילדים). במהלך תקופת נישואיו הראשונים הקים המנוח, יחד עם שני שותפים נוספים, ובשלב מסוים בסיוע בני משפחתו, מפעל בקרית ביאליק לייצור מוצרי מתכת לבניה (להלן: החברה). בשנת 1993 נפטרה אשתו הראשונה של המנוח. לאחר פטירתה הסתלקו הילדים מעיזבון אמם לטובת אביהם על פי בקשתו והוא הפך לבעליו הבלעדי של רכוש המשפחה, לרבות הזכויות בחברה ובבית המשפחה בנהריה.
2. אחר הדברים הללו, בשנת 1994, הכיר המנוח את המבקשת (להלן: בני הזוג). לאחר היכרות בת כשלוש שנים, החליטו השניים להינשא. עובר לחתונתם, ביקשו בני הזוג להסדיר את ענייני הממון שביניהם בהסכם ממון (להלן: הסכם הממון), אשר אושר בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' השופט י' גרניט) בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בהסכם קבעו בני הזוג שתחול הפרדה ברכוש שיש לכל אחד מהם, פרט לשני עניינים: הבעל התחייב להעביר על שם האשה מחצית הזכויות בבית בקיסריה בו גרו יחד, בית אשר הבעל רכש מכספו. כן התחייב הבעל כי במקרה של פטירה שלו תהא האשה זכאית לפיצויי הפיטורים המגיעים לו מהחברה.
כשבוע לאחר עריכת ההסכם, נישאו המנוח והמבקשת זה לזו. במעמד החופה חתם הבעל על שטר כתובתה של אשתו, בסך של 3,000,000 ש"ח.
3. כחודשיים אחרי החתונה, ביום 24.8.97, ערך הבעל את צוואתו האחרונה (להלן: הצוואה). על פי הצוואה, הילדים ירשו את כלל נכסי המנוח, פרט לנכסים מסוימים אותם ציווה לאשתו: ראשית, קבע המנוח כי אשתו תירש את מחצית הזכויות בביתם שבקיסריה, באופן שביחד עם זכויותיה על פי הסכם הממון, מלוא הזכויות בבית תהיינה לאשה. כן ציווה המנוח, כי לאחר פטירתו, חשבונות הבנקים המשותפים לו ולאשתו, יהיו של אשתו. ביום 25.10.98, כשנה אחרי עריכת הצוואה, ביצע המנוח את האמור בהסכם הממון והעביר את מחצית הזכויות בביתם בקיסריה על שמה של המבקשת.
כעבור חודשיים נוספים, ביום 25.12.98, לאחר כשנה וחצי מיום חתונתם, נפטר המנוח.
4. ביום 4.3.99 פנתה המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתביעה לקבלת פיצויי הפיטורים להם היה זכאי המנוח מהחברה. כאמור, בהתאם להסכם הממון שערכו בני הזוג, במקרה של פטירת הבעל, פיצויי הפיטורים יהיו שייכים לאישה. בכתב תביעתה ציינה המבקשת כי היא מגבילה את התביעה למיליון ש"ח לצורכי חישוב האגרה בלבד, תוך שהיא שומרת לעצמה את הזכות לדרוש מהחברה את היתרה, סכום העומד לטענתה על כמיליון וחצי ש"ח נוספים. בפועל, עד היום קיבלה המבקשת מהחברה סכום העומד על כמיליון ש"ח.
5. ביום 9.3.99, ימים ספורים לאחר שהגישה האשה את תביעתה בעניין הפיצויים, ניתן צו לקיום ירושה, לבקשת בתו של המנוח וללא התנגדות, על ידי הרשם לענייני ירושה בחיפה. כפי שצוין כבר לעיל, על פי הצוואה זכאית האשה לקבל את מחצית הזכויות בבית בקיסריה, אשר שוויין - לפי הערכת שמאי מיום 13.3.00 - עומד על 262,500 דולר של ארה"ב, וכן חלקו של המנוח בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג, ששוויו 90,000 ש"ח בקירוב.
6. לסיכום הדברים עד כה. מכוח הסכם הממון קיבלה המבקשת נכסים ששוויים, נכון למועד פתיחת ההליכים הנוכחיים, מעט מעל שני מיליון ש"ח: דמי הפיצויים בסך של מיליון ש"ח ומחצית הזכויות בבית בקיסריה, אשר נרשמו כאמור על שמה עוד לפני פטירתו של המנוח. בנוסף לנכסים אלו, זכאית המבקשת מכוח הצוואה לנכסים ששוויים מעט מעל מיליון ש"ח: המחצית השניה של הבית בקיסריה ומחצית חשבון הבנק המשותף. סך כלל הנכסים להם זכאית המבקשת, מכוח הסכם הממון ומכוח הצוואה, הינו מעט מעל שלושה מיליון ש"ח, נכון למועד פתיחת ההליכים הנוכחיים.
7. חודשים מספר לאחר קיום הצוואה, פתחה המבקשת בהליכים הנוכחיים לתבוע את כתובתה. כאמור, במעמד החופה נקבע בכתובתה של המבקשת סך של 3,000,000 ש"ח. לטענתה, חובת תשלום הכתובה הינה חובה משפטית, המוטלת על העיזבון, בנוסף ובנפרד לזכויותיה האחרות של המבקשת על פי הסכם הממון או הצוואה. המשיבים התנגדו לפירעון הכתובה והעלו מספר טענות, שעיקרן כי אביהם לא התכוון להתחייב בתשלום סכום כה גדול עבור הכתובה, בפרט על רקע העובדה שדאג לצרכי אשתו הן בהסכם הממון והן בצוואה.
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
8. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המבקשת לגבות את כתובתה, בקבעו כי מתוך הנסיבות כולן יש להסיק כי המנוח לא התכוון לכך שהמבקשת תזכה על פי הצוואה בנוסף לזכויותיה על פי כתובתה. על רקע קביעה זו, אשר התבססה בין היתר על עדויות, קבע בית המשפט שיש לפרש את הצוואה באופן שהמבקשת לא תזכה הן על פי הצוואה והן על פי הכתובה, אלא על פי הצוואה בלבד. למסקנה זו הגיע בית המשפט בהתבססו על החלטה שניתנה בנסיבות דומות בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"ע (ת"א) 951/75 קיפר נ' רבשטיין, מנהל עיזבון, פ"מ תשל"ח(2) 3 (להלן: עניין קיפר)). באותו עניין נדונה בקשתה של אלמנה לגבות את כתובתה מהעיזבון, זאת בנוסף לחלקה על פי צוואתו של בעלה המנוח. בית המשפט דחה את התביעה לאחר שקבע, כי על פי אומד דעת המצווה ותוך יישום סימן ק"ו לשולחן ערוך חלק אבן העזר (להלן: אבן העזר), המבקשת לא היתה זכאית לגבות את כתובתה. בשל חשיבותם, מן הראוי להביא כאן את דברי בית המשפט בעניין קיפר:
"הפרשה הנדונה כאן דורשת אמידת דעתו של המצווה כאמור לעיל.
במסכת בבא בתרא דף קל"ב מוצאים אנו דיון דלקמן:
'הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה'.