|
ביהמ"ש העליון קבע לאחרונה, בפרשת יפעת, כי ניתן לחייב נתבע בתובענה ייצוגית בגילוי מסמכים, עוד בשלב המקדמי של בקשה לאישור התביעה כייצוגית. המחבר עומד על פרטי ההלכה החדשה ועל הקשיים שהיא מעוררת, תוך כדי דיון בתכליתה ובמאפייניה של התובענה הייצוגית.
מבוא
לאחרונה קבע בית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין) בפרשת בועז יפעת ואח' נ' דלק מוטורס ואח'[1], כי ניתן לחייב נתבע בתובענה ייצוגית בגילוי מסמכים, עוד בשלב המקדמי, בו על בית המשפט להחליט אם לאשר לתובע העומד בפניו להגיש את תביעתו כייצוגית.
בפסק דינו הפך כב’ השופט ריבלין את החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה על ידי כב' השופט קלינג[2], שסבר כי אין זה ראוי להתיר הליכים מקדמיים של גילוי ועיון במסגרת ההליך לאישור תובענה כייצוגית.
בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו על שני טעמים: האחד, שאין לאפשר את קיומם של הליכים מקדמיים במסגרת הליך מקדמי אחר, שכן הדבר יביא לסרבול ועיכוב ההליך המקדמי של אישור תובענה כייצוגית. השני, החשש מפני הכבדה על הנתבע הכרוכה בקיומם של הליכי גילוי ועיון כבר בשלב המוקדם של הדיון בתובענה.
הליכי הגילוי והעיון במסמכי היריב הנם אחד האמצעים שמעמידות תקנות סדר הדין האזרחי לרשות הצדדים, על מנת שיוכלו להכין את עצמם כראוי לקראת הבירור המשפטי. אמצעי זה מקל על בעל הדין שלטובתו הוצא צו הגילוי בהוכחת טיעוניו במהלך המשפט, ומחזק את סיכוייו לנצח במשפט[3].
לפיכך אני סבור, כי קביעת בית המשפט מקרבת את ההליך הייצוגי להליך הרגיל; בית המשפט העליון צעד למעשה צעד נוסף לעבר הפיכת התובענה הייצוגית מבן חורג בתחום המשפט האזרחי, למסלול מרכזי ובד בבד שינה מהותית את הנגישות לבית המשפט ואת אופי ההליכים המתנהלים בו[4].
עמדת הפסיקה בטרם הלכת יפעת
שורשיה של הלכת יפעת נ' דלק מוטורס מצויים עוד בפרשת טצת נ' זילברשץ[5], שם נקבע כי הנתבע בתובענה שמגישה מבקש להכיר בה כתובענה ייצוגית, זכאי לבקש צו לגילוי ועיון במסמכי התובע. זאת, בתנאי שהמסמכים שגילויים נדרש נוגעים לשאלות הרלבנטיות להליך אישורה של התובענה כייצוגית. ברם, עד הלכת יפעת לא דן בית המשפט העליון במצב ההפוך, בו מבקש אישור התובענה כייצוגית הוא שמבקש את גילוי המסמכים.
ככל שמדובר בבית המשפט המחוזי עלתה שאלה זו בפרשת קיבוץ אורים נ' מדינת ישראל[6], שם נקבע על ידי כב' השופט עדיאל כי יש ליתן גילוי מסמכים מוקדם, אך מן הראוי להגביל צו לגילוי מסמכים לגילוי מיוחד (ולא גילוי כללי), המתייחס למסמכים קונקרטיים, שקיומם כמו גם המידע הנכלל בהם, ידוע למבקש, לפחות בקווים כלליים, ומעוגן בבקשה עצמה.
בפרשת חברת השקעות דיסקונט נ' דרין[7]דחתה כב’ השופטת פלפל את בקשת התובע לגלות מסמכים בשלב המקדמי שלפני אישור התובענה כתובענה ייצוגית. ד"ר פלפל סבורה, כי הנחת העבודה והמוצא היא כי מגיש תובענה ייצוגית, מכיר את עילות התביעה, מכיר את המצב העובדתי, וכי דווקא מצב זה הוא שגרם לו להגיש את תובענתו. עתירה לגילוי מסמכים בשלב שעדיין לא ברור אם קיים בכלל יריבות, גורמת למחשבה שמא אין באמתחתו די עובדות לביסוס התובענה, ומטרת הבקשה היא "לדוג" עובדות אלה.
