פרק I– הדין הכללי
הקדמה
יסוד אי הוודאות בפסיקת פיצויי הפסד השתכרות לעתיד
פנייה למשפט העברי
פרק II– עקרונות המשפט העברי
למהותם של תשלומי הנזק
דמי שֶבֶת
שומת הנזק הרגילה: כעבד
תשלומי שבת בנזק הפיך ובנזק בלתי הפיך
שומת דמי השבת בניזוק עצמאי או מובטל
שומה מיוחדת לפי מקצוע הניזוק
פגיעה בכושר השתכרות – עמדת המש' העברי לפי השופט דרורי
פרק III– סיכום ומסקנות
הצדק המתקן והתפיסה הקנטיאנית
תפיסות עולם מנוגדות
פרק VI– סיכום ומסקנות
- כללי
- סיכום עמדת המשפט העברי
- רכיבי הבסיס לחישוב אובייקטיבי
- סוף דבר
פרק I – הדין הכללי
"אכן, בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות-לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני-נביאים".
ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל,משרד החינוך והתרבות פ"ד מז(1) 802, פסקה 33 לפסק דינו של השופט חשין (1993).
הקדמה
ניסיונותיהן של שיטות המשפט השונות להתמודד עם סוגיית אי-הודאות שבפסיקת הפסדי השתכרות לעתיד של ניזוק מוצאות ביטוי בממדי זמן ומקום נרחבים. עוד במשפט העתיק, החל מקוד חמורבי1 דרך דיני מצרים העתיקה2 וכלה ברומה העתיקה3 התלבטו בסוגיה ונתנו תשובות שונות ומשונות לעניין. רצונם של היושבים בדין בכל מערכת משפט הוא לסיים את הסכסוך שבפניהם מבלי צורך להמתין שנים להתפתחויות רפואיות או תפקודיות של הניזוק. בהתחשב בעובדה שגם בעתיד לא נדע מה היה מצבו לולא התרחש הנזק .4
לאור העובדה ש"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה"5 כל פסיקה כזו היא מעין "גישוש באפילה", תוך ניסיון לאסוף פיסות מידע בהווה ולצפות מה טומן העתיד.
יסוד אי-ודאות זה הביאו שיטות משפט מסוימות להעדיף שיטת פיצוי "שרירותית-גלובלית", לעיתים "פיצוי מספק" ולעיתים "פיצוי מלא".6
ביום 22/8/011 קיבל בית משפט מחוזי בירושלים בת"א5412-03 פלוני נ' שרותי בריאות (להלן: "עניין פלוני") תביעת רשלנות רפואית שהוגשה נגד שירותי בריאות כללית בקובעו, כי הסכמתו של התובע לניתוח, ככל שניתנה, אינה מהווה הסכמה מדעת כהגדרתו של מונח זה בחוק זכויות החולה, ולכן מה שבוצע בגופו של התובע הינו תקיפה או רשלנות, אשר כל אחד מהם בנפרד מקימים עילת תביעה בנזיקין.
בפסק דינו בעניין פלוני, חזר כב' השופט דרורי על עמדתו העקרונית כפי שהובאה לפניכן בת"א 3191/01 קידר רות נ' AIGביטוח זהב בע"מ (להלן – "פרשת קידר"). שם דובר על מקרה בו נפגעה מורה להתעלמות אירובית ובית המשפט התחשב בכך שעל אף הנכות הרפואית הנמוכה, התובעת לא תוכל להמשיך ולעסוק במקצועה, לא מבחינת כמות השיעורים ותדירותם ולא למשך השנים המקווה ומצופה במקצוע זה.
במסגרת פסק דינו בעניין פלוני ציטט כב' השופט דרורי בהרחבה את פסק הדין שנתתי בת.א. 11463/05 דיין יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ – ת"א (להלן – "פרשת דיין"), חלק על קביעותיי והתייחס בצורה שונה לחלוטין לעניין גישת המשפט העברי בסוגיית הנכות התפקודית ופגיעה בכושר ההשתכרות, תוך הבאת הסברים שונים (ומשכנעים ביותר!) להבהרת פסיקת גדולי ישראל בסוגיה זו.
כב' השופט דרורי סבור כי מבחני המשפט העברי בראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד, המתייחסים לפגיעה בעבד מכוונים למה שהוא מכנה בתור 'היוון של כושר העבודה', שכן, מבחינה כלכלית, ערכו של עבד משקף את ההיוון שמצפה הקונה לקבל מהכנסותיו של העבד בעתיד (בניכוי הוצאות החזקתו). לכן, עבד בריא בגופו, שווה יותר מעבד קטוע יד, וההפרש ביניהם, משקף את אותו היוון של ההכנסה הצפויה מעבד בריא בגופו, שיכול לבצע את כל המוטל עליו, לעומת עבד קטוע יד, שיכול לבצע רק חלק מן העבודות, שמטבע הדברים, יניבו הכנסה נמוכה יותר מזו של עבד בריא בגופו.
מטרת מאמרי זה הינו, בין היתר, לדון שוב בסוגיה זו, בבחינת 'להגדיל תורה ולהאדיר', במסגרת מאמר אקדמי - תחת לגרום סבל מיותר למתדיינים בפניי - בקריאת פסק דין נוסף בסוגייה, בו אענה להערותיו המאלפות של כב' השופט דרורי בעניין פלוני.
יסוד אי הוודאות בפסיקת פיצויי הפסד השתכרות לעתיד
נזקי הממון כוללים בעיקרם הפסדי השתכרות והוצאות. הנפגע זכאי לפיצוי בגין נזקים מיוחדים (הפסדי השתכרות שסבל עד יום פסק הדין והוצאות שהוציא עד אותו יום) ונזקים כלליים (הפסדי השתכרות הצפויים בעתיד וכן הוצאות שהוא צפוי להוציא בעתיד).7
נתח נכבד מהסעד הנתבע בבית המשפט בתיקי הנזיקין מתייחס להפסד השתכרות בעתיד של הניזוק. כדי לקבוע את הפיצוי שיש לשלם לניזוק, יש לחשב את אובדן הכנסותיו מעבודתו ומסכום זה יש להפחית ה"הטבות" המגיעות לו כתוצאה משינוי מצבו לרעה, ואת ההפרש, על המזיק לשלם לניזוק.
על אף הניסיון המצטבר בפסיקה, אין בנמצא שיטה שתסדיר את יסוד אי הוודאות השולט בחישוב הפסד ההשתכרות העתידי בתביעות על נזקי גוף.8
ככלל, משמשים שני מדדים לקביעת הפסדי ההשתכרות: שיעור ההשתכרות שהייתה צפויה לנפגע אלמלא התאונה, ושיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות הבאה לידי ביטוי באובדן צפוי של ההכנסה, כולה או חלקה.
שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות מושפע, לעיתים קרובות, ממידת הנכות התפקודית שהוסבה לנפגע בתאונה. הנכות הרפואית משמשת אמת מידה מרכזית בקביעת שיעור הנכות התפקודית. זו האחרונה תשמש מצידה בסיס לקביעת שיעור הפגיעה האינדיווידואלי בכושר ההשתכרות של התובע המסוים. 9
נכות תפקודית הוא מושג המבטא את הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לנכות הרפואית. המושג של "נכות תפקודית" בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, שמסבה לו הנכות הרפואית10. פעמים, שהנכות הרפואית תחפוף לנכות התפקודית, כך, למשל, בפגיעה ברגלו של אדם, המגבילה אותו בהליכה, סביר ששיעור ההגבלה על תפקודו של האדם, תהיה דומה לשיעורה של הנכות הרפואית שנגרמה לו.
נכות רפואית לגבי פגיעה מסוג שונה, דוגמת צלקות על גופו של אדם, תגרור אחריה נכות תפקודית שונה, משום שרוב הסיכויים שאדם יהיה מסוגל לתפקד באופן רגיל, פחות או יותר, למרות אותן צלקות המכסות את גופו.11
יש להיזהר מבלבול בין המושגים "נכות תפקודית" ו"אובדן כושר השתכרות". כאשר המושג נכות תפקודית מכוון למגבלות התפקודיות המוטלות על הניזוק, עקב הנכות הרפואית, ואילו "אובדן כושר ההשתכרות" מכוון על הפסד הממון שנגרם, או עלול להיגרם, לתובע עקב הנכות הרפואית ולפעמים גם עקב הנכות התפקודית שנגרמה לניזוק.
בהעדר ראיות מתאימות אחרות עשויה הנכות הרפואית ללמד גם על הנכות התפקודית וגם על שיעור הפגיעה התפקודית, לאמור שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.
כיום בתי המשפט חותרים למציאת הפיצוי המתאים והמדויק בנסיבות העניין לנפגע הספציפי העומד בפניו. משאבי מערכת רבים מושקעים על מנת למצוא מהי אותה נכות תפקודית/פונקציונאלית ממנה סבל – ויסבול – הנפגע על מנת לפצותו על הנזק החזוי, ובכך לעמוד בעקרון השבת המצב לקדמותו.12
במקרים בהם אין נתונים לפיהם ניתן לקבוע את בסיס ההשתכרות, לאמור את כושר השתכרותו של הנפגע לולא התאונה, עשוי גובה השכר הממוצע במשק, הנלמד מפרסומים רשמיים, לשמש נתון מתאים אשר על פיו ייקבע בסיס השכר. כך הוא לגבי קטין שטרם הגיע לגיל תחילת העבודה וקשה להעריך את בסיס שכרו, וכך הדבר גם לגבי בגיר שדרכו המקצועית טרם גובשה.
לעומת זאת, כאשר מגישים ראיות לבית המשפט כי נפגע – קטין, או בגיר שטרם החל את דרכו המקצועית, עשוי היה בשל נתוניו המיוחדים להשתכר, לולא התאונה, שכר הגבוה מן השכר הממוצע במשק, או נמוך ממנו – יובא בחשבון בסיס שכר גבוה או נמוך מן השכר הממוצע. השכר הממוצע במשק הוא אך בגדר נתון סטטיסטי וכאשר ניתן להוכיח במשפט, בעדות ובראיות את כישוריו, השכלתו, רקעו ונטייתו המקצועית של הנפגע, אין עוד צורך להיזקק לנתון הסטטיסטי בדבר השכר הממוצע.13 אם כי במקרים בהם בקטין עסקינן יידרשו ראיות בעלות משקל לסטייה משיעור השכר הממוצע במשק כבסיס שכרו.14
לעיתים, בהערכת הפיצויים בנזיקין לגבי תקופה שבעתיד נלקחים בחשבון גם אירועים אשר קיים סיכוי שיתרחשו בעתיד, אפילו אין הסיכויים מגיעים כדי יכולת לקבוע את הדבר כעובדה לפי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי.15
בית המשפט העליון "קידש" את זכות הנפגע לפיצוי על אובדן סובייקטיבי של כושר ההשתכרות16. נטייתו של בית המשפט היא להתחשב בסיכוי העתידי למימוש כושר ההשתכרות, לאחר איתור רצונו וכוונותיו של הנפגע.17
בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 וכן בחוק האחריות למוצרים פגומים , התש"ם-1980 נקבע הסדר מיוחד בעל חשיבות מעשית רבה. המחוקק התערב בדרך חישוב הנזק18 בשני פרמטרים: קביעת תקרה לגובה בסיס השכר לחישוב וניכוי מס הכנסה19. בהתערבות זו יש משום סטייה מאופן עריכת החישוב בנזיקין המבוססת כאמור על השבת המצב לקדמותו.20
לפי אנגלרד, כי יש למנוע מצב בו סכום הפיצויים נופל משיעור הנזק הממשי. יש להעמיד את המחוקק על החזקה כי התכוון להשיב את מצב הנפגע לקדמותו. זה עקרון בסיסי בדיני הנזיקין שאינו יכול להידחות מפני כוונות צדדיות, אשר לא מצאו ביטוי מפורש בנוסח החוק.21
שוני בין נפגעים התובעים במסגרת הסדרים שונים מעורר שאלות חוקתיות וכמוה גם הכוונה לתחום את גבולות הפיצוי ולהתרחק מן התכלית של השבת מצבו של הניזוק לקדמותו.
לדעת ריבלין22, הזכות לפיצויים הבאים להשיב לקדמותו את מצבו של מי שניזוק בתאונת דרכים היא זכות קניינית כמשמעותה בחוק היסוד. אפליית מקצת הנפגעים, אם בדרך של הצבת נוסחה מצרה לחישוב נזקיהם, בשונה מהנפגעים אחרים, ואם בדרך של אפליה מחמת גיל או אף בדרך של הפקעה מוחלטת של הזכות לפיצויים ממי ששיעור נכותו אינו מגיע לסף מסוים, יש עמה פגיעה בשוויון. השוויון הוא זכות יסוד של האדם בהיותה חלק מזכות היסוד לכבוד.
השאלה מהי תכלית ראויה בחקיקה הפוגעת בזכות יסוד עשויה להימדד בפרמטרים כלליים המשותפים לכלל הזכויות המוגנות, או בפרמטרים משתנים על פי מהותה של הזכות. יש הסוברים שהתפישה האמריקאית23 המבוססת על הקטנת העלות של החוק, מניעת התייקרות שעורי הביטוח ושמירת חוסנן הכלכלי של חברות הביטוח – אינה תכלית ראויה.24
לפי גישה זו, פגיעה מהותית בעיקרון הנזיקי היסודי של השבת המצב לקדמותו, היא בלתי חוקתית.
פנייה למשפט העברי
הדרך לנסות ולשאוב תובנות בשאלה זו על פי עקרונות מהמשפט העברי הינה, הן מתוך חוק יסודות המשפט, התש"ם – 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל והן באמצעות ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין פרופ' אהרון ברק:25
"ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה".
השופט דרורי בפרק השני של ספרו, השימוש לרעה בזכות במשפט העברי (כופין על מידת סדום)26, הסביר כיצד עקרונות ההלכה ועמדת המשפט העברי, הינם מקור השראה לעיצוב פניו של המשפט הישראלי.
אודה שבעבר ניסיתי ליישם עקרונות המשפט העברי למקרה ספציפי27, אך כשהסתייעתי בתוכנות הקיימות לביצוע חישובי הפסדי השתכרות והיוון, נתקלתי בקשיים לא מעטים בגין כך.
אין לי מטרה במאמר זה 'להפוך סדרי עולם' ולשנות את שיטת הפיצוי הקיימת והמושרשת בחקיקה ובפסיקה הישראלית. כל שברצוני להציג הוא נקודת מבט שונה ולהציע לחבריי השופטים, העומדים לפני חתימה על פסק דין בו נערך 'חישוב סובייקטיבי' של הפיצוי המגיע לניזוק, לנסות להשוותו ל'פיצוי האובייקטיבי' לפי העקרונות הנורמטיביים של המשפט העברי שיוצגו להלן28.
ההשוואה הנ"ל גם תוכל להדליק "נורה אדומה" בפני השופט, אם הפיצוי ה'סובייקטיבי' מתרחק בצורה קיצונית מדיי 29 מהפיצוי ה'אובייקטיבי'.
פרק II – עקרונות המשפט העברי
למהותם של תשלומי הנזק
עקרון היסוד המקראי בקשר לנזקי גוף מובא בספר ויקרא30:
"וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת".
עקרון זה הוא בעצם הרחבה לדין הידוע בספר שמות31:
"עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה".
שניים מחמשת ראשי הנזק המוכרים בהלכה כמזכים בפיצוי בגין נזקי גוף בידי אדם, עוסקים בהפסד השתכרותו של הניזוק, נקראים 'שֶבֶת' ו'נזק'.32
חכמי התלמוד פירשו את הפסוקים הללו כמתייחסים לתשלום ממוני, ולא ביצועם של מעשי גמול ברבריים.33
המשנה34, קובעת את סוגי התשלומים השונים, שעל המזיק לשלם לניזק, כאשר הוא גורם לו נזק גופני:
"החובל בחברו – חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשֶבֶת, ובבושת. בנזק כיצד? סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו – רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין: כמה היה יפה, וכמה הוא יפה".
רש"י35, מסביר כך את ראש הפיצוי של "נזק":
"שהרי הזיקו והפסידו ממון זה, שאם היה נצרך היה מוכר עצמו כעבד עברי".
הערכת הנזק הגופני, נעשית על פי השווי של האדם כעבד, שזאת הייתה צורת העסקה מקובלת, בתקופה הקדומה.
עיון בספרות ההלכה מגלה לנו שעיקרון התשלומים בגין נזקי גוף במשפט העברי איננו מושתת על עיקרון השבת המצב לקדמותו. התשלום שמשיתים על המזיק הינו מעין קנס ולא פיצוי ריאלי על הפסדיו של הניזוק36.
מדברי הרמב"ם37 אנו למדים כי הפיצוי בגין נזק איננו תשלום ממוני רגיל:
"הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו, לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת הסת."
המגיד - משנה38 הבין שלשיטת הרמב"ם תשלומי החבלה, לפחות בראשי הנזק של נזק וצער, הם בגדר תשלום קנס המוטל על המזיק, כלומר מדובר בתשלום עונשי ולא בפיצוי, אלא שעמדה זו נתקלת בקושי ממקורות תלמודיים מהם עולה שהם מוגדרים כתשלומי ממון.
הרב איסר זלמן מלצר39 הסביר את דברי הרמב"ם ע"פ ר' חיים מבריסק, על יסוד הכלל שאין דמים לבן חורין40. התשלום אינו על שוויו המופחת של הניזוק לאחר הפגיעה, ועל פי עקרונות דיני הנזיקין הרגילים לא הייתה צריכה להיות חובת תשלום וכפי שפסק הרמב"ם41 :
"מה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר (במדבר לה, לא) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר".
מסביר הרב יחזקאל אברמסקי 42 :
"הרי מדבריו משמע שהחובל בחברו, תשלום החבלה אינו בעיקרו חיוב דמים של נזק ממון, והיינו משום שאין דמים לבן חורין... ועיקר החיוב הוא לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה הוא בחברו, ורק מדין כופר נפשו משלם נזק וצער".43
עולה מהאמור, שעמדת המשפט העברי לגבי תשלומי נזק בגין נזקי גוף, היא ששיפוי הניזוק הינו רק שיקול אחד בתוך כלל השיקולים, בעת פסיקת סכום הפיצוי.44
דמי שבת
דמי 'שבת' כוללים את התשלום הנוגע להפסד ההשתכרות של הניזוק מעבודתו בסמוך לאחר הפגיעה ('ימי מחלה'). הפסד זה מטבעו הוא זמני ומתייחס לתקופת ההחלמה מן הפגיעה בלבד, כלומר מעת שהניזוק הפסיק את עבודתו ועד שחזר אליה או לכל עבודה אחרת, אף שההכנסה הצפויה ממנה נמוכה יותר. ראש נזק זה אינו כולל את הפגיעה הקבועה בהשתכרות העתידית של הניזוק או את הפגיעה בכושר ההשתכרות העתידי שלו, שכן זה כלול ב"נזק", כנזכר לעיל.
שומת הנזק הרגילה כעבד
המשנה45 קבעה בצורה תמציתית את דרך הערכת הנזק:
"רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה"
וכך זה נפסקה ההלכה בשולחן ערוך46:
"נזק, אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה, וכך יתן לו."
על בית הדין להעריך את שוויו של הניזוק כעבד בטרם הפגיעה, ואת שוויו האקטואלי, וההפרש בין הסכומים הוא גובה הנזק.
לכאורה עולה מכאן שהזכות לפיצוי אינה על הוויתו החדשה של הניזוק כנכה אלא אך ורק על התוצאות של נכות זו. עיקרון נוסף העולה מכאן הוא שהנכות התפקודית אינה נגזרת כתוצאה מהערכה רפואית מוקדמת אלא על פי הערכה כלכלית.
תשלומי שבת בנזק הפיך ובנזק בלתי הפיך
הבסיס לחישוב במקרה של תשלומי שבת כשלא נגרם נזק פיזי בלתי הפיך לניזוק, כלומר כאשר הוא צפוי להחלים מן הפגיעה, הוא גובה השכר הריאלי של הניזוק קודם הפגיעה, אך יש להפחית מכך את הערך הכספי של המאמץ שנחסך מן הניזוק בכך שבפועל הוא איננו עובד כלל, וכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך47 :
"כיצד משערין השבת, אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב, או צבתה ידו וסופה לחזור, נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה."
עם זאת, אם הישיבה בבית קשה לניזוק מבחינה נפשית ופיזית יותר מהיציאה לעבודה, משלמים לו שכר מלא48.
אם מדובר בפגיעה בלתי הפיכה, והניזוק לא יכול לחזור לעבודתו הקודמת, דמי השבת יחושבו לפי כושר ההשתכרות האקטואלי וכפי שנקבע בשולחן ערוך49:
"ואם חסרו אבר, כגון שקטע ידו, נותן לו דמי ידו שהוא הנזק, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין, ורואין כמה הוא שכר שומר קשואין בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאלו הוא שומר על הפתח. סימא את עינו, רואין אותו כאלו הוא טוחן בריחים; וכן כל כיוצא בזה".
חישוב זה נעשה בהתאם לנסיבות הפגיעה הפיזית, לפיהן בית הדין מעריך באיזה סוג מלאכה הניזוק עוסק50. ניתן להגדיר זאת כהערכה תפקודית של הניזוק לאחר הפגיעה, כלומר הפוטנציאל התפקודי שלו וכפי שהרא"ש קובע51:
"ונראה דכל זה איירי בסתם בני אדם שאינן בני אומנות. אבל אם היה בעל מלאכה שמין אותו לפי אותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. כגון אם היה מלמד תנוקות וקטע ידו ושבר רגלו כשיתרפא עדיין הוא ראוי למלאכתו. וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו עדיין הוא ראוי למלאכתו הראשונה".
דמי השבת נקבעים אפוא לפי הערכה אובייקטיבית של הפוטנציאל התפקודי בסוג של פגיעה אצל נפגע בהתאם ליכולתו התפקודית המוכחת, עיסוקו וכישוריו.
יצוין שלפי המשפט העברי, למזיק יש את הזכות לקבוע אם לשלם לניזוק את דמי השבת בתשלום חד פעמי או בתשלומים עיתיים52.
הסמ"ע53 מציין שנדיר הוא שהערכת תקופת ההחלמה על ידי בית הדין תהיה ארוכה מתקופת ההחלמה בפועל, ומכאן שהערכת בית הדין הינה בדרך כלל מחמירה עם הניזוק.
שומת דמי השבת בעצמאי או מובטל
המהרש"ל54 קובע שאין המזיק חייב לפצות ניזוק העוסק במסחר (עצמאי) בדמי שבת אם מדובר על הפסד הרווח הצפוי, או במקרה של מובטל, מכח הטענה שמעתה נחסמה האפשרות לצאת לעבוד. המהרש"ל מדייק מהפסוק נאמר "שבתו" (שמות כא, יט):
"כלומר שבת שלו, שהיה עוסק בראשונה".
ר' יעקב ריישר חולק על דבריו ומציין55:
"...וכל לשון הפוסקים משמע דכל בעלי אומנת שמין השבת לפי מה שהוא, דגם הסוחרים בכלל, דלא כמהרש"ל שמחלק מסברות הכרס".
שומה מיוחדת לפי מקצוע הניזוק
הרא"ש56 והמאירי57 סבורים שאין להכביד על המזיק יתר על המידה בדרך שומת הנזק.
על אף מגמה זו קבע הרא"ש, שהסטייה מהכלל האובייקטיבי של שומת עבד תיעשה רק אם התוצאה תהיה לטובת הניזוק58:
"ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו. ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו דבר מרובה. ומיהו יראה דשומא זו שעושין לכל אדם לפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא. כגון אם קטע ידיו של עבד ונוקב מרגליות. אבל אם קטע רגליו והיתה שומתה פחותה משומת עבד העומד לשמש לעשות מה שרבו מצוה".
צירוף של שני ראשי הנזק לפי הרא"ש, יביא לכך שבמקרה של פגיעה שאינה מפריעה למקצועו של הניזוק, אך מפחיתה משוויו כעבד, הוא יזכה לפיצוי מלא בגין שבת, ולפיצוי נוסף בגין נזק, שהוא הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו אילו יבחר לעסוק במקצוע אחר. ומכאן, שלשיטת הרא"ש יש להתחשב בזכותו של הניזוק לטעון שיכול הוא לבחור מקצוע אחר.
מנימוקו של הרא"ש עולה, שהפיצוי אינו בהכרח על הפגיעה בפועל אלא על הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות של הניזוק, שהרי במלאכתו יכול הוא להמשיך לעסוק אם ירצה, אלא שנחסמות בפניו אפשרויות עיסוק אחרות, ועל כן יש לקחת אותן בחשבון, שהרי לא ייתכן שהמזיק ירוויח מכך שהניזוק בחר בעבר בסוג עיסוק כזה שלנזק אין כל השלכה עליו.59
המהרש"ל חולק על גישת הרא"ש, וסובר שההערכה הסובייקטיבית היא אך ורק ביחס לנתונים הפיזיים הנגלים לעין הרלבנטיים במכירת עבד, אך לא לגבי עיסוקו וכישוריו60:
"אם כן לא שמינן ג"כ רק סתם, כעבד שאינו יודע שום אומנות. רק לעבוד ולמשא, ולכל צרכי הבית, כדרך שאר העבדים. ולא שמינן אלא במעלת גופו, כגון איש ארוך וחזק ויפה חן, דברים פשוטים, הנראים לעינים. אז שמין כמה היה יפה עם אותו האבר, וכמה נפחתו דמיו. אבל במה שתלוי באומנות האדם ושכלו אין שומא לזו."
גישת המהרש"ל מסתמכת על כך שהמשנה קבעה כי שומת הנזק נערכת לפי דמי מכירת הניזוק כעבד ומכאן, שהמדד אינו הפגיעה האמיתית בכושר ההשתכרות של הניזוק, אלא דרך למתן פיצוי על הפגיעה הפיזית, שאחד מביטוייה המרכזיים הוא אי יכולתו לעבוד בעבודתו הקודמת.
גישתו של מהרש"ל מתחזקת מהכרעת הפוסקים שהשומה מתבצעת לפי עבד כנעני ולא עבד עברי, שכן עבד כנעני נמכר לעולם, ואילו עבד עברי לשש שנים ויש לשערכה מחדש כל שש שנים.
מלבד זאת, שומת עבד כנעני מובנת יותר כנוטה לכיוון של פיצוי כולל על היות הניזוק עתה בעל מום, ואילו שומת עבד עברי מובנת יותר כעין חוזה עבודה מתחדש כל שש שנים, ומבטא קירבה לרעיון של פיצוי ריאלי בגין אובדן כושר ההשתכרות.
כאמור לעיל, בפסק דינו בעניין פלוני, חזר ידידי כב' השופט דרורי (להלן : "דרורי") על עמדתו העקרונית כפי שהובאה לפניכן בפרשת קידר ולפיה יש להגדיר את הנזק כ'היוון של כושר העבודה', שכן, מבחינה כלכלית, ערכו של עבד משקף את ההיוון שמצפה הקונה לקבל מהכנסותיו של העבד בעתיד (בניכוי הוצאות החזקתו).
חשוב היה לשופט דרורי להתמקד בפיצוי המגיע למי שיש לו כישורים מיוחדים, הקרוי בלשון התלמודית, "נוקב מרגליות", כאב טיפוס למי ששכרו גבוה במיוחד, ונזק גוף באיבר אחר שלו, כגון: רגלו, אינו משפיע על הכנסותיו.61
לדידו, הערכת הנזק הגופני, נעשית על פי השווי של האדם כעבד, כיוון שזאת הייתה צורת העסקה מקובלת, בתקופה הקדומה. לפי דרורי, בימינו, היינו מגדירים זאת כהיוון של כושר העבודה שכן אדם ללא פגם גופני, בעל כושר עבודה מלא – יימכר כעבד, במחירו המלא; ואילו עבד ללא יד או ללא רגל (עקב הנכות שגרם המזיק) – יימכר במחיר פחוּת, המשקף את היוון כושר עבודתו של נכה, לעומת כושר עבודתו של אדם בריא.
דרורי מציג שתי גישות לשאלת "זהות" העבד הנישום כניזוק62:
לדעת רש"י, נימוקי יוסף, ורבנו עובדיה מברטנורא, משמע שהניזוק נישום כעבד עברי, "שאם היה נצרך, היה מוכר עצמו לעבד עברי, וזה שהזיקו – הפסידו ממון זה"63
לעומת זאת, הרא"ש64 אומר כי רואין אותו כאילו הוא עבד כנעני נמכר בשוק.
בפרשת דיין65 ציינתי כי הכרעת הפוסקים שהשומה נערכת על פי שוויו של עבד כנעני ולא כשל עבד עברי, פורשה אף היא לאור המגמה שלא להכביד על המזיק, שכן שומה מתחדשת כל שש שנים כעבד עברי, הייתה מסתכמת בסכום הרבה יותר גדול.
כב' השופט דרורי ציין, בהסתמך על הבירור הלכה כי המסקנה צריכה להיות הפוכה שכן: "למעשה, מסתבר שמחיר עבד עברי נמוך יותר, שכן לאדון יש יותר חובות כלפיו"66
השופט דרורי הרחיב את הדיון גם לראש פיצוי של שֶבֶת, הנועד לשקף את אובדן כושר העבודה בתקופת הביניים עד לייצוב מצבו הבריאותי ונכותו הקבוע של הניזוק, כאשר, על פי הדוגמאות שבתלמוד, מדובר בעיקר בתקופת המחלה והטיפול הרפואי.
בהתייחסו לשֶבֶת, מסביר רש"י את הדברים הבאים67:
"כל ימי החולי רואים אותו כאילו הוא שומר קישואין, ונותן שכירתו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה כבידה, אפילו בלא חולי, שהרי נקטעה ידו ורגלו, והוא כבר נתן לו דמיהן".
פרט לדוגמא, של "שומר קישואים", כאחת מאפשרויות ההעסקה, הלא מקצועיות, לנכה המוגבל ביכולת התפקוד, מביא רבא, דוגמאות נוספות לסוגי העסקה של ניזוקים, על פי סוג הנזק הרפואי שגרם להם המזיק68:
" קטע את ידו – נותן לו דמי ידו, ושֶבֶת – רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין.
שיבר את רגלו – נותן לו דמי רגלו; ושֶבֶת – רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח.
סימא את עינו – נותן לו דמי עינו, ושֶבֶת – רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים.
חירשו – נותן לו דמי כולו".
דברים אלה נפסקו הלכה למעשה בשולחן ערוך, וזה לשונו69:
"כיצד משערין השֶבֶת?
אם לא חסרו אבר, אלא חלה ונפל למשכב, או צבתה ידו וסופה לחזור – נותן לו שבתו של כל יום ויום, כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה. ואם חסרו אבר, כגון: שקטע ידו – נותן לו דמי ידו, שהוא הנזק, ושֶבֶת – רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין; ורואין כמה הוא שכר שומר קשואים בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה, ונותן לו.
וכן אם קטע רגלו – רואין אותו כאלו הוא שומר על הפתח.
סימא את עינו – רואין אותו כאלו הוא טוחן בריחים. וכן כל כיוצא בזה.
הגה: ודוקא בסתם בני אדם, שאינן בני אומנות; אבל אם הוא בן אומנות, ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו, משערין השֶבֶת כפי המלאכה דבטל מיניה (טור סי"ט בשם הרא"ש)".
יישום דברי השולחן ערוך והסברם, מובא בלבוש (ר' מרדכי יפה,תלמידו של הרמ"א)70:
"שֶבֶת, כיצד?
משערין אותו, אם לא חסרו אבר, אבל חלה ונפל למשכב, או שצבתה ידו וסופו לחזור, נותן לו דמי שבתו שבכל יום ויום, כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה; דהיינו: שרואין כמה היה רוצה ליקח, ויהיה יושב ובטל. וזה תלוי כפי מה שהוא מלאכתו: שיש מלאכה כבידה, ושכרה מועט, שהיה לוקח מעט, שישב בטל; ויש מלאכה קלה, ושכרה הרבה, וצריכין לתת לו הרבה שישב בטל.
ואם חסרו אבר, והרי כבר נתן לו נזק שהוא דמי האבר, כגון: אם קטע ידו, כבר נתן לו מה ששוה פחות מחמת שאינו יכול לעשות מלאכה בידו, אבל ראוי הוא עדיין לכשיתרפא לשמור קישואין, והרי כל משך ימי חליו אינו יכול לשמור אפילו קישואין, לפיכך, נותן כל ימי משך חוליו וכל יום ויום כמו שנותנין לשומר קישואין.
וכן, אם שבר רגלו אחת, עדיין ראוי לשמור קישואין לכשיתרפא, אע"פ שהוא חגר. לפיכך, נותנין לו כל משך ימי חוליו כמו שנותנין לשומר קישואין.
ואם שבר שני רגליו, אינו ראוי לשמור קישואין, אפילו לכשיתרפא, דשומר קישואין צריך לילך לכל צד לשמור מכל הצדדין. אבל, ראוי הוא לישב במקום אחד לשמור הפתח, אם לא היה נופל למשכב. לפיכך, נותן לו כל ימי חוליו, כמו שנותנין לשומר הפתח.
סימא את עינו – עדיין הוא ראוי למלאכתו ראשונה.
סימא שתי עיניו – אינו ראוי, אפילו אחר שיתרפא, אלא לטחון ברחיים. וכן יתן לו כל משך ימי חוליו.
וכל זה מיירי [עוסקים במקרים של] בסתם בני אדם, שאינם בני אומנות. אבל, אם הוא בעל מלאכה – שמין אותו לאותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא; כגון: אם הוא מלמד תינוקות, וקטע את ידו, ושבר [הכוונה כנראה: או שבר] את רגלו, אפילו הכי [כך], לאחר שיתרפא הוא ראוי למלאכתו.
וכן אם הוא נוקב מרגליות, ושבר את רגלו, אע"פ כן, לכשיתרפא הוא ראוי למלאכתו. ולמה, אם כן ישומו לו בימי חוליו, כאילו היא שומר קישואין?! אלא, נותן לו כפי אותה מלאכה שיכול לעשות, אם לא היה חולה ובטל הימנה".
בעניין שומת הנזק נפסק בשולחן ערוך71:
"כיצד משערים הה' דברים?
נזק – אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור, שמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו, וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה, וכך יתן לו.
הגה: ואם היה בעל אומנות, כגון: נוקב מרגליות, וקטע לו ידו, משערינן הזיקו כפי מה שהוא. אבל אם קטע רגלו, שאין מזיק לו כל כך, משערינן היזיקו כאילו לא היה בעל אומנות (טור בשם הרא"ש)".
השופט דרורי, נאמן למקורותיו, מביא את הבירור הלכה המסכם את הסוגיה72:
"בדברי הרמב"ם ושולחן ערוך לא נזכר שיש הבדל לעניין תשלומי נזק בין בעל אומנות כזו או אחרת לבין מי שאינו בעל אומנות, וניתן להבין שאף הם אינם סוברים שמביאים את הנתונים האלה בחישוב התשלום. הרמ"א מוסיף את הפרט הזה בדברי הרא"ש, והש"ך (ס"ק ג) מביא את דברי המהרש"ל, אך כותב עליהם שאינם נראים, שכן סוף כל סוף אין הנזק שווה אצל בעל אומנות כמו אצל מי שאין לו אומנות".
לתמיכה בעמדתו הביא דרורי בהרחבה את תשובות ר' צדקה בן סעדיה חוצין, רבה של בגדד במאה ה-1873:
"...נדרשתי לאשר שאלוני, בראובן ושמעון שהיו יושבים בבית לוי שהשיא לבנו, והיו יושבים בסעודת חתן. ועלו לגג ארבעה וחמשה בני אדם, והיו אוכלין ושותין שכר. ובא ראובן, ואמר לו לשמעון: 'תן לי כוס אחד של שכר לשתות'. ולא נתן לו שמעון. ונתקוטטו זה עם זה.
ולפי דברי ראובן, שנטל שמעון עצם אחד של בשר, וזרק אותה על ראובן, ובאה בצד עינו. וצעק ראובן, מיד לאמר: 'הלכה עיני, שהעצם נפלה בתוכה, ואיני יכול לראות בה'..."
לאחר שהגיע המשיב למסקנה, מבחינת האחריות בנזיקין, שחובת המזיק לפצות את הניזוק, עבר הרב חוצין לדון בסוגיית גובה הנזק. מבחינת הצגת הדברים, פותח הוא בהבאת המקורות התלמודיים74:
"מעתה באנו לברר דין ה' דברים, כיצד הן:
וכבר ידוע, דנזק הוא, שמין אותו כעבד הנמכר בשוק, וכמ"ש [וכמו שכתב] הטור (בסי' ת"כ): כיצד משערין ה' דברים? נזק, אם חסרו אבר או חבל בו חבורה שאינה חוזרת שמין אותו כאלו הי' ע"ע [עבד עברי] הנמכר בשוק, כמה הי' שוה קודם שחבל בו, וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה וכך יתן לו. [כאן מופיע בנוסח התשובה שבפרוייקט השו"ת, הערה זו: "מ"ש ע"ע [מה שכתב, עבד עברי] זה פי' רש"י בר"פ החובל [רש"י, בבא קמא, דף פג, עמוד ב, ד"ה וכמה הוא יפה]. אמנם, עיין בהרא"ש, שם, שפ' עבד כנעני. וכן פי' הב"ח, שגם דעת רש"י כן. ומרן כתב סתם, משמע, ע"כ [עבד כנעני]. ולפלא שהמחבר הזכיר ע"ע [עבד עברי], ועיין בהגר"א שם סי' ת"כ (י' צ').. ".
לאור מה שכתבתי בפרשת דיין75, הביא דרורי את דברי המשיב בסוגיה העקרונית האם ניתן לגבות פיצויי נזיקין, שהם בגדר "דיני קנסות", בזמן הזה, כאשר בית המקדש אינו קיים:
"שוב ראיתי, דבנ"ד [דבנידון דידן] לא צריכנא כולי' האי [אין אנו זקוקים לכל הדיון הארוך], דאנן קי"ל [שאנו, פוסקים] דאין גובין דיני קנסות בבבל. ופסק מר"ן /מרן/ בח"מ (סי' א') וז"ל [וזה לשונו]: אדם שחבל בחבירו – אין מגבין דיינים שאין סמוכין בא"י [בארץ ישראל] נזק, וצער ופגם ובושת וכופר; אבל שֶבֶת ורפוי – מגבין. ע"כ [עד כאן]. והרב בהג"ה [הרמ"א] כתב: וי"א [ויש אומרים]: אף שֶבֶת ורפוי אין מגבין; רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקונסו, כפי הנראה להם. ומר"ן /ומרן/ פסק שם (דין ה') שאעפ"י שדיינים שאינן סמוכין בא"י [בארץ ישראל], אין מגבין קנסות, מ"מ [מכל מקום], מנדין אותו עד שיפייס בע"ד [בעל הדין, דהיינו: את התובע], וכיון שיתן [הנתבע לתובע]לו שיעור הראוי לו, מתירין לו, בין יתפייס ובין לא יתפייס. ע"כ [עד כאן].
א"כ בנ"ד נמי שֶבֶת וצער ליכא [אין], שדיינין שאין סומכין בא"י [בארץ ישראל], אין גובין קנסות ונזק, ושֶבֶת. בלאו הכי כבר כתבנו, דלא שייך בסימא עינו אחת. פש גבן ריפוי, ונראה דגם בנ"ד מנדין אותו עד שיפייס בע"ד.
והטור כתב בח"מ (סי' א'), בשם רב שרירא גאון: לא מצינו בתלמוד אלא עד דמסלק היזקא. וסמכו חכמים האחרונים וראשי ישיבות, וראו נזק גדול משום דאין דנין דיני קנסות, ועשו תקנה לפייס הנחבל בקרוב, כי אין דרך לדקדק ולומר: 'כך וכך קצבנו, עליך ליתן כך וכך', כי זה הי' דיני קנסות. אלא, משערים בלבם שעור קרוב, ואין מגלין אותו, ומנדין לחובל עד שיפייס, ורואין עד כמה הגיע לתת לו: אם קרוב לאשר בלבם, והנחבל אינו רוצה לקבל – אומרים לו: 'אין בנו כח לנדותו יותר מכאן'; ואם רחוק ממה שהי' בלבם – אין מתירין אותו עד שיקרב לאותו שיעור. ע"כ [עד כאן]".
וכך מיושמת דרך פסיקתית זו – של שימוש באמצעי החרם כדי לכפות, הלכה למעשה, את פיצויי הנזק, אף שהם מסווגים כדיני קנסות, שאותם אסור לדון מחוץ לארץ – על נתוני השאלה שהובאה בפני הרב חוצין:
"והכי נמי אנן עבדינן בנ"ד [וכך גם אנו נעשה במקרה שלפנינו], שישערו הדיינים בלבם כמה חייב ליתן [לנחבל], ואין מגלין לו הדבר, ומנדין אותו עד שיתן מעצמו, כדי שיעור שאמדו ליתן לנחבל, ואז מתירין לו.
וכל זה, אם הוא בודאי שאבד מאור עינו, דאל"כ [שאם לא כן], חיישינן [אנו חוששים] שמא יערים, ובודקין אותו, עד שיוחזק זמן מרובה. כל זה כתבתי לענין דינא בנחיצה רבה".
כאן, מתחיל הרב חוצין דיון, שנראה פרטני לעניין שבפניו, ועוסק בשאלת הנזק של עיוורון בעין אחת, לעומת עיוורון בשתי עיניים, אולם, במסגרת דיון זו ניתן ללמוד הרבה על דרך פסיקת הפיצויים בנזקי גוף, במשפט העברי:
"אבל קשיא לי טובא דא"כ [אבל קשה לי מאוד, שאם כן, על פי הניתוח דלעיל] בסימא עין א' [אחת] של חבירו, ליכא [אין] נזק כלל. דהא [שהרי], לפי סברת הרא"ש והטור, שיעור הנזק הוא, שמין אותו כעבד הנמכר בשוק, ושמין כמה נפחתו דמיו אחר חבלה זו. והרא"ש סבר, דשמין לכל אחד לפי מלאכתו, כגון: אם הי' נוקב מרגליות, ונשברה ידו – נזקו מרובה, שאינו יכול לעשות מלאכתו, ושמין [כמה] נפחתו דמיו בשביל ידו שמתבטל ממלאכתו. ואם נשברה רגלו – שמין אותו כשאר עבד, שקונין אותו לכל שימוש..."
וכך מסכם המשיב את תשובתו, הלכה למעשה, כבמעין פסיקתא, המסיימת את התשובה :
"א"כ בנ"ד [אם כן, בנידון דידן], אם הוא אומר שסמית עינו – אינו נאמן, כדלעיל. ואם בודאי נסמית עינו – חייב החובל לשלם לו דמי עינו, דשמין אותו כעבד הנמכר בשוק, כמה נפחתו דמיו כדלעיל.
ושֶבֶת, נמי אי לא מצי למיהדר השתא אפיתחי [גם אם לא יהיה מסוגל לחזר אחר הפתחים], לקנות בגדים ישנים, כמו שהיתה מלאכתו הראשונה, דהיינו: דמחמת כאב עינו אינו יכול לסבב בפתחים, מתחייב החובל לשלם לו דמי שבתו, כפועל בטל מאותה מלאכה.
וצער ורפוי ובשת – פשוט הוא דחייב.
והאידנא נמי [ובזמננו, גם כן], דאין גובין קנסות בבבל, והחובל לא מחייב, ואינן גובין אלא שֶבֶת ורפוי, מ"מ [מכל מקום], מנדין אותו עד שיפייס חבירו. ואומדין דיינים בלבם, כמה יתן לו, ואין מגלין אותו כלל. וכשיפרע קרוב למה שאמדוהו ליתן – אז מתירין לו.
תם ונשלם שבח לא' בורא עולם".
דרורי ציטט גם את דברי ערוך השולחן, שחובר על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, רב קהילת נוברדוק (ברוסיה), בשנת תרנ"ג (1893)76:
"כיצד משערים החמישה דברים?
נזק: אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור – שמין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו, וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה, וכזה יתן לו. ואף שהוא אדם חשוב ואינו בגדר שימכור א"ע [את עצמו] לעבד, מ"מ [מכל מקום] לעניין נזק הכל שוין; דמה שזה יותר חשוב מאיש אחר, נכנס בכלל בושת, דבושת תלוי לפי מה שהוא אדם, אבל בנזק – הכל שווים.
אמנם, זהו בסתם אדם, שאינו בעל אומנות. אבל אם היה בעל אומנות – משערין הזיקו לפי אומנותו; כגון: שהיה נוקב מרגליות, וקטע ידו, משערינן הזיקו כפי מה שהוא. וכן בכל מין אומנות.
אבל אם קטע רגלו, שאין מזיק לו כל כך למלאכתו, משערין היזקו כאילו לא היה בעל אומנות, ומשערינן ליה כסתם אדם. ואף אם לפעמים החסרון הזה מעלה למלאכתו, כגון: שזה הנוקב מרגליות היה מדרכו לא לשמור המלאכה ולילך בשווקים וברחובות, והיה רבו מקפיד עליו, ועתה בחסרון רגלו ישקוד במלאכתו, מ"מ [מכל מקום], אין מביטין על זה ושמין החסרון כשאר כל אדם. דאין סברא שזה יפסיד בנזקו נגד כל אדם ע"י אומנותו, והמזיק ירויח ע"י זה נגד שארי בני אדם, אם היה מזיקם".
כב' השופט דרורי מסתמך על המקורות הנ"ל ומתקומם כנגד מסקנתי לפיה במשפט העברי קיימת מגמת ההקלה בשומת הנזקים. הוא אינו מתעלם מהציטוטים וההתייחסויות של חכמי ההלכה עליהם הצבעתי, אך לדידו חשיבה זו נובעת, בעיקרה, בשל החשש שמא הדיין יוציא ממון שלא כדין, ולכן בכל מקרה של ספק, הפסיקה תהיה לטובת הנתבע. אם כך ייפסק, יהיה זה מעין "שב ועל תעשה", ובמקרה כזה, לא ניתן לתלות בקולרו של הדיין הוצאת ממון שלא כדין, שהיא שוות ערך לגזל.
השופט דרורי סבור, כעיקרון, שגישתי פוגעת בנתבע שלא כדין, ויוצרת חוסר סימטריה בין הצדדים.
חוסר סימטריה זו מוצאת את ביטויה גם בקבלת עקרון ה"קים לי"77; או בהרחבת דוקטרינת ה"גרמא".78
השופט דרורי סבור שגם אם יש לדוקטרינות אלה הסבר היסטורי או אידאולוגי-דתי, הן מונעות את פיתוח המשפט ובדורנו, שבו אימוץ המשפט העברי נעשה, ברוב רובם של המקרים בתביעות שבהן הנתבע מבוטח, ומי שמשלם בפועל את הנזק הוא חברת הביטוח כך שאין כל הצדקה עניינית לאותן מגבלות של פסיקה לטובת הנתבע.
לדידו, המשפט העברי דן בשאלה האם הוכח כי ניתן להוציא ממון מן הנתבע, ללא חשש גזל. ברם, בדורנו, ראוי לכוון את הזרקור אל עבר התובע, הניזוק הנפגע, ולבדוק האם ראוי לפצותו על מלוא נזקיו. בנסיבות אלה, החשש של הוצאת ממון שלא כדין, הוא כמעט לא רלבנטי, שכן הנתבע מבוטח, כאמור, ומוצדק גם מוסרית (וגם כלכלית, על פי עיקרון "הכיס העמוק") לחייב את הנתבע לשלם את מלוא הפיצויים, כדי להחזיר את התובע (הניזוק), עד כמה שאפשר, למצב שהיה לו עקב האירוע המעוול. יתירה מזו, מזכיר דרורי כי סוגי הנזק והפגיעות הפיזיות, הבריאותיות ואף הנפשיות, בדורנו, הן בעצמה רבה יותר מזו שהיתה בעבר.
בהמשך פסק הדין מביא השופט דרורי את דברי פרופ' אהרן ברק79 כפי שציטטתי אותם בפרשת דיין, בקשרל"ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה"וכי "ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטינו". השופט דרורי מאמץ בחום את עמדתו העקרונית של פרופ' ברק לפיה אין צורך לשאוב כללים פרטיקולריים מן המשפט העברי, אלא עקרונות יסוד המשקפים את התרבות היהודית בכללותה או ערכים אוניברסאליים של היהדות80.
קשה לי מאוד להשלים עם גישה אפולוגטית שכזו שלדידי מושפעת מתפיסת עולם קנטיאנית, הזרה ליהדות בכלל ולמשפט העברי בפרט.
הצדק המתקן והתפיסה הקנטיאנית
לדידי, נראה כי העיקרון של השבת המצב של הניזוק הספציפי - הניצב בפני השופט -לקדמותו נמצא במרכז ההליך והפסיקה הסובייקטיבית מושפעת מהפילוסופיה הקאנטיאנית.81
על פי התפיסה הקאנטיאנית, ניצב הפרט במרכז היקום הקונספטואלי, ובו הוא מגלם מטרה בפני עצמה (להבדיל מאמצעי לקידום תכליות חיצוניות). לגבי דידו של קאנט, רק במסגרת Kingdom of Ends, ניתן להגן על האוטונומיה של הפרט ועל כבודו כאדם.82
על פי קאנט, שיקולים תועלתניים פסולים מעיקרם. כשהמניע לפסיקת גובה פיצוי אינו קשור בלעדית בפרט שנפגע אלא גם בשיקולים אחרים כגון הרתעת מזיקים פוטנציאליים או הגנה על החברה מפניהם, או קידום כל מטרה אחרת - כי אז הופך פרט זה לכלי שרת להשגת יעדים חיצוניים, ונפגע כבודו כאדם. ברוח התפיסה הקאנטיאנית83, בעל דין הנו סובייקט בהליך ואסור להפכו לאובייקט של ההליך84 , תוך פגיעה בעקרון השוויון הקנטיאני85.
כתוצאה מכך זמן שיפוטי רב86 מושקע בבדיקת פוטנציאל ההשתכרות העתידי של הניזוק הספציפי, ובהשערות מהשערות שונות וזאת במיוחד כשהמדובר במי שהוא קטין, שטרם נקלט לשוק העבודה, שהוא בתחילת דרכו המקצועית וכד'.87
לאור הנעלמים הרבים, בתי המשפט נוטים לעיתים, במיוחד כשהמדובר באחוזי נכות צמיתה בשיעור נמוך, ליתן פסקי דין ובהם נקבע "סכום גלובלי" בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד.
קיימת סכנה של היווצרות תחושה בקרב הציבור כי "איש (שופט) היישר בעיניו ייעשה". הדבר גורם לתחושה כי רכיב זה בפסק הדין נקבע, בחלקו לפחות, לפי "תחושת בטן" או "חוש ריח" של השופט ותו לאו.
בנסיבות שכאלו, סברתי בפסק דין דיין שמן הראוי לברר כיצד מעיינות מים חיים של מסורת המשפט העברי התמודדה עם שאלה נכבדה זו והאם ניתן להציע דרך חישוב שונה עם יישום קביעת הפיצוי הסופי בהתחשב בעקרונות הנ"ל.
היצמדותו של דרורי בעניין פלוני לעקרונות סובייקטיביים של החזרת המצב לקדמותו כשהניזוק הוא 'מרכז היקום' השיפוטי נובעת מתפיסת עולם שאיננה עולה בקנה אחד עם מחשבת ישראל והמשפט העברי.
תפיסות עולם מנוגדות
השערתי היא שהשוני בין גישות המשפט המודרני (השבת המצב לקדמותו – שומה סובייקטיבית מיוחדת לכל ניזוק בנפרד) לבין המשפט העברי ( הערכת שווי עבד כנעני – שומת אובייקטיבית לכלל הניזוקים ) נובע מתפיסות עולם שונות ומנוגדות: ראשית – המשפט המודרני מושפע מאוד מהתפיסה הפילוסופית הקאנטיאנית, בה ניצב הפרט במרכז היקום הקונספטואלי לעומת המשפט העברי בו הפרט אמנם חשוב מאוד, אך הוא עדיין רק חלק מהכלל ולא "מרכז היקום". שנית – המשפט העברי מבוסס על חברה אמונית ואין הכרח שעל כל נזק יינתן פיצוי מלא, שכן יתכן וחלק מהנזק הוא "כפרת עוונות"89 או " עונש משמיים"90 או " אצבע אלוקים"91, מושגים שזרים לחלוטין בהכרעות המתקבלות במשפט המודרני. שלישית – וכנגזרת של שתי הסיבות הנ"ל – במשפט המודרני אין כל חשיבות למצבו הסוציואקונומי של המזיק וליכולתו לפצות את הניזוק בעת פסיקת גובה הפיצוי, שיקול שהוא לגיטימי במשפט העברי, הרואה בפיצוי המושת על ידי בית הדין כחלק מ"תיקון עולם" והשבת ה"סדר הקוסמי" הקיומי.
יתכנו השקפות שונות ומסקנות אחרות מהחומר שהובא לעיל או מחומרים אחרים הקשורים לנושא וכמובן , "שבעים פנים לתורה".93
פרק III : סיכום ומסקנות
סיכום עמדת המשפט העברי
1. שניים מחמשת ראשי הנזק המוכרים בהלכה כמזכים בפיצוי בגין נזקי גוף הם שבת, המקביל להפסד השתכרות בעבר, ונזק שהינו פיצוי על הפגיעה הקבועה בכושר השתכרותו של הניזוק בעתיד.
2. לפי הסברי חלק מהמפרשים לדעת הרמב"ם דמי הנזק מעיקרם אינם פיצוי ניזוק אלא גזירת הכתוב, מאחר ש"אין דמים לבן חורין". דמי הנזק מעיקרם הינם "כופר האיברים" של המזיק כשפיצוי הניזוק, שהיא רק שיקול אחד בין יתר השיקולים בתשלומים בגין נזקי גוף.
3. המנגנון של חישוב הפיצוי לפי גובה השכר המלא מופעל בהלכה במקרה של נזק הפיך. יש להפחית מכך את הערך הכספי של המאמץ שנחסך מן הניזוק בכך שבפועל הוא איננו עובד כלל. אם השהות בבית בחוסר מעש קשה לניזוק מבחינה נפשית ופיזית יותר מהיציאה לעבודה, הוא יהיה זכאי לדמי שבת מלאים.
4. בפגיעה בלתי הפיכה הערכת הנזק תבוצע לפי שוויו של הניזוק כעבד העומד למכירה, ובמקרה זה יחושב לפי כושר ההשתכרות האקטואלי שלו לפי הערכת יכולתו התפקודית, בהתאם לעיסוקו וכישוריו. בהנחה של שוק משוכלל מחיר עבד יהיה אחוז משכר עבודתו כל ימי חייו מהוון לערך הנוכחי.
5. הזכות לפיצוי בגין נזק הינה על הפגיעה בתפקודו של הניזוק, כשהנכות התפקודית אינה נגזרת כתוצאה מהערכה רפואית מוקדמת אלא על פי הערכה כלכלית.
6. לרוב הפוסקים שומת הנזק שלוקחת בחשבון עיסוק עכשווי של הניזוק תתקבל , רק אם התוצאה תהיה לטובת הניזוק לעומת הפיצוי האובייקטיבי של שווי עבד.
רכיבי הבסיס לחישוב אובייקטיבי
פיצוי "עבד"-העובד הממוצע בשכר הממוצע.
אם עסקינן בקביעה של פיצוי לפי ה"עבד" – השכר הממוצע במשק שמפרסמת הלשכה לסטטיסטיקה הוא מדד אובייקטיבי שאין כמותו לקבוע את בסיס הפיצוי.
הגיל הממוצע של האדם העובד
בהינתן שתחילת ההשתכרות של העובד הממוצע במשק מתחילה מגיל 21 ומסתיימת בגיל 6794, הגיל הממוצע הוא 44.
גיל הנפגע.
לגיל הנפגע חשיבות קריטית שכן זהו רכיב האובייקטיבי הראשון שאינו שנוי במחלוקת וחיוני לקביעת השנים שנותרו לנפגע להשתכר עד לגיל הפנסיה.
משכורתו הממוצעת של הנפגע בשנה שקדמה לתאונה.
ישנן גישות שונות כיצד לחשב את הכנסותיו של הנפגע לפני קרות התאונה. לי נראה שהרכיב האופטימאלי לבדיקה הוא ההשתכרות של השנה האחרונה ובדיקתה למול השכר הממוצע במשק.95
גידול בפריון עבודה עתידית ושער הניכיון
השיטה הקיימת יוצרת לדידי עיוות בהתעלמה מהגידול בפריון ובשימוש בכלי היוון ישנים.
סביר שהמשכורת שהיה מקבל נפגע-ניזוק היתה מושפעת מהגידול בפריון העבודה שקיים במשק. כדי לקחת גידול צפוי זה בחשבון, יש לחשב את שיעור הצמיחה הממוצע בשכר לשכיר ב- 10 השנים האחרונות שעומד על כ- 1.3% לשנה. יש לציין ששיעור צמיחה זה נראה נמוך, דבר הנובע מהמפולת הגדולה אשר פקדה את העולם כולו בעשור שעבר.
כמו כן יש להוון את ההכנסות הריאליות כדי לקבל את ערכו של התזרים ליום מתן פסק הדין . שער הניכיון נגזר מההחזר על השקעות חסרות סיכון לטווח ארוך. לרוב משתמשים בריבית המשתלמת על אגרות חוב ממשלתיות לטווח ארוך, מכיוון שרמת הסיכון באגרות כאלו נמוכה. אתר האינטרנט של בנק ישראל מראה ששער הריבית על אגרות חוב ממשלתיות לטווח ארוך ירד בשנים האחרונות ונראה שהמשך השימוש במקדם היוון של כ- 3% פוגע בניזוקים. יתירה מזו, אגרות אלו צמודות למדד המחירים ולכן ההחזרים הם ריאלים (ואינם דורשים תיקון לאינפלציה צפויה), אך עם זאת, מכיוון שההחזר על אגרות החוב כפופות לשיעור מס של 35 אחוז, ההחזר נטו הוא בקושי 1.8%.
סוף דבר
במאמר זה סקרתי את בעיית קביעת סכום פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד. המאמר הביא את נקודת המבט שלי על הבדלי התפיסות עולם בין המשפט המודרני לעקרונות המשפט העברי בהתייחס לנושא הנ"ל וההבדל בין פיצוי סובייקטיבי לפיצוי אובייקטיבי.
כשעסקינן במשפט העברי, ברור ש'שבעים פנים לתורה' ולכן הבאתי בהרחבה את גישתו של כב' השופט משה דרורי בפסקי דין בעניין פלוני וקידר, השונים מגישתי בפסק דין דיין.
ניסיתי להדוף חלק מטענותיו המאלפות של השופט דרורי בשימוש בכלים לבר משפטיים.
הרעיון העומד בבסיס המאמר הוא הקטנת יסוד האי וודאות וחתירה לוודאות משפטית והקטנת עלויות עסקה וזמן שיפוטי בתיקי נזיקין.
אין בכוונתי להציע להחליף את שיטות החישוב הקיימות לשיטה המוצעת, אלא אך להציע להשוות את התוצאות ולאפשר חשיבה מחודשת כשה"דלתא" תהיה גדולה מ 30%, ולאפשר לבית המשפט, להגיע לתוצאה האופטימאלית, מבחינת הערכה אובייקטיבית של ראש נזק הנדון.
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
ת"א 5412-03 פלוני נ' שרותי בריאות
ת"א 3191/01 קידר רות נ' AIGביטוח זהב בע"מ
ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה
דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול
ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני
ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא
בש"א 2813/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' הרב דניאל ביטון
תפ"ח 8032/07 מדינת ישראל נ' פלוני
* שופט בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, דוקטורנט למשפטים.
תודתי נתונה לחברי "פורום השופטים הנזיקיסטים" בניהולו של השופט אלי בכר, לאל"מ (מיל) משה וולף, לפרופ' אבי וייס, לשופטים אלי בכר, משה דרורי, חדווה וולצקי, שלמה פרידלנדר ,ישיעהו שנלר, לד"ר אבישלום וויסטרייך ולמר מני סמואל על הערותיהם/הארותיהם הבונות. המאמר המקורי פורסם בעלון השופטים המקוון ע"ש שמוליק ברוך ז"ל בעריכת השופט ד"ר עמי קובו (מהדורה 11/11).
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים