משכיר של בית בתל-אביב שחתם על הסכם שכירות בדמי מפתח עם דייר מוגן, טען כי נפל קורבן למזימה של שוכר שביקש ממנו לחתום על חוזה "למראית עין". בית המשפט דווקא האמין לשוכר שטען כי מדובר בחוזה אמיתי לשכירות מוגנת.
החברה הרוכשת, טענה כי החברה שרכשה, אשר היתה בעלת הזכויות בקניון, אינה נחשבת "איגוד מקרקעין" ולכן אין לחייבה במס רכישה. בית המשפט חלק עליה.
התאונה אירעה כשמזכירת בית ספר ביקשה להתיישב על הכיסא שלה, והוא התפרק. בעקבות הנפילה היא נחבלה בעורף ונותרה עם מגבלת תנועה בצוואר. האחריות הוטלה על העירייה.
הדיינים קבעו כי כאשר טובת הילדים מונחת על הפרק ומצבה הכלכלי של האם טוב יותר מזה של האב, בהחלט אפשר להטיל עליה את החיוב במזונות כדי למנוע מהאב חיי דלות שיפגעו ברווחת הילדים.
בית הדין הרבני הגדול קיבל את טענת האישה כי שינויים תכופים בהרכב שדן בתביעתה לפירוק השיתוף בדירה פגעו בזכויותיה משום שהדיינים שנתנו את פסק הדין כלל לא שמעו את העדויות בתיק.
הביטוח הלאומי טען שהפגיעה בגב לא התרחשה בגלל אירוע תאונתי, ודרש להחליף את המומחה הרפואי שמונה מטעם בית הדין לעבודה וסבר בדיוק ההפך. השופטת העדיפה את עמדת המומחה.
שלושה עסקים בעיר טענו כי במשך שנים נאלצו לפנות את האשפה על חשבונם במקום העירייה, שסירבה לעשות זאת. טענת העירייה כי זה היה ההסדר עמם נדחתה.
בית המשפט קבע כי המנתח לא הסביר לתובעת ששתלים גדולים מעלים את הסיכון להצטלקות, ולכן הפר את חובת הגילוי. סכום הפיצוי: כ-145 אלף שקל.
דייני בית הדין הרבני הגדול קיבלו את טענת האישה בערעור כי שערוך הכתובה, שנערכה לפני 40 שנה, לא יכול להסתכם ב-150 אלף שקל בלבד כפי שפסקו לה בבית הדין האזורי.
השופט דחה את התביעה: "התובע ביצע מעשים פליליים בכוונה תחילה, תוך שכוונתו היתה, כאמור, לסכל גביית חובתו במזונות הקטין... כל התערבות בגובה המזונות תהא בלתי צודקת כלפי הנתבעת וכלפי הקטין".
