מבוא
ההתנצחות המתוקשרת שבין המשטרה, ראשיה שריה ויועציה, לבין בית המשפט ודובריו סביב פסק הדין בפרשת שחר מזרחי, נראתה, למרבה הדאגה, כמשבר אמון הדדי שאיים לערער את יציבות העמודים המרכזיים של בניין שלטון החוק.
במקרה המדובר חרג המשבר מתחום היחסים ההדדיים והקרין בסופו של דבר אל אמון הציבור ברשויות החוק, שעל פי הסקרים נמצא ממילא במגמת ירידה.
המשטרה, בשם הלויאליות והקולגיאליות, לקחה מן הסתם בחשבון שסדיקת אמון הציבור בפסיקת בתי המשפט תשפיע לרעה גם על עבודתה, אך לא נמנעה ממסע הסברתי תקיף עד בוטה. מנגד, בית המשפט, בצעד חריג של דיברור החלטותיו- ניסה להגן על מעמדו בהסברת פסיקתו- אך תרם בכך, שלא בטובתו, להשגת מטרה הפוכה: שחיקת מעמדו המורם מעם, שפרשנות פסיקותיו צריכה להיעשות לעולם על ידי אחרים.
במאבק על דעת הציבור נראה כאילו נוח היה לדוברים ולמדבררים להימנע מלהיכנס לפרטי העובדות והנימוקים שפורטו בפסיקת בתי המשפט (המחוזי והעליון) שעסקו בפרשה. דומה, כי בניסיון ההסברה לציבור נואשו כולם מלעסוק בפרטים, מחשש שהסברה מקצועית מדי תתיש ותשעמם את קהל היעד.
תשומת הלב הוסחה בעיקר מן השינוי שחל במוקד הטיעונים שנטענו בפני הערכאות השונות של בית המשפט, עניין הנוגע לטקטיקה המשפטית, ואשר יתכן שהיה לו השפעה על התוצאה. החשש מעומס יתר על הציבור- שהוביל לשיח פומבי בעל מכנה משותף נמוך - היה בעוכריו של הדיון הציבורי הנחוץ כשלעצמו, שאמור היה להתפתח על תפקידו של שוטר במדינה דמוקרטית, וחבל.
מקורות סמכותו של שוטר להפעלת כוח
כוחו של שוטר להפעיל כוח בעת מילוי תפקידו נשען על שני יסודות משפטיים- ערכיים: חובתו, מתוקף תפקידו, בגינו הוא מקבל שכר, להשליט את החוק לטובת אזרחי המדינה ובמקביל- זכותו, כאדם פרטי, לשמור על חייו ושלמות גופו, שלו ושל אחרים.
מכך נגזרות שתי ההגנות מוכרות במשפט הפלילי שנדונו במהלך המשפט: ההגנה העצמית והגנת הצידוק.
הראשונה- הגנה פרטית בלשון המשפטנים, עוסקת בלגיטימציה לשוטר, כלכל אדם, להגן על עצמו מפני מי שמבקש לפגוע בו, או באחרים, גם על ידי הפעלת כוח נגדי סביר ומידתי בנסיבות העניין. השנייה- עוסקת בלגיטימציה שלו כשוטר, שליח הציבור, להפעיל כוח- שוב, סביר ענייני ומידתי- על מנת לאכוף את הדין, למשל לשם מימוש מעצרו של עבריין .
בערכאה הראשונה, נדחתה טענת ההגנה העצמית של מזרחי מחמת אי מתן אמון בגרסתו העובדתית עליה ניסה להשתית את הגנתו, ואולם בית המשפט המחוזי נכנס לעומקה של ההגנה האחרת- טענת הצידוק, אותה ראה כמתאימה יותר לדיון בנסיבות העניין.
השופט מנחם פינקלשטיין הכיר בחובתו של השוטר לאכוף את הדין ולבצע מעצר, ובזכותו לנקוט פעולות כוחניות לשם כך, אלא שגרס שהללו חרגו במקרה זה באורח קיצוני מגבול הסביר. התוצאה של המתת העבריין על ידי ירי ישיר ומכוון בראשו הייתה מופרזת ובעליל לא הכרחית. נקבע, כי ניתן היה לנקוט צעדים פוגעניים פחות להשגת מטרת מימוש המעצר (כמו ירי לרגליים, או לגלגלי הרכב), וגם אם לא היה מצליח לעצור אותו באמצעים אלה, והלה היה בורח- עדיין האינטרס הציבורי לא היה נפגע יתר על המידה: הרי לא דובר במחבל נושא מטען חבלה בדרכו לביצוע פיגוע, שאז קיימת לגיטימציה לפגוע בו על מנת למנוע רעה עתידית, גם אם הסיכון המיידי לאיש החוק לא קיים.
ניתוח נבון זה של מצב הדברים הוביל, יש לשער, את המחוזי לענישה המקלה. בית המשפט ציין נכונה, כי הפער שברציונאל ובמבחני שתי ההגנות הנפרדות- ההגנה עצמית והצידוק- הלך בפסיקת השנים האחרונות והצטמצם, עד כדי יצירת כמעט זהות ביניהן. האם המגמה הזו רצויה? על כך לא ניתנה תשובה החלטית- יתכן מאחר וזו בסופו של דבר הכרעה חברתית לפי המציאות המשתנה. מכל מקום, ברי כי ככל שהקווים המקבילים של שתי ההגנות הנפרדות הללו מתמזגים ביניהם, כך מתמעטת עדיפותו של איש החוק על פני האזרח הרגיל; להתמזגות זו יש מחירים עליהם לגיטימי לדון בשיח הציבורי.
בענייננו- בית המשפט כמו רצה לומר למזרחי: פעלת בתוך מסגרת סמכויותיך- אלא שטעית בשיקול הדעת בהפעלת הכוח שמעמדך כשוטר העניק לך.
טעות קלה בשיקול דעת- כזו שעובדי הציבור לוקים בה מדי פעם- מצדיקה בדרך כלל דין משמעתי או הערה מנהלית- פיקודית. על שיפוט שגוי כמו על טיפשות לא מענישים. במקרה זה- נוכח מידת הסטייה החמורה ממתחם סבירות שיקול הדעת ונוכח התוצאה העגומה - העניין חצה את הגבול עמוק אל תוך תחום המגרש הפלילי. חריגה כל כך גסה מהוראות הפתיחה באש מובילה בהכרח להרשעה בעבירת הריגה, אלא שבשקילת העונש שלאחר ההרשעה בדין- ניתן משקל רב להיות התוצאה, בבסיס העניין, בגדר טעות קשה בשיקול הדעת הכרוך בהבנת גדרי סמכויות התפקיד.
הערעור בבית המשפט העליון התבסס בעיקרו על טענת ההגנה העצמית, בעוד טענת הצידוק-המעניינת יותר והחשובה מבחינה עקרונית בהקשר זה- נזנחה כמעט כליל.
ההנחה ככל הנראה הייתה כי יקל לשכנע את בית המשפט במצוקתו של מזרחי כאדם פרטי המצוי בסכנת חיים- גם אם כתחושה סובייקטיבית מוטעית (מה שבית המשפט קרא 'הגנה עצמית מדומה')- מאשר כשוטר הממלא את תפקידו בנחישות מוגזמת וקיצונית תוך חריגה גסה מכל נוהל עבודה סביר.
בית המשפט העליון, כקודמו, דחה את טענת ההגנה העצמית בשל היעדר בסיס עובדתי מתאים, ולסוגיית הצידוק התייחס בקצרה רק בשולי הדברים.
במצב דברים זה לא היה מנוס בפניו אלא להחמיר באופן משמעותי בענישה נוכח החשש שמעשה הריגה לא מוצדק, שנראה כמעט כמו 'חיסול' , יתפרש כקל ערך כמשקל הענישה שלצידו.
סיכום
יש לשער, שבית המשפט העליון לא העריך נכונה את עוצמת המחאה הציבורית שתקום. אילו עשה כן, היה מקדיש מן הסתם, פרק ראוי בהחלטתו להסברת הגנת הצידוק ומגבלותיה. זו סוגייה חשובה לבירור- לא רק משפטי, כי אם בעיקר ערכי והסברתי בחברה מוכת פשיעה ואלימות בה כוחות השיטור וביטחון הפנים נתפסים כחסרי אונים ונטולי יכולת הרתעה מול עבריינות גואה.
הצגת הסוגיה על כל צדדיה הייתה מאפשרת דיון ציבורי רציני וראוי- לא כזה כפי שהתנהל בכיכר העיר.
חשוב לשוטר כמו גם לאזרח עליו הוא מגן ולעיתים עמו עליו להתעמת, לדעת את גדרי סמכויותיו של איש החוק במציאות מורכבת.
אמון הציבור במערכות השלטון מורכב מתחושות של וודאות בחוק ובמופקדים על קיומו . היעדרו של דיון ציבורי ראוי וענייני פוגע באמון זה . הסברה נכונה הייתה מאפשרת את הבנת ההחמרה בעונש כמו גם מועילה לתחושת הוודאות לעתיד.
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
* עו"ד אריה רוטר שימש כיועץ המשפטי של השב"כ, מתמחה במשפט פלילי ומינהלי, עוסק בהוראה ומחקר וחבר בית הדין הארצי המשמעתי של לשכת עורכי הדין.
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.