בני הזוג חיו בדירת "עמידר" במשך שנים ללא זכויות ורק בשל התחשבות במצבם. הפעם משרד השיכון דחה את בקשתם לזכויות בדירה וכך גם ביהמ"ש.
העותרים, זוג קשישים המתגוררים במשך יותר מ-20 שנה בדירת "עמידר" בת ארבעה חדרים. למעלה מעשר שנים נקטו משרד השיכון ועמידר בהליכים לפינויים בעילה של חזקה שלא כדין.
לשאלות על דיור מוגן:
פנה לפורום מקרקעין של אתר פסקדין
למעשה, הסיפור החל בשנת 1979 כאשר נחתם חוזה לשכירות הדירה בין אחיה של העותרת לבין עמידר. הוא החזיק בדירה כדין עד שעזב את הארץ ב-1984, מבלי להשיב את הדירה לעמידר.
מתישהו לפני עזיבתו עבר אביו לדירה והתגורר בה עד מותו ב-2002. בשנת 1992 הצטרפו העותרים לאב והתגוררו בדירה מאז ועד היום.
במהלך השנים הגישו בני הזוג למשרד הבינוי והשיכון בקשות להכיר בהם כזכאים להחזיק בדירה, אך בקשותיהם נדחו בנימוק שהם אינם זכאים להכרה כ-"דיירים ממשיכים" מאחר שהם לא התגוררו עם "הדייר החוזי", כלומר עם אחיה של העותרת, הדייר החוקי המקורי.
בנוסף, משרד השיכון קבע כי גם בפני עצמם הם לא עונים על תנאי הזכאות, שכן בעבר הייתה בבעלותם דירה אחרת.
בפסק דין שניתן ב-2004 ביהמ"ש הורה להם לפנות את הדירה, וקבע כי עצם העובדה שהעותרת היא אחותו של השוכר המקורי אינה מקנה לה זכויות בדירה.
אלא שהמדינה התחשבה בזוג הקשישים ובמשך שנים דחתה את פינויים. ואולם, בתחילת 2014 שוב החליטה ועדת משרד השיכון שהם אינם זכאים לגור בדירה. עם זאת, הוועדה אישרה, לפנים משורת הדין, להעניק להם יחידת דיור בבית גיל הזהב, אך השניים סירבו להתפנות.
מועד הפינוי נקבע לנובמבר 2014, ועל החלטה זו הגיש הזוג עתירה בביהמ"ש המחוזי בלוד.
העותרים טענו, בין היתר, כי מרגע שהוכרה זכותו של אביהם המנוח להתגורר בדירה ומכיוון שהעותרת גרה בדירה במשך ארבע שנים עד לפטירתו, יש לה זכות של "דייר ממשיך".
העותרים גם סיפרו כי שניהם חולים במחלות קשות וחיים מקצבאות ביטוח לאומי. לטענתם, לנוכח מצוקתם הקשה, החלטת הוועדה פוגעת בהם באופן בלתי סביר.
המדינה טענה כי העותרים עושים דין לעצמם בסירובם לפנות את הדירה למרות פסק הדין מ-2004 ועל אף החלטות חוזרות ונשנות של משרד השיכון. לשיטתה, נעשה עמם חסד במשך למעלה מעשור, אך הם לא יכולים לנצל מחווה זו ולהסתמך עליה.
העותרים מעולם לא הוכרו כזכאים לדיור ציבורי, הוסיפה המדינה, ובהחלטות חוזרות ונשנות נקבע שהם אינם זכאים לכך.
עוד הוזכר כי באורח חריג, משרד השיכון הציע להם קורת גג חלופית אך הם סירבו.
עם כל הצער
סגנית הנשיא השופטת ורדה מרוז דחתה את העתירה. החלטת הוועדה מנומקת היטב, הוסיפה השופטת. העותרים אכן לא היו זכאים לדיור ציבורי בשל העובדה שבבעלותם הייתה בעבר דירה אחרת וגם בשל גודל הדירה הנוכחית.
השופטת הבהירה שהעותרת אינה נחשבת "דייר ממשיך", כיוון שגם אביה המנוח לא היה כזה.
"ערה אנוכי למצוקתם הקשה של העותרים", כתבה השופטת, אך הבהירה שמצבם כשלעצמו לא מקנה זכויות בדיור הציבורי יש מאין. יתרה מכך, לאורך שנים רבות מחזיקים העותרים בדירה רק בשל התחשבות במצבם, אך עובדה זו פוגעת במשפחות אחרות (וגדולות יותר), שגם כן סובלות מדלות ומצוקה.
יש להצטער על החלטת העותרים לדחות את הצעתו הראויה של משרד השיכון לדירה בבית גיל הזהב, סיכמה השופטת.
לנוכח מצבם הבריאותי והכלכלי של העותרים, לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ העותרים: עו"ד לינדה אשכנזי
- ב"כ המשיבים: עו"ד הדס הוצלשטיין
* עו"ד ליאור ברקנפלד עוסק בדיור מוגן ודיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין