הנכות הכללית - ניכוי על פי דין או על פי קביעה

מבוא:

1. עפ"י העיקרון לפיו הניזוק זכאי לפיצוי שייעודו השבת המצב לקדמותו, בד"כ נוהגים בבית המשפט לנכות מהפיצוי בו חב המזיק כל הטבה שהניזוק מקבל מצד שלישי עקב אירוע הנזיקין.

2. כך למשל, גמלאות המוסד לביטוח לאומי )להלן: המל"ל( המשתלמות לניזוק בגין תאונת עבודה מופחתות מסך כל הפיצויים שנפסקו כנגד המזיק, שנמצא חייב ברשלנות בגין תאונת עבודה זו.

3. כאשר הנכות אינה תוצאה של תאונת עבודה והניזוק נמצא זכאי )או עשוי להיות זכאי( לגמלה מהמל"ל במסגרת "נכות כללית", התעוררה בפסיקה מחלוקת בסוגיית זכות המזיק לניכוי שווי גמלאות אלה בעתיד, וזאת, בעיקר, משום שמדובר בהטבה, שאין ודאות לגבי המשכיותה בעתיד.

4. מאמר זה יסקור את התמודדות הפסיקה עם סוגיה מורכבת זו.

5. תנאי הזכאות לנכות כללית:

חוק הביטוח הלאומי מגדיר את הקריטריונים המזכים בהכרה "בנכות כללית" כדלקמן:

הרפואי:

)סעיף 208 לחוק(:

"תנאי לקביעת אי כושר להשתכר היא שנקבעה למבוטח נכות רפואית

לפי מבחנים, תנאים וכללים שקבע השר, בשיעור של %40 לפחות".

התפקודי:

)סעיף 195 לחוק(:

1(( אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד ואינו משתכר סכום השווה ל- %25 מהשכר הממוצע;

2(( כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד, וכן השתכרותו בפועל, צומצמו עקב הליקוי, בין בבית אחת ובין בהדרגה, ב- %50 או יותר".

6. הואיל ומדובר בתנאים מצטברים, הרי שאם אחד לא מתקיים או מפסיק להתקיים, לא מוכרת, או מופסקת, בהתאמה, הזכאות.

7. מכאן, שגם כאשר מכיר המל"ל בנכות כללית יציבה, אין בכך כדי להוות קביעה סופית עד הגיע הנכה לגיל 65, הואיל ומדובר בגמלה המשתלמת גם על בסיס של נכות פונקציונלית )ראה סעיף 214 לחוק הביטוח הלאומי(.

8. יתרה מכך, לא אחת קביעות בתי המשפט לעניין שעור הנכות הרפואית והתפקודית של הנפגע לא עולות בקנה אחד עם התנאים שנקבעו בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי ולעיתים קרובות ישנו פער משמעותי בין קביעת המל"ל וקביעת בית המשפט הנובע מהיותן קביעות עצמאיות שאינן תלויות ואינן מושפעות זו מזו.

9. כיצד, אפוא, נוהגים בתי המשפט בטענת המזיק כי יש לנכות את מלוא הגמלאות שהניזוק קבל וצפוי להמשיך לקבל מהמל"ל עד גיל 65, כאשר פסק הדין קבע לדוגמא כי נכותו הרפואית של הניזוק נמוכה מ%40- או שיכולתו להשתכר במומו עולה על %50 מהשתכרותו עובר לתאונה.

10. מחד גיסא, במידה ובעת כתיבת פסק הדין התובע מקבל גמלת נכות כללית, לכאורה, על בית המשפט יש להורות על נכוי הגמלאות עד הגיעו לגיל 65, הואיל והמוסד עצמאי בקביעותיו ואינו כפוף לקביעת בית המשפט.

11. מאידך גיסא, בקביעותיו לענין הנכות הרפואית או התפקודית, "גילה" בית המשפט את דעתו כי התובע אינו "ראוי", כלל, לקבל גמלת "נכות כללית", הואיל, ואין הוא עומד בקריטריונים הרפואיים והתפקודיים המזכים בגמלת נכות כללית.

12. לאור זכות המל"ל "לבדוק מעת לעת", לפי ס' 214, קיימת אפשרות מעשית כי בעתיד "יאמץ" המל"ל את קביעת בית המשפט לעניין הנכות הרפואית או התפקודית ואז יופסק תשלום הגמלה.

13. במידה וינוכה בפסק הדין מלוא שווי גמלאות "נכות כללית" בעתיד, הניזוק עשוי להיות בסיכון של "ניכוי כפול".

פעם אחת, כאשר בפסק הדין נוכה שווי הגמלאות מתוך הנחה כי ישולמו עד גיל 65 ופעם שניה, כאשר המל"ל יחליט, לאחר מתן פסק הדין, להפסיק את תשלום הגמלה.

14. במקרה כזה, אין לניזוק זכות לחזור לבית המשפט ולבקש להחזיר את שנוכה בטעות )ראה ת"א )ב"ש( 562/88 אלוש נ' אלוש תק' מחוזי 684 ,)2(91(.

15. המזיק, מאידך, נמצא בסיכון של "תשלום כפול", אם יורה בית המשפט כי לאור קביעותיו אין לנכות את תגמולי הנכות הכללית בעתיד, וזאת על אף, שבפועל, מקבל הניזוק גמלת נכות כללית.

הראשון, מלוא הפצוי לניזוק והשני למל"ל, בתביעה שפוי לגבי חלק מהסכום, לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי משום שהמל"ל, כאמור לעיל, מסתמך על קביעותיו ולא על קביעת בתי המשפט.

הפתרונות שהוצעו בפסיקה:

1. בפסיקת בית המשפט העליון אין הלכה אחידה ומפורשת המספקת תשובה לבעיות שהועלו לעיל.

2. נהפוך הוא, עיון בפסקי הדין איתר שתי גישות לפתרון הבעיה, הסותרות, בתכלית, זו את זו.

הגישה הראשונה - "נכוי על פי דין":

1. על פי גישה זו, ההכרעה אם יש לנכות גמלאות תקבע על פי קביעת המוסד לביטוח לאומי במנותק לקביעת ביהמ"ש לעניין הנכות הרפואית ואובדן יכולת ההשתכרות )ע.א. 181/83 מדר נ' בריקמן, סביר, כג', 262(.

2. עפ"י גישה זו, במידה והתובע מקבל ביום פסק הדין גמלת "נכות כללית" יציבה, צריך בית המשפט להורות על ניכוי מלוא שווי הגמלאות בעתיד, גם אם קביעותיו לענין הנכות הרפואית והתפקודית, אינן תואמות את קביעות המל"ל.

3. גישה זו עושה אבחנה ברורה בין קביעת הפצוי המסורה בידו של בית המשפט על בסיס עקרון הצפיות לבין זכות הנכוי הנקבעת על פי מעמד הניזוק במוסד לביטוח לאומי.

4. בע.א. 1098/90 יעקב נ' פיטוסי )תקדין עליון 694 ,)3( 92(, קבע כב' השופט אור:

"בהחליטו לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, לא עשה בית המשפט אלא את מה שמחייבו הדין, ללא שהביע או התכוון להביע בכך את דעתו על גובה הפסד כושר ההשתכרות של המערער. על פי הדין היה עליו לנכות את הגמלאות כפי שאלה שולמו ועתידות להשתלם על ידי המוסד לביטוח לאומי.

באשר לירידת כושר העבודה של המערער עקב התאונה, את זאת היה עליו לקבוע על פי הראיות שבאו בפניו, מבלי שהחלטות המוסד לביטוח לאומי לענין הנכות הרפואית או הפסד כושר ההשתכרות מחייבות אותו" )ראה גישה דומה של כב' השופט אור בע.א. 2730/90 שרון יצחק נ' וינרט, תק' עליון 500 )3( 92(.

עקרון זה הוחל גם במקרים, בהם הניזוק בעת כתיבת פסק הדין, טרם פנה למצוי זכויותיו במל"ל:

"מהי הדרך בה היה על בית המשפט לנקוט בנסיבות מיוחדות אלה? נראה לי, שבמצב כפי שהובא לפני בית המשפט, מצב של אי בהירות וערפול סביב השאלה מה הנכות הצמיתית שנקבעה למערערת כשלא ברור אם ועד מתי תמשיך לקבל קצבת נכות בעתיד, היה על בית המשפט "להקפיא" חלק מסכום הפיצויים, השווה לסכום המהוון של קצבאות הנכות מיום פסק הדין ואילך, ולא להורות על זכויו מהפיצויים. רק לאחר קביעת שיעור נכות צמיתית על ידי המוסד, ניתן לברר אם יש לנכות מהפיצויים סכום מוקפא זה או את חלקו" )ע"א 56/89 פ"ד מז )56 )3 כהן נ' הסנה(.

11. עפ"י גישה זו במידה ולא ידוע מעמד הניזוק במל"ל ביום פסק הדין, לא יורה בית המשפט על ניכויים אלא עד תום הבירור במל"ל, ולא יסתמך על קביעות בית המשפט בנוגע לנכות וליכולת ההשתכרות.

12. בפ"ד בענין כהן, משהתברר בעת שמיעת הערעור כי המל"ל דחה את התביעה, הוחזר לנפגעת מלוא הסכום שנוכה )ראה גם ת.א. 531/95 אפט נ' יריב, תק מחוזי )98 )2, 3679(.

14. מחד, הגישה הראשונה מחדירה ודאות ביחסים שבין הניזוק, המזיק והמל"ל ופוטרת את בית המשפט מלצפות את עתיד מעמד הניזוק במל"ל, כאשר ממילא שיקול הדעת בענין זה מסור בלעדית למל"ל, שאינו נתון לתכתיבי בית המשפט.

15. גישה זו מקלה על ההתדיינות בין הצדדים, לרבות ביחסים בין הביטוח הלאומי למזיק בתביעת השיבוב, ומונעת חשיפת המזיק ל"כפל תשלומים".

16. מאידך, לגישה זו, מספר חסרונות בולטים:

א. קביעות סותרות בגוף פסק הדין - לצורך הפצוי לא זכאי, לכאורה, הניזוק לגמלת "נכות כללית", אך זכאי עד הגיעו לגיל 65 לצורך הנכוי.

ההפרדה בין הערכת הפצוי על סמך הראיות ובין טענת הנכוי, הנקבעת במנותק מהראיות, יוצרת מלאכותיות ותחושת אי צדק.

ב. גישה זו מתעלמת מסעיף 214, קרי, זכות המוסד לבדוק מעת לעת את הזכאות ויוצאת מתוך הנחה, העשוייה, במקרים רבים, להיות מוטעית, שהקביעה הקיימת במל"ל תהא שרירה עד הגיע הניזוק לגיל 65.

ג. הפתרון של "הקפאת סכום" שווי הגמלאות בעתיד עד "קביעה סופית" של המל"ל, הינו פתרון מלאכותי המתעלם מאופיה המיוחד של גמלת "נכות כללית".

במקרה של הפקדה עד תום הבירור במל"ל, עשויים שיקולים זרים להנחות את הניזוק. הניזוק עשוי לצאת לשוק העבודה בתוך תקופת ההפקדה רק כדי לגרום להפסקת זכאותו, ולקבל את הפקדון.

לאחר קבלת הפקדון יחזור לחדש את תביעתו ל"נכות כללית" )יש לזכור כי לא ניתן למנוע מהניזוק לפנות שוב למל"ל( ולמזיק אין דרך חזרה לבית המשפט.

פתרון ההפקדה עשוי גם לגרום עוול לניזוק שהמשיך לקבל גמלה לכל אורך תקופת ההפקדה והמל"ל החליט להפסיק את הזכאות בתום תקופת ההפקדה, לאחר שהכסף שהופקד הוחזר כבר לידי המזיק.

במקרה זה, אין לניזוק דרך לקבל בחזרה את הסכום שנוכה בטעות.

פתרון זה עשוי גם להוות תמריץ שלילי להליך השיקום של הניזוק, הואיל, וממילא, החליט בית המשפט לנכות מפיצוייו את שווי הגמלאות בעתיד, והתייחס אליו כמי שימשיך להיות זכאי עד גיל 65.

הגישה השנייה - "ניכוי על פי הקביעה":

1. על פי גישה זו, יש להעדיף אחידות שיפוטית בסוגיות הפצוי והנכוי, כך שגם אם בעת כתיבת פסק הדין, אין התאמה בין קביעות בית המשפט למל"ל, באופן שיש להעדיף את קביעת בית המשפט גם לצרכי הנכוי.

2. בע.א. 66/87 מזרחי נ' בן יהודה,)תק' עליון 133 ,)4( 89(, נקבע העקרון ע"י כב' הנשיא ברק:

"הנתבעים אינם יכולים להנות משני העולמות: גם לטעון )ולזכות בטענה זו( שהפסד ההשתכרות החודשי הצפוי למערערת הוא פחות מ- %50 מכושר השתכרותה לולא התאונה, וגם לבקש שינוכו גמלאות על פי פרק ו' 2 לחוק, בהתבסס על ההנחה שצפוי שיגרם לה הפסד כושר השתכרות העולה על %50 מכושר השתכרותה לולא התאונה" )עמ' 134(.

את "הרציונל" של גישה זו הסביר היטב כב' השופט אילן :

"כל מה שאנחנו כותבים בפסקי דין בתביעות נזיקין לגבי סכומי הפסד השתכרות בעתיד, והוצאות עתידיות הוא בגדר הערכה ולא מדע מדויק, אבל אין זה מאוזן לחשב לצורך נושא אחד את ההפסד הקצוני האפשרי, ואילו לצורך ההפחתה להעריך את ההפחתה המינימלית".

"...אם יתברר שהתובע אמנם לא יקבל תשלומי מל"ל בעד נכות כללית פרוש הדבר הוא שבעצם הוא גם לא זכאי לאותו פצוי שפסקתי בעד הפסד השתכרות בעתיד )ת"א )תל אביב( 246/93 מאיר מורדי נ' ציון חברה לביטוח, )תק-מח 149 ,)2(93(.

3. בניגוד לגישת כב' השופט אור, בפ"ד "מזרחי" ו"כהן" יש לבחון את הזכאות לנכות ביטוח לאומי על פי ההתאמה בין הנכות הרפואית והתפקודית הנקבעת ע"י בית המשפט, לבין הקריטריונים בחוק המזכים בנכות, ואין צורך להמתין לקביעת המל"ל.

4. בע.א. 938/91 חיון נ' מאיר, )תק-על 1641 ,)2(95(, הורחב עקרון זה גם למקרה שבעת שמיעת הראיות בתביעת הנזיקין, ידוע לבית המשפט כי הניזוק מוכר ומקבל קצבת "נכות כללית" יציבה מהמל"ל.

5. בית המשפט העליון, מפי השופט מצא, מצא קביעה זו כלא מוצדקת, תוך הסתמכות על פ"ד "מזרחי":

"...משקבע השופט את אי כושרו התפקודי של המערער בשיעור שני שלישים, גילה בכך את דעתו, כי המערער כשיר להשתכר במומו שליש ממה שהיה כשיר להשתכר אלמלא נפגע. לנוכח הערכה זו היה מן המידה להעמיד גם את שיעור הנכוי על שני שלישים משווי הגמלה ולא על מלוא שיעורה.

6. על אף, שלכאורה, קיימת סתירה בין שתי הגישות, מן הראוי לציין כי גם בפסק דין "מזרחי" וגם בפסק דין "חיון", הצטרף כב' השופט אור לדעת הנשיא ברק וכב' השופט מצא.

7. כב' השופט ע. קמא, בבית המשפט המחוזי בירושלים, היה ער לכך, והשתמש בעובדה זו כדי להעדיף את הלכת "חיון" ו"מזרחי" על פני הלכת "פיטוסי" ו"כהן" )ראה ת"א 786/93 טיאר נ' א.ד. נכסים, לא פורסם(.

8. הגישה השנייה מונעת גם מהניזוק לטעון דבר והיפוכו, קרי, פצויים לפי נכות תפקודית המקנה זכאות לקצבת נכות כללית מחד ובקשה שלא לנכות תגמולי מל"ל מ"חשש" להפעלת תק' 214, מאידך )ראה ת.א. 266/93 מורדי נ' ציון חברה לביטוח(.

9. הגישה השניה משקפת יותר את אופיים של דיני הנזיקין ואת עקרון צפיות הנזק, על סמך הראיות המוכחות בפני בית המשפט, מבלי להיות כבול בקביעות של גוף חיצוני, כגון המל"ל, למעט מקרים שהחוק קובע זאת מפורשות )ראה סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד(.

10. בכל הנוגע לנכוי הגמלאות המשתלמות בהווה בראיה לעתיד רואה הגישה השניה את סעיף 214 לנגד עיניה, המבטא את העדר הסופיות בקביעת המל"ל בנכות כללית.

11. ואולם, גם לגישה השנייה, חסרונות הנובעים מכך שעל אף שבית המשפט כורך את קביעותיו עם קביעות המל"ל, נותר המל"ל עצמאי בקביעותיו.

12. העובדה כי בית המשפט נדרש ל"נחש" את שיקבע המל"ל בעתיד, יוצרת אפשרות של טעות העשויה לגרום עוול.

13. בע.א. 19/88 עמוס שושנה נ' פילו )תק' עליון 730 )4( 92(, ניכה בית המשפט המחוזי את שווי הגמלאות המהוון לעתיד, הואיל ובעת מתן פסק הדין היתה הניזוקה מוכרת כנכה במסגרת "נכות כללית".

14. ביום הדיון בערעור בבית המשפט העליון היתה בפני ביהמ"ש הודעה של המל"ל על הפסקת הגמלה מטעמים של אחוזי נכות רפואיים נמוכים מהסף.

15. בקבלו את ערעור הניזוקה, הורה כב' השופט מצא על החזרת הדיון לבית משפט קמא, כדי לברר את נסיבות שנוי ההחלטה של המל"ל, תוך שימת דגש על העדר סופיות בקביעת המל"ל והסיכון של כפל תשלומים.

16. לו היה נוקט כב' השופט מצא בגישה בה נקט בפ"ד "חיון", קרי, מתאים בין קביעות השופט המחוזי לסיכויי הניזוקה להיות זכאית לגמלה, היה נגרם לניזוקה עוול והרי ידוע כבר כי תביעתה במל"ל נדחתה.

17. בע"א 5774/95 שכטר נ' אלה כץ )לא פורסם( ניכה בית המשפט המחוזי את שווי גמלאות הניידות אותן קבלה הנפגעת בעת כתיבת פסק הדין.

18. בעת הדיון בערעור בבית המשפט העליון היה ידוע כי המל"ל החליט להפסיק את תשלום הקצבה.

19. לאור שינוי זה, בוטל הניכוי העתידי על פי העיקרון שנקבע בפ"ד מזרחי.

20. קביעה שרירותית כי הניזוק יהא זכאי לגמלה על סמך הערכה שיפוטית, יוצרת גם אי בהירות ביחסי המל"ל עם חברת הביטוח בתביעת השיבוב ביניהן. המל"ל, כאמור לעיל, אינו כפוף לקביעת בית המשפט, מה גם, שברוב המקרים, על פי הסכמים עם חברות הביטוח, מקבל המל"ל את החלק היחסי מהסכום המהוון מראש.

21. במקרה שבית המשפט מחליט שלא לנכות גמלאות מל"ל, ובפועל, הניזוק ממשיך לקבל קצבאות, עשויה חברת הביטוח לחוב פעמיים: לנפגע, פצוי מלא ללא נכוי, למל"ל בחלק יחסי משווי הגמלאות המהוון.

22. בת.א. 707/90 בן אבו נ' כלל )תקדין 568 ,)1( 97( ( הוא הדוגמא הטובה ביותר לאי בהירותה של הפסיקה בסוגיה זו.

23. לניזוק נקבעה נכות רפואית בשעור של %45, אך הנכות התפקודית שקבע בית המשפט המחוזי נקבעה על בסיס של 30 - %35%.

24. ב"כ המזיק בקש לעכב סכום המייצג את גמלאות "נכות כללית", למקרה והניזוק יפנה למוסד וימצא זכאי )הגישה הראשונה(.

25. בית המשפט המחוזי בחיפה )כב' השופט ח. אריאל( דחה את הבקשה מהטעם שעל פי קביעותיו לענין הפצוי, הניזוק לא צפוי לעמוד בקריטריונים המזכים לגמלה ועל כן, אין לאלצו להגיש תביעת סרק למל"ל.

26. הניזוק, לאחר פסק הדין במחוזי, אך בטרם נשמע הערעור בבית המשפט העליון, פנה למל"ל ונמצא זכאי לגמלת נכות כללית.

27. בנסיבות אלה, החליט בית המשפט העליון להחזיר את הדיון מחדש לבית המשפט המחוזי תוך ראיה מחודשת של מעמד הניזוק במל"ל, בדומה לדרך בה הלך כב' השופט מצא בפ"ד "עמוס שושנה".

28. בפני בית המשפט המחוזי בדיון החוזר, עמדו בפני כב' השופט אריאל קביעותיו הוא, בפסק דינו הראשון, בטרם פנה הניזוק למל"ל, על פיהן אין הניזוק זכאי לגמלה, אל מול הקביעה המאוחרת של המל"ל, שמצא את הניזוק זכאי.

29. על פי הגישה הראשונה, משהוכחה הכרה של המל"ל, היה על בית המשפט לנכות את שווי הגמלאות המהוון לעתיד.

30. ואולם, כב' השופט אריאל דבק בגישה השניה.

31. לאחר שהתברר לבית המשפט כי הניזוק הוכר כזכאי לגמלת נכות, לא ניכה כב' השופט אריאל את תגמולי המל"ל.

32. ואלה נמוקיו:

"אילו הייתי סבור שיכולה להיות אפשרות סבירה שלתובע עשויה להקבע ע"י גוף רציני כמו ועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי והפסד כושר השתכרות של %50 ומעלה, אף שדעתי שונה, הייתי, במסגרת שקולי לפי ס' 4 )ג( נותן לכך משקל כדי לא לקפח את התובע שלגביו בססתי הפסד השתכרות נמוך בהרבה מהפסד מחצית כושר ההשתכרות ומאידך, כזכור לא נכיתי מהפצוי גמלאות בגין ביטוח נכות" )עמ' 575(.

33. גם פסק הדין השני עמד בפני בית המשפט העליון )ע.א. 2745/97 כלל נ' בן אבו, תק' 89 )2( 99(.

34. באופן מפתיע דוקא כב' השופט אור דחה את ערעור חברת הביטוח והנמקתו מעניינת במיוחד לאור קביעותיו בפסקי הדין "פיטוסי וכהן":

"בעוד ובדיון הראשון היה בית המשפט המחוזי משוכנע שכושר ההשתכרות של המשיב נפגע כדי שליש ולא יותר, נמצא על ידי גוף מוסמך כמו המוסד שכושר זה הופחת ב%60-. נתון חדש זה רשאי היה בית המשפט לקחת בחשבון. יש בו כדי להצדיק קביעת הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד בשיעור גבוה מזה שסבר בית המשפט שיש לקבעו בפסק הדין הראשון".

35. יש בדבריו של כב' השופט אור, נטייה לפסקי הדין בענין מזרחי וחיון, אך יש לסייג את האמור בפ"ד בן אבו בכך שמדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ואת נמוקיו יש לתחום רק למסגרת פסקי הדין הניתנים בדרך זו )כפי שציין כב' השופט אריאל(.

סיכום:

1. קיומן של שתי גישות סותרות, יוצר חלל משפטי העשוי לגרום להכרעות שיפוטיות לא אחידות ו/או מציאת פתרונות ביניים שגורמים עוול.

2. "הקפאת" סכומים עד בירור ההליך במל"ל אינה הפתרון, והרי גם קביעת "נכות יציבה" אינה סוף פסוק לענין זכאות התובע בטווח של שנים רבות.

3. בין שתי הגישות, הקיימות בראי דיני הנזיקין, עדיפה הגישה השנייה משום שחסרונותיה, הן חסרונות טבועים בדיני הנזיקין.

4. אין הצדקה לחרוג מעקרון הצפיות, דוקא בסוגיה זו, כשלמעשה, כמעט בכל ראש נזק בתביעת נזיקין, עשויה להתעורר בעיה דומה, הנובעת מהיותן הכרעות על בסיס של צפיות לעתיד.

5. הסבירות כי בית המשפט טועה בהערכתו לגבי שיקול הדעת של המל"ל, שקול לסבירות כי יטעה בהערכת יכולתו של המזיק להשתכר לנהוג, לטפל בעצמו ללא עזרה וכו'.

6. יתכן ששורש הבעיה נעוץ בכך כי יחסי המל"ל והמזיק נקבעים בד"כ על פי הסכמים גורפים בין חברות הביטוח למל"ל והתשלום בו חבות חברות הביטוח למל"ל, הן על סמך הנכות שנקבעה במל"ל ללא התחשבות בחוות הדעת הרפואיות מטעם בית המשפט, קביעות בית המשפט ואף ללא התייחסות לס' 214 לחוק המל"ל.

7. התייחסות לסוגיה זו בתוך המסגרת החוזית שבין חברת הביטוח למל"ל עשוי לפתור את התסבוכת שנוצרה.

8. פסיקה הפותרת את יחסי המשולש או בירור משותף של תביעות המזיק והניזוק ותביעת הניזוק והמל"ל הינם צעדים מתבקשים לאור מצב הפסיקה הנוכחית.

______________________________________________________________

· עו"ד רון וורמברנד, עוסק בתחום הנזיקין ורשלנות רפואית

· אזהרה!!

כל המידע המוצג ברשימה הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברים ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין