פסק דין העוסק בבירור תחולת הלכת המר

השופט צ' זילברטל:

           בפנינו שתי בקשות רשות ערעור. האחת (רע"א 4512/13), הוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.6.2013 (ת"א 29651-08-12, כב' השופטת ת' בזק-רפפורט). השנייה (רע"א 6201/13), מתייחסת להחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.7.2013 (ת"א 47524-09-12, כב' השופטת ד' גנות). בשתי ההחלטות נדחו בקשות המבקשים (הנתבעים) לדחיית תביעות המשיבים מחמת התיישנות.

רקע

1.        בטרם אדרש לעניינם של הצדדים אעמוד בקצרה על הרקע למחלוקת. ביום 28.5.2012 ניתן פסק הדין בע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012), (להלן: עניין המר), אשר שינה את ההלכה שנהגה מאז פסק הדין בע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986), (להלן: עניין זייצוב). על-פי ההלכה שנקבעה בעניין זייצוב, במקרים בהם נולד אדם עם מוגבלות גופנית, כאשר אלמלא התנהלות רשלנית של גורמי הרפואה הנתבעים היה ניתן לעשות כדי למנוע את לידתו של אותו האדם, עמדו לזכותו ולזכות הוריו עילות תביעה נזיקיות. במסגרת ההלכה שנקבעה בעניין המר נקבע כי יש לשלול את העילה הנזיקית המכונה "חיים בעוולה", אשר הייתה נתונה לילוד עצמו, ונקבע כי יש להכיר רק בתביעות נזיקיות של הורי הילוד מכוח העילה המכונה "הולדה בעוולה", אשר גבולותיה הורחבו בפסק הדין. עוד נקבעה בפסק הדין "הוראת מעבר" המתייחסת למי שהגיש תביעת ילוד טרם מתן פסק הדין בעניין המר (להלן: הוראת המעבר). על-פי הוראת המעבר, תוצאת פסק הדין בעניין המר לא חלה על תיקים תלויים ועומדים בהם הוגשה תביעת ילוד, אך לא הוגשה תביעת הורים, כך שתיקים אלה יכלו להמשיך ולהתנהל (ראו עוד על פרשנות הוראת המעבר: רע"א 9444/12 זאבי נ' פלוני (28.4.2013), (להלן: עניין זאבי); ע"א 1326/07 המר נ' עמית (21.5.2014)). מפסק הדין בעניין המר עולה כי כאשר עובר למתן פסק הדין האמור היתה תלויה ועומדת תביעת הורים ביחד עם תביעת הילוד, תיוותר על כנה תביעת ההורים בלבד.

           בעניין זאבי, אליו אשוב גם בהמשך, הוסדרו "מקרים מעורבים" בגדרם הוגשה, בטרם מתן פסק הדין בעניין המר, תביעת ילוד ביחד עם תביעת הורים שהתיישנה. במקרים אלה נטען על-ידי הנתבעים כי נוכח הלכת המר, מתחייבת התוצאה לפיה תביעת הילוד תימחק בהיעדר עילה ותביעת ההורים תידחה מחמת התיישנות. נפסק כי במקרים אלה תעמוד בעינה תביעת הילוד על-אף הלכת המר.

2.        שתי בקשות רשות הערעור שלפנינו עוסקות במקרים בהם נולד אדם כשהוא סובל ממוגבלות העשויה להצדיק מתן פיצוי מכוח עילת "הולדה בעוולה". טרם פסק הדין בעניין המר, ובהסתמך על סעיפים 6(1) ו-10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ניתן היה להגיש תביעת ילוד בעילה של "חיים בעוולה" עד הגיעו לגיל 25. על-כן, היו משפחות שהמתינו מספר שנים עד להגשת תביעת הילוד, אף אם במהלך תקופת המתנה זו התיישנה זכות התביעה של ההורים, בדרך כלל בחלוף שבע שנים ממועד הלידה. בשני המקרים שלפנינו לא הוגשה תביעת הורים במהלך שבע השנים הראשונות לחיי הילוד, וזאת בשל הסתמכות נטענת על האפשרות להגשת תביעת ילוד בעתיד, על-פי הלכת זייצוב. דא עקא, לאחר פסק הדין בעניין המר נשללה האפשרות להגשת תביעת ילוד, ולכן מבקשים ההורים עתה להגיש תביעה מטעמם בגין "הולדה בעוולה", על-אף חלוף תקופת ההתיישנות, אשר חלפה עוד לפני מתן פסק הדין בעניין המר. נשאלת השאלה, האם העובדה שתביעות ההורים הוגשו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות צריכה להוביל לדחייתן, נוכח המצב המשפטי ששרר עובר למתן פסק הדין בעניין המר, שעליו היו יכולים לסמוך ועל יסודו לכלכל את צעדיהם?

3.        בפסק דינו בעניין המר ציין השופט א' רובינשטיין כי הוראת המעבר לא מסדירה את כלל המקרים העשויים להתעורר, והביע חשש לגורל תביעות כגון אלה המונחות לפנינו. על-כן הציע השופטרובינשטיין כי "תוצאת פסק הדין לא תחול גם על מקרים שבהם לא הוגשה תביעת הורים למשך שנה מיום פסק הדין" (שם, פס' ט"ז). ואולם, הצעתו לא התקבלה. השופטת (כתוארה אז) מ' נאור התייחסה בפסק דינה להצעתו של השופט רובינשטיין וקבעה כי: "לדעתי אין מקום להכריע, במסגרת הוראת המעבר בהליך שלפנינו, בשאלה מה דינה של תביעת הילוד שטרם הוגשה, שלגביה חלפה לכאורה תקופת ההתיישנות. בעלי הדין הנכונים לעניין שאלה זו – אינם בפנינו. נחצה את הגשרים כשנגיע אליהם" (שם, פס' 2). לפיכך בעניין המר לא קבע בית המשפט מה יהיה דינה של הסיטואציה בה אנו דנים עתה, וההתמודדות עימה נותרה פתוחה להכרעה עתידית.

4. מאז שניתן פסק הדין בעניין המר, עסקו בתי המשפט המחוזיים לא אחת בשאלה המונחת לפתחנו. בתי המשפט נחלקו בדרך בה נימקו את הכרעותיהם בשאלה זו, אך כולם אפשרו את המשך התנהלות התביעה נגד המעוול. אציג להלן חלק מדרכי ההתמודדות של בתי המשפט המחוזיים עם הסוגיה.

           דרך אחת היא קביעה כי פסק הדין בעניין המר יצר עילת תביעה חדשה בידי ההורים, כך שעל-פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות "מירוץ ההתיישנות" מתחיל ביום בו ניתן פסק הדין בעניין המר. לפיכך ההורים יכולים להגיש תביעה במשך שבע שנים ממועד מתן פסק הדין בעניין המר (ראו, למשל, את החלטת כב' השופטת ד' גנות כלפיה הוגשה הבקשה השנייה במקרה דנא, ואת החלטתה בת"א (מחוזי-ת"א) 49974-05-13 מדינת ישראל נ' ח' ח' (8.8.2013); והשוו להחלטתה בסוגיית "המקרים המעורבים", שנדונה מאוחר יותר בעניין זאבי, בת"א (מחוזי ת"א) 24016-02-12 בית חולים הדסה – עין כרם נ' פלוני(17.11.2012)).