בית המשפט העליון בפרשת יפעת איננו הולך בדרכם של כב’ השופטים עדיאל ופלפל.
מה נפסק בפרשת יפעת
בית המשפט העליון קבע כי ניתן לחייב נתבע בתובענה ייצוגית בגילוי מסמכים, אך מן הראוי להתנות זכות זו בתנאים:
האחד, הזכות לעיין במסמכי הצד שכנגד תתייחס אך ורק למסמכים שהם רלבנטיים לשלב המוקדם
של אישור התובענה כייצוגית. על התובע מוטלת החובה לשכנע את בית המשפט מה טיבם של המסמכים אשר גילוים מבוקש על ידו.
השני, על בית המשפט לוודא עובר למתן צו הגילוי, כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית המלמדת על קיומה של עילה אישית כנגד הנתבע, ועל סיכוי להתקיימותם של תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית.
השלישי, על הצו יחולו אותן מגבלות המוטלות על צו גילוי ועיון שניתן בשלבים אחרים של הדיון, ויש לשים לב במיוחד על שמירת סודיות מסמכי הנתבע שימסרו למבקש, על מנת שהתביעה הייצוגית לא תשמש כלי לחשיפת סודות מסחריים.
בית המשפט חזר על הלכה זו בפסק דין חדש יחסית בעניין משה שוויג נ' שירותי בריאות כללית[8].
הקשיים הטמונים בהלכת יפעת
הגם שעקרונית פסיקת בית המשפט בפרשת יפעת נראית לי, בכל הכבוד הראוי, מוצדקת וראויה, אני סבור כי התמודדותו של בית המשפט עם הקשיים שמעוררת שאלת גילוי המסמכים בהליך אישור התובענה כייצוגית איננה מניחה את הדעת. להלן אעמוד על קשיים אלה ועל הדרכים להתמודד עמם.
הקושי הראשון שמתעורר, נוכח קביעת בית המשפט כי ניתן להורות על גילוי מסמכים בשלב של אישור התובענה הייצוגית, נוגע למקור החוקי של חובת הגילוי.
הוראות פרק ט', סימן ג' לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירות את הליך גילוי המסמכים ואת העיון בהם. תקנה 112 נועדה להקנות לבעלי הדין ידיעה בדבר המסמכים הנוגעים למשפט המצויים בידי יריביהם[9]. תקנה 113 מאפשרת לבעל דין לגלות אם מסמך ספציפי מצוי בידי יריבו. להבדיל מתקנה 112, תקנה 113 איננה מחייבת את היריב לגלות את כל המסמכים הרלבנטיים לעניין הנדון, ואף לא לחקור ולדרוש על מנת לאתרם. תקנות 114-118 עוסקות בזכותו של בעל דין לעיין במסמכים המצויים בידי היריב.
דא עקא, שתקנה 120(א) קובעת במפורש מסגרת זמנים נוקשה להגשת בקשה לצו גילוי מסמכים: התקנה איננה מאפשרת להגיש בקשה לצו גילוי מסמכים אלא לאחר המצאת כתבי ההגנה או התשובה. כידוע, בהליך המקדמי בו מוגשת בקשה להכיר בתובענה כייצוגית, לא מוגשים כתבי הגנה ו/או תשובה, ולכן לכאורה לא ניתן להוציא צו לגילוי מסמכים.
תקנה 120 מתייחסת לכל התקנות שקדמו לה בפרק ט', לרבות תקנות 112-113. לכן קיימת לכאורה סתירה בין האמור בתקנה 120(א) לבין האמור בתקנה 113, הקובעת כי בית המשפט רשאי בכל עת ליתן צו גילוי מסמך פלוני. ד"ר זוסמן כותב בספרו לעניין זה, כי הביטוי "בכל עת" בתקנה 113 מתייחס לפסוקית שאחריו[10], ואיננו מקנה לבית המשפט סמכות ליתן צו החורג מהמועדים שנקבעו בתקנה 120(א)[11]. לעומת ד"ר זוסמן, המשנה לנשיא ש' לוין אימץ פרשנות אחרת בפרשת הלבור נ' מיליקובסקי[12]כאשר קבע כי האמרה "בכל עת" בתקנה 113 מעניקה שיקול דעת רחב להורות על גילוי מסמכים בכל שלב משלבי הדיון. תקנה 120(א) איננה מגבילה שיקול דעת זה, אלא נועדה לסייע לבית המשפט בהפעלתו. כלומר, לדבריו בית המשפט מוסמך להיזקק לבקשה לצו לגילוי מסמכים גם לאחר שחלפה התקופה האמורה בתקנה 120, אך הוא רשאי גם לסרב לבקשה כזו. כב’ השופט לוין מסביר כי תקנה 120(א), להבדיל מתקנות 112-113, מופנית לבעל הדין ולא לבית המשפט, ולכן איננה מחייבת אותו.
פרשנות זו של כב’ השופט ש' לוין נועדה אמנם ליישב בין תקנה 113 לתקנה 120(א), אך הקביעה כי תקנה 120(א) מופנית אל בעל הדין ולא אל בית המשפט משליכה גם על פרשנותה של תקנה 112, כך שמתן צו כללי לגילוי מסמכים לפיה איננו מוגבל למסגרת הזמנים האמורה בתקנה 120(א).
הפרשנות שמציג ד"ר ש' לוין פותרת, אם כן, את הקושי במציאת מקור חוקי להליך גילוי המסמכים בשלב אישור התובענה כייצוגית.
ניתן בהחלט לחלוק על האמור בפסק דין זה. ניסוח התקנות איננו מצביע על הפרדה כזו בין בית המשפט לבין הצדדים. לפי פרשנות לשונית של הטקסט, כמו גם לפי פרשנות תכליתית, נדמה שתקנה 120, שכותרתה "תנאי למתן צו", מופנית גם לבית המשפט ולא לבעלי הדין לבדם. נראה כי מן הראוי להחיל את תקנה 112-113 בכפוף למגבלות הזמן שקובעת תקנה 120(א), כך שלא ניתן יהיה ליתן צו גילוי מסמכים אלא לאחר שהוגשו כתבי הגנה.
בפרשת יפעת נ' דלק מוטורס כב’ השופט ריבלין איננו מתייחס לקושי האמור. זאת, אף על פי שהמשיבות טענו במפורש כי תקנה 120(א) איננה מאפשרת ליתן צו גילוי מסמכים בהליך אישור תובענה כייצוגית, הואיל וטרם הוגשו כתבי הגנה או תשובה[13].
הקושי השני בהלכה שנקבעה בפרשת יפעת נובע מכך שסדרי הדין בישראל אינם מאפשרים לבקש צו לגילוי מסמכים בטרם הוגשה תביעה, כאשר מטרת הצו היא לאפשר ל"תובע" להחליט אם יש מקום להגשתה[14]. המשיבות בפרשת יפעת טענו כי מאחר שהליך אישור התובענה כייצוגית מתרחש בטרם הוגשה התובענה עצמה, הרי שהנתבע הוא בגדר "יריב פרוספקטיבי", שאין לבקש ממנו לגלות את המסמכים שברשותו. עוד טענו המשיבות כי המבקש שתביעתו תאושר כייצוגית, חייב כבר בעת הגשת בקשתו שיהיה בידיו כל הדרוש לצורך עמידה בתנאים הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית. לכן, לטענתן, אין הוא רשאי להגיש בקשה ורק אז לנסות ולתמוך את טיעוניו במסמכים שיבקש מהנתבע.
כב’ השופט ריבלין דוחה טענות אלה וקובע כי הליך אישור התובענה כייצוגית הוא הליך תלוי ועומד, והוא מציב בשני צידי המתרס שני בעלי דין. לכן, לפי קביעתו, אין תחולה לכלל הקובע כי אין לבקש גילוי ועיון ממי שהוא בגדר "יריב פרוספקטיבי" בלבד[15]. בד בבד הוא קובע, כי אין להשוות בין הליך אישור תובענה כייצוגית לבין הליכים מקדמיים אחרים, הואיל והתובענה הייצוגית היא הליך מיוחד בדיני הפרוצדורה האזרחית[16].
אמנם אין חולק כי בית המשפט לא ייתן צו לגילוי כללי של מסמכים, לפי תקנה 112, כאשר כוונת המבקש היא "לדוג" ראיות מאמתחתו של בעל הדין שכנגד[17]. ברם, אינני סבור כי זה המצב בענייננו.
חשוב לזכור כי הליך אישור התובענה הייצוגית איננו הליך מקדמי רגיל. הליך זה עשוי בוודאי לסתום את הגולל על אפשרות הגשתה של התובענה כייצוגית[18], דבר שיש לו השלכות גם מעבר לתובע ולנתבע המתדיינים.
יש לציין כי בפרשת יינון נ' כץ, שנדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, עמד כב’ השופט מודריק על הקושי הטמון בכך, שאדם המבקש להגיש תובענה ייצוגית זקוק לראיות כדי להוכיח שמתקיימים התנאים הדרושים לאישור בקשתו, אך כל עוד לא אושרה בקשתו, אין הוא רשאי לבקש לעיין במסמכים הנחוצים לו על מנת להוכיח את הדרוש. כך נוצר מעגל שוטה המכביד על מגישי התובענות הייצוגיות. מסקנתו של כב’ השופט מודריק הייתה שיש לאפשר גילוי מסמכים גם בשלב המקדמי של אישור הגשת תובענה כייצוגית[19].
בפרשת אורים הנ"ל, קבע כב’ השופט עדיאל כי יש להבחין בין הליך הבקשה לאשר תובענה כייצוגית מהליכים מקדמיים אחרים, הואיל ובהליך זה, על אף היותו הליך מקדמי, קיימת יריבות בין בעלי הדין ביחס לאישור התובענה כייצוגית[20].
קושי שלישי נוגע לתחימת זכותו של התובע הייצוגי לגילוי מסמכי הנתבע. התובענה הייצוגית הינה כלי דיוני, אך אין חולק שיש לה השפעות מהותיות מרחיקות לכת. ראינו לעיל, כי כב’ השופט ריבלין קובע כי התובע זכאי לבקש גילוי מסמכים כבר בשלב הבקשה לאישור הגשת התובענה, אך מציב לקביעה זו תנאים וסייגים. באופן דומה קבעו כב’ השופטים מודריק ועדיאל בפסקי הדין שצוינו לעיל. הצבת תנאים וסייגים למימוש זכותו של המבקש להכיר בתובענתו כייצוגית מעידה על היות ההכרעה בדבר זכותו לגילוי ולעיון במסמכים פרי איזון בין ערכים מתנגשים.
איזון זה מבקש להשיג צדק פרטני ביחסים שבין התובע לנתבע. במסגרת האיזון מוענק משקל רב לפערי המידע המבניים הקיימים בין הצדדים. כב’ השופט מודריק מציין כי הנתבעים בתובענות ייצוגיות הם בדרך כלל גופים כלכליים גדולים ורבי עוצמה. כמובן קשה להלין על תובע בתובענה ייצוגית שאינו מחזיק במידע, כאשר עילת תביעתו נובעת מהסתרת אותו מידע. מנגד, אין להתעלם מהנטל הכבד שעלול להטיל צו הגילוי על הנתבע. צו גילוי מסמכים מטיל על הנתבע עלויות, ומסכן אותו בחשיפת סודות מסחריים, וכל זאת בטרם הוכיח התובע את זכותו לנהל את ההליך[21].
אני סבור כי כאשר בית המשפט מבקש להחליט באם ליתן צו גילוי מסמכים אם לאו, עליו לבחון לא רק את האינטרסים של הצדדים להליך, אלא גם את האינטרס החברתי-ציבורי הכולל[22]. על בית המשפט לאזן בין יתרונותיה של התובענה הייצוגית ככלי אכיפה אזרחי, לבין הנזקים העלולים להיגרם לחברה בכללותה עקב שימוש לא ראוי בכלי זה[23].
התובענה הייצוגית נותנת מענה להתקיימותן של עוולות המאפיינות את החברה המודרנית, בה הפרט ניצב מול גופים גדולים המנצלים את כוחם על מנת להתעשר שלא כדין. הליך התובענה הייצוגית בא לאזן, לפחות באופן חלקי את יחסי הכוחות: התובענה הייצוגית מאפשרת לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנתבעים שסכום תביעתם או נזקם הכולל גבוה ביותר לאור ריבוי מספרם[24]. כך מפוצים אנשים אשר נגרם להם נזק קטן יחסית, ושאילמלא האפשרות לרכז את תביעותיהם בתובענה ייצוגית לא היה להם כדאי לתבוע את נזקם ולא היו מפוצים[25].
לאחרונה נקבע בפרשת א.ש.ת. לעניין חשיבותו של ההליך הייצוגי כדלקמן: -
"התובענה הייצוגית היא כלי חשוב ביותר מבחינה כלכלית משפטית וערכית
במיוחד בחברה מודרנית מתקדמת."[26];
וכן:
"התובענה הייצוגית היא מוסד בעל חשיבות רבה... ניתן לקבוע, ללא היסוס, כי
כאשר על כפות המאזניים מונחים יתרונותיה וחסרונותיה של התובענה הייצוגית,
יש משקל רב יותר לחיוב על פני השלילה. הכל מסכימים שלתובענה הייצוגית
תפקיד משמעותי - חברתי וכלכלי - וכי היא שינתה את פני ההליכים בבית
המשפט ואת הנגישות לבתי המשפט. בתחומים מסוימים היא נתנה מענה
ל"עוולות" האופייניות במיוחד לחברה המודרנית"[27].
מנגד, אין חולק כי קיימת סכנה שהתובענה הייצוגית תוגש ממניעים פסולים כגון סחיטה, קנוניה, מניעת תחרות, השתלטות עוינת ואף אם אין בה ממש היא עשויה לדחוק נתבעים להתפשר שלא ממניעים ענייניים על מנת להימנע מהתדיינות ארוכה, אשר עלולה לפגוע בהם עסקית גם אם לבסוף התובענה תידחה. תובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים עלולות להזיק לא רק לנתבעים עצמם אלא למשק בכללותו[28]. במצב כזה ברור שמי שעלול להיפגע אנושות הוא הנתבע שגיבוש כל התובעים בכוח מאיים עליו הן בהתמוטטות כלכלית והן בפגיעה בשמו הטוב. בנוסף על הסיכון לנתבע הנובע מזכייה אפשרית בתביעה ייצוגית נגדו, העלויות הכרוכות בניהולה עלולות להביא לכך שהנתבע יסכים לפשרה הגבוהה מערכה הצפוי של התובענה. העלויות שיחסכו אז אינן רק עלויות ניהול התיק אלא גם הפגיעה במוניטין. מדובר בעלויות משמעותיות יחסית לעלויות עבור התובע הייצוגי כבר בשלב המקדמי[29]. במקרים כאלה תוגש התובענה הייצוגית לא מתוך כוונה לנהלה עד הכרעה בפסק דין, אלא רק כדי לאיים על הנתבע באותן עלויות ראשוניות ובפגיעה במוניטין שלו.
אין חולק, אם כן, כי שימוש לא נכון במכשיר התובענה הייצוגית עלול להוביל לנזקים לאינטרס הציבורי, להרתעת יתר של חברות ואף לגלגול עלויות ההליך לפתחו של הפרט.
טיעון נוסף שיש להביאו בחשבון, עת מחליטים אם להתיר גילוי מסמכים בשלב המוקדם, הוא האם מתן צו לגילוי מוקדם לא יביא לסרבול של ההליך המקדמי לאישור התובענה כייצוגית. כב’ השופט קלינג סבור כי כך הדבר. לדעתו בקשת התובע כי יינתן צו לגילוי מסמכים יוצרת שרשרת של הליכים מקדמיים, מעין הליך מקדמי להליך המקדמי.
מנגד ניתן לטעון, כי הגילוי עשוי דווקא ליעל את הדיון, הואיל והמידע הרלבנטי לתביעה יהיה נגיש וגילויו ייתר את הצורך בחקירות ממושכות. גילוי המסמכים ימנע שיבוש של החקירה, שכן התובע לא יתוודע למידע רק מול דוכן העדים, דבר המקשה על בירור ההליך עצמו[30].
התנאים למתן צו גילוי שהוצבו בפרשת יפעת
כאמור, כב’ השופט ריבלין מציב שלושה תנאים למתן צו גילוי מסמכים במסגרת הליך אישור של התובענה כייצוגית[31]:
האחד: כדי למנוע בקשות סרק, שכל מטרתן פגיעה בנתבע, על בית המשפט לוודא, עובר למתן צו הגילוי, כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית המלמדת על קיומה של עילה אישית כנגד הנתבע, ועל סיכוי להתקיימותם של תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית.
השני: הזכות לעיין במסמכי הצד שכנגד תתייחס אך ורק למסמכים שהם רלוונטיים לשלב זה של ההליך - דהיינו, רק למסמכים שיש בכוחם להשליך אור על שאלת התקיימות תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית. על התובע מוטלת החובה לשכנע את בית המשפט כי זה טיבם של המסמכים אשר גילויים מבוקש על ידו.
השלישי: על צו לגילוי ועיון בשלב זה יוחלו המגבלות המוטלות על צו גילוי ועיון שניתן בשלבים אחרים של הדיון, ויש לשים לב במיוחד להבטחתה של שמירת סודיות מסמכי הנתבע שימסרו למבקש. זאת על מנת שהתביעה הייצוגית לא תשמש כלי לחשיפת סודות מסחריים.
בטרם אבחן את התנאים שמציב כב’ השופט ריבלין, אציין כי כב’ השופט מודריק הציב בפרשת יינון נ' כץ הנ"ל תנאים שונים[32]:
האחד: יש לבדוק שאמתחתו של המבקש איננה ריקה.
השני: יש לבדוק את תכלית הגילוי ואת נחיצותו. בתוך כך יש לבסס את ההנחה כי הנתבע מחזיק מידע העשוי לסייע לתובע בבקשתו.
השלישי: השופט מבחין בין סוגי תובענות וטוען כי כאשר מקורה של התובענה בהסתרת אינפורמציה הנטייה תהיה להורות על גילוי.
כאמור לעיל, כב’ השופט עדיאל סבור כי יש מקום לצמצם את צו גילוי המסמכים באופן שהצו יוגבל לגילוי מיוחד (להבדיל מגילוי כללי), המתייחס למסמכים קונקרטיים, שקיומם כמו גם המידע הנכלל בהם, ידוע למבקש, לפחות בקווים כלליים[33].
בכל הכבוד, אני סבור כי כב’ השופט ריבלין מעמיד משוכה גבוהה מדי בפני המבקש להתמנות לתובע ייצוגי. בבחינת גזירה שציבור התובעים הייצוגיים הפוטנציאליים איננו יכול לעמוד בה.
הביקורת מופנית לשתי הדרישות הראשונות[34] שמציב כב’ השופט ריבלין. לא ברור כיצד יוכיח תובע ייצוגי עילת תביעה אישית בהעדר מידע חיוני. גם לא ברור כיצד ירים התובע את נטל השכנוע באשר לרלבנטיות המסמכים אם לא ידע אילו מסמכים קיימים אצל הנתבע ?!
גם עמדתו של כב’ השופט עדיאל נראית בעייתית. כב’ השופט מבקש לאפשר מתן צווי גילוי מסמכים מכוח תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי, להבדיל מלפי תקנה 112. נראה לי שקביעה המחייבת את פירוט המסמכים המבוקשים תסכל את אישורן של תובענות ייצוגיות רבות על אף היותן ראויות ומוצדקות.
לעומת זאת, ככל שמדובר בתנאים שמציג כב’ השופט מודריק, נדמה כי מדובר בתנאים ראויים. שני התנאים הראשונים יוצרים איזון בין האינטרסים המתנגשים עליהם עמדנו לעיל. בהחלט נראה לי ראוי התנאי השלישי, אשר בא להקל עם המבקש להתנות לתובע הייצוגי, בתביעות בהן הוסתרה אינפורמציה מהתובע.
אני סובר כי התנאים שקובע כב’ השופט מודריק מבטאים איזון ראוי בין הרצון לאפשר גילוי מסמכים לבין הרצון למנוע טרחה מיותרת ולצמצם את העול המוטל על הנתבע, לעיתים על לא עוול בכפו.
הפסיקה שניתנה בעקבות הלכת יפעת
במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה חזר בית המשפט המחוזי על החלטת כב' השופט ריבלין. בפרשת אהוד נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת[35] אישרה כב' השופטת ה' אחיטוב-הרטמן בקשה לעיון וגילוי במסמכים כבר בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית (ניתן ביום 4.1.04).
באותו מקרה נטען כי חברת בזק הטעתה גולשים באינטרנט שעברו מספקית שרות הגישה לאינטרנט נטויז'ן למסלול גישה מוזל של בזק. התובענה הוגשה בהתאם לחוק הגנת הצרכן.
כב' השופטת אחיטוב-הרטמן ציטטה את התנאים למתן הצו כפי שנקבעו ע"י כב' השופט ריבלין בפרשת יפעת וקבעה כי המבקשים העמידו תשתית ראייתית מספיקה המלמדת על קיומה של עילה וכן כי הונחה התשתית הראשונית להתקיימות תנאי הסף לאישור התביעה כתביעה ייצוגית; יש בכוחם של המסמכים שהמשיבה נתבקשה לחשוף כדי להשליך אור על שאלת התקיימות תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית; ובאשר לתנאי השלישי, לפיו על צו הגילוי והעיון יוחלו המגבלות המוטלות על צו גילוי ועיון שניתן בשלבים אחרים של הדיון, בית המשפט הורה לשמור על סודיות מסמכי המשיבה וכי על המבקשים להיזהר בל ייחשפו סודות מסחריים של המשיבה.
באופן דומה נקבע גם בפרשת הרשקוביץ נ' סנואי ישראל בע"מ[36], אשר גם בה ניתן צו גילוי ועיון במסמכים.
לעומת זאת, בפרשת קלנר נ' תנובה[37] דחה כב' השופט לינדנשטראוס, בהיסמך על הלכת יפעת, בקשה למתן צו לגילוי ועיון במסמכים. בית המשפט קבע כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית המצביעה על קיומה של עילת תביעה אישית כנגד המשיבה. מנגד, קבע בית המשפט, כי המסמכים המבוקשים אינם רלבנטיים לשלב המקדמי של הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. כמו כן, בית המשפט קבע שאין די בבקשה כוללנית למסמכים שלא בטוח שקיימים, להבדיל מבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים. יש לציין, כי לגבי חלק מן המסמכים, בית המשפט משאיר פתח לגילוים בשלב מתקדם יותר של התביעה במידה וזו תאושר כייצוגית.
גם בפרשת חי אלי נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ[38], שגם בה הוגשה בקשה להכיר בתובענה כייצוגית בהתאם לחוק הגנת הצרכן, נדחתה בקשה למתן צו לגילוי מסמכים שהוגשה כנגד המשיבה.
כב’ השופטת שרה גדות דחתה את הבקשה בהסמכה על החלטת כב' השופט עדיאל בפרשת קיבוץ אורים הנ"ל. הואיל ומה שנתבקש בפרשת חי הוא שהמשיבה תגלה את הפרסומים שפרסמה באמצעי התקשורת (קלטות וידאו, אודיו וכו'), ככל שהם נוגעים לתביעה, מן הראוי היה, לדברי בית המשפט, כי בטרם הוגשה התובענה הייצוגית ינסו התובעים ויגלו בעצמם את הפרסומים. כך, הואיל והפרסומים אינם בידיעת המשיבה לבדה.
חשוב לציין, כי בפסק דין זה להבדיל מקודמיו, בית המשפט מתייחס אמנם להלכת יפעת, אך הוא איננו בוחן את התקיימותם של התנאים שנקבעו בה לשם מתן צו לגילוי מסמכים.
סוף דבר
לאור תקנות סדר הדין האזרחי בנוסח הקיים, קיימת בעיה ליתן צווי גילוי מסמכים במסגרת ההליך המקדמי של אישור תובענה כייצוגית. עם זאת, אני סבור כי לאור המטרות העומדות בבסיסו של ההליך, יש מקום ליתן צווי גילוי מסמכים וטוב עשה בית המשפט העליון כשאפשר זאת בפרשת יפעת, גם אם באופן מוגבל.
יש מקום להצטער על כך שהמחוקק לא מצא לנכון להתייחס לשאלה זו של גילוי ועיון במסמכים בשלב המקדמי בטרם אושרה תובענה כייצוגית במסגרת הצעת חוק המתגבשת במשרד המשפטים. התייחסות כזו תפטור את בית המשפט מן הצורך להתעמת עם הסתירה העולה מן התקנות, כאמור. בכוונת הח"מ לפנות לגורמים המתאימים בניסיון לשלב הסדר ספציפי לגבי צווי גילוי מסמכים בשלב המקדמי של ההליך הייצוגי.
פסקי הדין שאוזכרו במאמר
רע"א 10052/02 בועז יפעת ואח' נ' דלק מוטורס ואח'
ת.א. 1012/02, בש"א 12930/02 בועז יפעת ואח' נ' דלק מוטורס ואח'
רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ
רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ
ת.א. (י-ם) 2376/00 קיבוץ אורים נ' מדינת ישראל
ת.א. (ת"א) 1064/97 חברת השקעות דיסקונט נ' דרין (טרם פורסם)
10997/03, 10998 עו"ד משה שוויג נ' שירותי בריאות כללית
רע"א 2362/90 הלבור תעשיות בע"מ ואח' נ' עזרא מיליקובסקי
ת.א. 2486/02 כרמלטון בע"מ נ' בנק דיסקונט ואח'
ע"א 358/88 בלס נ' דיסקונט
ת.א. (ת"א) 1118/99, בש"א 36381/99 גבריאל יינון נ' משה כץ (לא פורסם).
ע"א 2967/95 מגן וקשת נ' טמפו
ע"א 1338/97 תנובה נ' ראבי תופיק ואח'
רע"א 8268/96 שמש נ' רייכרט
ת.א. (ת"א) 1887/02 שפירא אהוד נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ
ת.א. (ת"א) 1004/02, בש"א 12473/03 אדי הרשקוביץ נ' סנואי ישראל בע"מ
ת.א. (חי') 542/01 רון קלנר נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ
* הכותב הינו עו"ד במשרד עורכי דין טאוסיג, בעל תואר מוסמך במשפטים, מרצה בקורס דיני חוזים בפקולטה לכלכלה וניהול, עוזר הוראה לסדר דין אזרחי בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות תל-אביב ובר-אילן, חבר בועדת לשכת עורכי הדין העוסקת בתובענות ייצוגיות ועורך התחומים סדר דין אזרחי וחוזים באתר Psakdin.co.il.
** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
[3] י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 425 (להלן - "זוסמן").
[7] ת.א. (ת"א) 1064/97 חברת השקעות דיסקונט נ' דרין (טרם פורסם).
[9] ד"ר זוסמן כותב בספרו הנ"ל בה"ש 3, בעמ' 426, כי התקנה משתרעת הן על "מסמכים מזיקים", אשר היריב עלול להגיש במהלך הבירור המשפטי ופועלים לרעת מבקש הגילוי, והן על "מסמכים מועילים", שהיריב לא יגיש לבית המשפט בשל העובדה שהם עלולים להזיק לתמוך דווקא בעמדת מבקש הגילוי. הנשיא א' גורן כותב בדומה בעמ' 164 לספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה ששית).
[10] דהיינו שהמילים בכל עת מבקשות להבהיר כי בית המשפט רשאי ליתן צו גילוי מסמך פלוני בין שניתן צו גילוי מסמכים או הוגש תצהיר על מסמכים ובין אם לאו.
[16] כב’ השופט רבלין מפנה לספרם של ג' לוטן וא' רז, תובענות ייצוגיות (כרך א', תשנ"ו) 27-29; מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי - הלכה למעשה, כרך ב' (מהדורה 13 - 2002) 890.
[17] זוסמן, לעיל בה"ש 3, עמ' 428.
[18] כב’ השופט ריבלין מציין בצדק, כי ביטוי הולם להבדל שבין ההליכים הוא שהחלטה על דחיית בקשה לאישור תובענה כייצוגית מהווה פסק דין, הניתן לערעור בזכות, ולא החלטה אחרת (כמקובל בהחלטות בהליכי ביניים).
[19] ת.א. (ת"א) 1118/99, בש"א 36381/99 גבריאל יינון נ' משה כץ (לא פורסם).
[21] עומד על כך כב’ השופט קלינג בפסקאות 7-8 לפסק דינו בפרשת יפעת, לעיל בה"ש 2.
[22] הנשיא ברק קבע בפרשת טצת כדלקמן: "תובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים מזיקות אף למשק בכללותו. כרוך בהן בזבוז משאבים. הן גוררות לעיתים גידול בפרמיות הביטוח של תאגידים ושל נושאי משרה בהם".
[26] דעת כב’ השופטת שטרסברג-כהן בפרשת א.ש.ת. הנ"ל. להרחבה ראה שם. הנשיא ברק הצטרף לדברים ברישת חוות-דעתו.
[27] הלכת א.ש.ת., דעת כב’ השופטת ביניש. המשנה לנשיא ש' לוין לא חלק על הדברים הללו ואילו כבוד כב’ השופט אנגלרד ציין, כי: "... גישת[ו] קרובה לזו של… השופטת ד' ביניש." וכי "… ההסדר [של דין התביעות קבוצתיות-ייצוגיות] … יש לו השלכות מהותיות מרחיקות לכת למדי".
[29] J.C. Coffee, “Understanding the Plaintiff’s Attorney: The Implications of Economic Theory for Private Enforcement of Law Through Class and Derivative Actions”, 86 Colum. L. Rev. 669 (1986).
[30] ר' בפרשת קיבוץ אורים, לעיל בה"ש 6, בפסקה 17. ור' גם בספרו הנ"ל של זוסמן, בעמ' 425.
[32] ר' בפרשת יינון נ' כץ, לעיל בה"ש 19, בתחתית עמ' 10 לפסק הדין.
[34] הדרישה השלישית מוצדקת בוודאי, על מנת לצמצם את הפגיעה בנתבע למינימום הכרחי.
|