עת"מ 52055-09-14 ד' ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון

מבוא

1. העותרים, זוג קשישים שסובלים מתחלואות קשות, מחזיקים למעלה מ – 20 שנים בדירה בת 4 חדרים המהווה דיור ציבורי, כמשמעו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998 (להלן: ה"חוק") ומוחזקת על ידי "עמידר" (להלן: "הדירה"). למעלה מעשור שנים נוקטים המשיבים, משרד השיכון ועמידר (להלן: "המשיבים") הליכים לפינוי העותרים מהדירה בעילה של חזקה שלא כדין. נקבע לגביהם, כי מידות הדירה גדולות והולמות משפחה ברוכת ילדים, להבדיל ממצבם המשפחתי. עם זאת, לפנים משורת הדין ומתוך שיקולים הומניטאריים, תרו המשיבים אחר פתרון שיאפשר לפנות את העותרים למקום חלופי וכן, לסייע להם בתשלום דמי שכירות. כל ההצעות שהונחו בפני העותרים נדחו על ידם.

2. הסוגיה העומדת להכרעה בעתירה זו היא האם קנויה לעותרת זכות של "דייר ממשיך" בהתאם להוראות החוק ולחילופין, האם זכאים העותרים לרכוש את הדירה מכוח התחייבות חוזית שניתנה להם לטענתם, על ידי עמידר.

    

    

   רקע עובדתי

3. בשנת 1979 נחתם חוזה לשכירות הדירה בין אחיה של העותרת (להלן: "הדייר החוזי") לבין עמידר. הדירה הוחזקה על ידו כדין עד שנת 1984 – אז עזב את הארץ מבלי להשיב את הדירה לחברת עמידר, כמוסכם בחוזה. במועד בלתי ידוע עובר לעזיבתו את הארץ, עבר אביהם של הדייר החוזי והעותרת להתגורר עם הדייר החוזי בדירה והתגורר בה עד ליום מותו בתאריך 11.02 (להלן: "המנוח"). בשנת 1992 הצטרפו העותרים למנוח והתגוררו עמו בדירה. הם מתגוררים בה עד עצם היום.

4. במהלך השנים הגישו העותרים בקשות להכיר בהם כזכאים להחזיק בדירה. אלו נדחו בנימוק כי הם אינם זכאים להכרה כ – "דיירים ממשיכים" הואיל ולא התגוררו עם הדייר החוזי. אף בזכות עצמם אין הם זכאים להחזיק בה, שכן בעבר הייתה בבעלותם דירה, מה גם שאין הם עונים לגודל משפחה מזכה.

5. אף בקשותיו של המנוח, בעבר, להכיר בו כזכאי לדיור ציבורי נדחו הואיל ובעת מגוריו עם הדייר החוזי הייתה בבעלותו דירה. עם זאת, בשנת 2001 הוחלט לסייע לו, לפנים משורת הדין ולאשר לו דירה חלופית בת 2 חדרים, בשל גילו ונסיבותיו האישיות, בתנאי שיפנה את הדירה דנא. הוצעו לו שתי דירות אך הוא סרב לקבלן, כי לא הלמו את מצבו הרפואי, כך לשיטתו. סופו של יום, התגורר בדירה עד ליום מותו, כאמור לעיל.

6. בשנת 2001 הגישה עמידר תביעה לפינוי המנוח והעותרת. בפסק הדין שניתן בשנת 2004, דחה בית המשפט השלום ברמלה את טענת העותרים כי הם אוחזים בזכויות בדירה והורה להם לפנותה (להלן: "פסק הדין" - ת"א 3398/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' דרעי – כב' השופט זכריה ימיני). מועד הפינוי נקבע ליום 31.1.05, אלא שנדחה מעת לעת, לבקשת העותרים, כך משך למעלה מעשור. במהלך תקופה זו, הגישו העותרים בקשות נוספות להכיר בהם כזכאים לזכויות בדיור הציבורי. כולן נדחו.

   ההחלטה נושא העתירה

7. בהחלטה מיום 17.2.14 שבה ודחתה הוועדה העליונה של המשיב (להלן: "הוועדה") את בקשת העותרים. עם זאת, אישרה, לפנים משורת הדין, מתן יחידת דיור בבית גיל הזהב ולחילופין סיוע בשכר דירה בסך 1,500 ₪ למשך שנה וזאת בתנאי שיפנו את הדירה. (להלן: "ההחלטה"). העותרים סרבו להתפנות לדיור מוגן. לפיכך, נקבע מועד לפינויים ליום 1.11.14. מכאן העתירה. בשלב זה, ממשיכים העותרים להחזיק בדירה.

   נימוקי העתירה

   "דייר ממשיך"

8. העותרת טוענת, כי משהוכרה זכות המנוח, כך לשיטתה, להתגורר בדירה ובהינתן מגוריה עמו 4 שנים עובר לפטירתו, קנויה לה זכות של "דייר ממשיך". טענתה נסמכת על מכתבי עמידר, נספחים 8 ו-9 לעתירה.

9. העותרים ערים לכך שזכאות המנוח לכאורה, הוכרה "לפנים משורת הדין". לטענתם, משהוכר ככזה, עומדת לו זכותו לכל דבר ועניין. מכוחה, הציע לו המשיב דירות חלופיות, אשר לשיטתו, לא תאמו את צרכיו. לפיכך, נותר המנוח בדירה ויש לראות בו כמי שרכש זכויות בה.

10. העותרים טוענים, כי פסק הדין כלל לא בחן את זכות העותרת כ"דייר ממשיך" מטעם המנוח ולפיכך אין לראות בו מעשה בית דין לעניין זה, מה גם שהסמכות הייחודית לדון מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים. לא זו אף זו; המשיב העלים מבית משפט השלום את זכאות המנוח לדיור ציבורי, אשר לו היה נחשף אליה – היה פוסק אחרת.

    זכויות אובליגטוריות

11. לחילופין, טוענים העותרים כי קנויה להם זכות אובליגטורית לרכוש את הדירה. לדבריהם, בשנת 2009 אישרה להם עמידר את רכישת הדירה בתמורה לסך של 90,000 ₪ והם אף מילאו טפסים בנדון והמתינו לבוא השמאי מטעמה, שיעריך את שווי הדירה. אולם, בחלוף כחודשיים, חזרה בה עמידר מהתחייבותה ללא כל סיבה. הטענה לא נתמכה בראיות.

    נסיבות אישיות

12. העותרים הטעימו את מצבם הבריאותי והכלכלי הרעוע; העותר חולה גזזת והעותרת חולת סרטן. השניים נתמכים מקצבת הכנסה מאת המל"ל והחל משנת 2013 נדרשים לשלם דמי שכירות בסך 2,000 ₪ (הוטעם כי בשנה זו הועלו דמי השכירות באופן ממשי). בהינתן נסיבותיהם הקשות, טוענים העותרים כי החלטת הוועדה הינה בלתי סבירה ובלתי מידתית בפגיעתה בהם. לאורך שנים נמנע המשיב מלפנות אותם מהדירה בשל מצוקתם הקשה. בנסיבות אלו ומשהוחלט לאשר להם סיוע בשכ"ד בסך 1,500 ₪, לא ברור על שום מה מונע מהם המשיב לעשות שימוש בסכום זה בעבור שכירות הדירה דנא, כאשר את היתרה בסך 500 ₪ ישלימו מכיסם.

    טיעוני המשיב

13. המשיב טוען כי על העתירה להידחות על הסף ממספר טעמים:

    • פסק הדין שהורה על פינויה של העותרת מהווה מעשה בית דין. פסק הדין ניתן לאחר בחינה ושקילה של זכויותיה בדירה, לרבות טענתה בדבר היותה לכאורה "דייר ממשיך". קמה אפוא מניעות מלפניה להעלות טיעוניה בפני בית משפט זה, שאינו יושב כערכאת ערעור על פסק הדין.

    • שיהוי – העתירה נגועה בשיהוי כבד. ההחלטה הראשונה בעניינם של העותרים התקבלה לפני 14 שנים! אף ההחלטה נושא העתירה ניתנה בחודש פברואר 14' והעתירה הוגשה בחודש ספטמבר – למעלה מחצי שנה לאחר מועד מתן ההחלטה.

    • העדר ניקיון כפיים – העותרים עושים דין לעצמם בסירובם לפנות את הדירה על פי פסק הדין וחרף החלטות חוזרות ונשנות של הוועדה. חסד עשה עמם המשיב כאשר לאורך למעלה מעשור דחה את מועד פינויים, כדי שלא יוותרו ללא קורת גג. עתה מבקשים הם לנצל מחווה זו בטענת הסתמכות וצפייה להמשך מגורים בדירה.

14. אף לגופה, דין העתירה להידחות; העותרים לא הוכרו מעולם כזכאים לדיור ציבורי ואין הם זכאים לכך, כפי שנקבע בהחלטות חוזרות ונשנות – שכן הם אינם עונים על גודל משפחה מזכה ובעבר הייתה בבעלותם דירה.

15. אף המנוח לא הוכר כזכאי דיור וממילא נשמטת הקרקע תחת טענת העותרת כי מעמדה כ"דייר ממשיך" נגזר מזכויותיו. הוטעם, כי למנוח הוצעו לפנים משורת הדין דירות חלופיות בנות 2 חדרים, בהתחשב בנסיבותיו, אולם הוא סרב לעבור אליהן, כמו גם סירב לפנות את הדירה.

     

16. למעלה מן הצורך והגם שהעותרים לא טענו שהעותרת הינה ממשיכתו של הדייר החוזי – הטעים המשיב, כי העותרת היא אחות הדייר החוזי - קרבה שאינה חוסה תחת הגדרת "דייר ממשיך" עפ"י החוק. בנוסף, הואיל והדייר החוזי נטש את הדירה בעזבו לחו"ל, אין העותרים נכנסים בגדרו של סעיף 1 לחוק (הדורש את פטירתו של הדייר החוזי או אשפוזו במוסד על מנת שתיבחן זכאותו של קרובו כ"דייר ממשיך"). מאותו הטעם אף המנוח לא הוכר כ"דייר ממשיך", מה גם שב-5 השנים עובר לעזיבת הדייר החוזי היה המנוח בעל דירה – בניגוד לנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים, הדורש כי בתקופה זו יהיה הדייר הממשיך "חסר דירה" (נספח 19 לכתב התגובה).

17. המשיב מציין, כי העותרים נהנו משך שנים רבות ממגורים בדירה ללא זכויות בדין ומבלי שנמצאו מתאימים לקבל זכויות בדיור הציבורי. באורח חריג, נכון היה המשיב להציע להם קורת גג חלופית בהתחשב בנסיבותיהם האישיות הקשות. אשר על כן, החלטתו סבירה ומתחשבת. סירובם לפנות את הדירה מונע אכלוס זכאים הממתינים לאכלוס כדין.

18. באשר לטענה לפיה אפשר המשיב לעותרים לרכוש את הדירה – מחמת השיהוי הרב נבצר מהמשיב להתמודד עמה, מה גם שהדבר נערך – אם נערך – מול עמידר ולא מול משרד השיכון. יתר על כן, לא עולה מראיות העותרים כי ניתנה התחייבות לרכישת הדירה. נהפוך הוא, הובהר להם כי אין הם יכולים לרכשה בשל חוב בגין שכר דירה – "רק לאחר תשלום החוב לחברה המאכלסת, יהיה באפשרותך להמשיך בהליך רכישת הדירה בהתאם לכללי המבצע" (נספח 15 לעתירה).

19. לאור האמור לעיל, עותר המשיב לדחיית העתירה.

    דיון והכרעה

20. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות מהטעמים שלהלן:

    שיהוי

21. העתירה לוקה בשיהוי כבד ומשמעותי. למן מותו של המנוח, בשנת 2002 פנו העותרים בדרישה להכיר בזכויותיהם לדיור ציבורי. בהחלטות רבות שניתנו מאז ועד לשנה זו, דחתה הוועדה את בקשותיהם; לראשונה עשתה כן בחודש נובמבר 2003 ( נספח 4 לתגובת המשיב) ולאחר מכן בהחלטות נוספות, בגדרן פרטה את נימוקיה – העובדה שבעבר הייתה דירה בבעלותם וכן, שאין הם עונים על גודל משפחה מזכה. בנוסף, הם לא התגוררו עם הדייר החוזי עובר לעזיבתו את הארץ. בקשותיהם לשוב ולבחון את עניינם נדחו שוב ושוב. חרף זאת, נמנעו העותרים מלהגיש עתירות מנהליות לתקיפת ההחלטות.

22. בפסק הדין הורה בית המשפט השלום על פינויה של העותרת. בין היתר קבע: "עצם העובדה שהנתבעת היא בתו של הנתבע מס' 1 (המנוח – ו.מ) ואחותו של השוכר המקורי, אין בה כדי להקנות לה זכויות בדירה. הנתבע (המנוח – ו.מ) התגורר בדירה מכח זכותו של השוכר המקורי. משפקעה זכותו של השוכר המקורי, ממילא פקעה זכותם של הנתבעים להחזיק בדירה". עוד נקבע כי לעותרת אין זכויות כ"דייר ממשיך" מכוחו של הדייר החוזי. העותרת לא ערערה על ממצאים אלו.

23. בית משפט השלום מוסמך לדון בטענת "דייר ממשיך" אגב תביעת פינוי מכח "סמכות נגררת" (לעניין זה ר' בר"ע (י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' יעקב שאול ואח').

24. העותרים נחו אפוא על השמרים לאורך שנים. מאז שנת 2003 לא השיגו על החלטות המשיב ומאידך סירבו לפנות את הדירה. אין בבקשות שהגישו לאורך השנים לשוב ולבחון את מעמדם או לדחות את מועד פינויים כדי לרפא את השיהוי הכבד בו נגועה העתירה.

25. לא זו אף זו, העותרים נהנו מרוחב ליבו של המשיב שהעניק להם, לבקשותיהם, דחיות רבות של מועדי הפינוי, חרף העובדה שהודיעם כי אינם זכאים להחזיק ולהתגורר בדירה. בנסיבות אלו מנועים הם מלטעון כי דחיית המועדים נטעה בהם ציפייה לקבלת זכויות בה. לעניין זה ראה נספחים 9-18 לכתב התגובה, המלמדים על כברת הדרך שהלך המשיב לקראת העותרים:

    • ביום 24.4.06 נדחה מועד הפינוי בשלושה חודשים על מנת לבחון אישורים רפואיים שהגישו העותרים.

    • ביום 19.11.06 נדחה מועד הפינוי בחודשיים, לאור חוזה שכירות שהציגו העותרים, לפיו שכרו לכאורה דירה חלופית החל מיום 10.12.06.

    • ביום 7.12.06 נדחה הפינוי ליום 1.1.08 נוכח התחייבות העותרים כי יפנו את הדירה מרצון במועד זה.

    • ביום 20.3.08 נדחה מועד הפינוי לתקופה של 6 חודשים נוספים על מנת לאפשר לעותרים למצוא פתרון דיור חלופי (לרבות הוסטל שאושר להם לראשונה בזמנו).

    • ביום 2.12.08 נדחה הפינוי לחודש פברואר 2009, תוך שנרשם כי יש להציע לעותרים דיור מוגן, ואם יעמדו בסירובם יש להודיעם כי לא יהיה מנוס מביצוע הפינוי במועד שנקבע וכי לא יינתנו דחיות נוספות.

    • ביום 22.4.09 הוחלט על דחיית מועד הפינוי עד לאחר חג הפסח על מנת לאפשר את פינוי העותרים מרצון במועד זה.

    • ביום 19.1.10 עוכב הליך הפינוי עד לסוף שנת 2010 בעקבות פנייה של העותרים למנכ"ל עמידר.

    • ביום 6.2.13 נדחה מועד הפינוי בשנה נוספת ונקבע ליום 18.2.14.

    • ביום 25.2.14 הוצע לעותרים להתפנות לדיור מוגן פעם נוספת. הם סירבו להצעה, אז נקבע מועד פינויים ליום 17.6.14.

26. העותרים טוענים כי לא קיבלו במועד את החלטת הוועדה מחודש פברואר ולפיכך אין לזקוף לחובתם את השיהוי בהגשת העתירה. אין ממש בטענה, בהינתן ההחלטה הראשונה שניתנה בעניינם, אשר דחתה את בקשתם לזכויות בדיור הציבורי, כעשור קודם לכן. זאת ועוד, במכתב ששלח המשיב לב"כ העותרים ביום 25.6.14 ציין כי בקשתם נדחתה ע"י הוועדה העליונה בחודש פברואר וכן פירט את הסיוע שאושר להם, לפנים משורת הדין. עוד ציין, כי לנוכח סירובם לקבל יחידת הדיור, "אין אנו מוצאים כל הצדקה להתערב עוד בהליכי הפינוי". ברי, אפוא, כי העותרים היו מודעים להחלטה זו, למצער, ממועד קבלת המכתב (25.6.14) ואף אז השתהו בהגשת העתירה משך 3 חודשים. יצוין, כי גם לאחר המצאת המכתב דלעיל, נדחה מועד פינויים של העותרים, פעם נוספת" ליום 1.11.14 על יסוד חוזה שכירות שהציגו העותרים, לפיו בכוונתם לעבור לדירה חדשה החל מיום 26.10.14.

    האם העותרת נכנס בגדר מעמד של "דייר ממשיך"?

27. אין לקבל את טענת העותרת לפיה, היא נכנסת בגדר מעמד "דייר ממשיך". בקשת אביה המנוח להכרה בזכאותו לדיון ציבורי נדחתה בהחלטה מחודש יולי 2000 (ר' נספח 2 לכתב התגובה) בנימוק כי בתקופה מגוריו עם הדייר החוזי הייתה בבעלותו דירה. לפיכך, לא עמדה לו הזכות להכרה בו כ"דייר ממשיך" מטעמו של הדייר החוזי, בהתאם לנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים. העובדה שאושרה למנוח, לפנים משורת הדין דירה קטנה חלופית בשל גילו ורקעו, אינה מקנה לו זכויות נוספות, מה גם שזכות זו הוכפפה בתנאי שיחזיר את הדירה – תנאי שלא עמד בו. הוצעו למנוח שתי דירות חלופיות, אך הוא סירב לקבלן בטענה כי אין הן הולמות את מצבו. לפיכך, המשיך המנוח להתגורר בדירה חרף אי זכאותו. על כן, הוא לא זכה להיכנס בשערי הזכאות לדיור ציבורי, קל וחומר ביחס לדירה, אותה נדרש פעם אחר פעם לפנות. יודגש, כי המנוח לא פנה בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים לאחר דחיית בקשתו לקבלת זכויות בדירה. משכך, אין במגוריו בה כדי להקנות לו ולבאים אחריו זכויות. ממילא נשמט היסוד תחת טענת העותרת כי הינה דיירת ממשיכה מטעמו.

28. הנה כי כן, החלטת הוועדה שלא להעניק לעותרים זכויות בדיור הציבורי מעוגנת בחוק ובהלכה. ההחלטה מצויה במתחם הסבירות ואין להתערב בה.

    נסיבות אישיות

29. ערה אנוכי למצוקתם הקשה של העותרים. אכן, יש להצר על מצבם. אולם, למרבה הצער, אין בו כשלעצמו כדי הקניית זכויות בדיור הציבורי, בבחינת יש מאין. יתירה מזו, לאורך שנים רבות מחזיקים העותרים בדירה, אך בשל ההתחשבות במצבם. אולם, המשך החזקתם בדירה פוגע במשפחות מטופלות בילדים, אשר זקוקות לדירה שמידותיה תואמות את צרכיהן, אף הן סובלות מדלות והעדר יכולת.

30. זאת ועוד, אין להתעלם מההצעה שהונחה לפתחם של העותרים לעבור לדיור מוגן - אשר נדחתה על ידם. אף הצעה זו הוצעה לפנים משורת הדין ותוך התחשבות במצבם.

31. ובאשר להתחייבות הנטענת על ידם, כי יוכלו לרכוש את הדירה – הטענה הועלתה בשיהוי ניכר. לשיטתם, ההתחייבות לכאורה ניתנה בשנת 2009, חמש שנים עובר להגשת העתירה דנא. הטענה אף לא נתמכה בראיות, מה גם שאין בדין ודברים בין העותרים לבין המשיב/עמידר ביחס לאפשרות רכישת הדירה כדי התחייבות למתן זכות לרכוש את הדירה. לא זו אף זו, במכתב משנת 2009 (נספח 15 לעתירה) הודע לעותרים כי לא יוכלו לרכוש את הדירה כל עוד לא סילקו את חובותיהם. העותרים אישרו בעתירתם כי לא היה לאיל ידם להסדיר את החוב. בנסיבות אלו, אף אם הוצעה להם רכישת הדירה במועד כלשהו, הרי שההצעה פקעה משלא עמדו בתנאיה, ראש וראשון – פירעון חוב.

    סיכום

32. החלטת הוועדה מנומקת היטב ונשענת על שני אדנים; העדר זכאות לדיור ציבורי בשל העובדה שבבעלות העותרים הייתה בעבר דירה וכן, העדר התאמה לגודל משפחה מזכה. הוכח, שהעותרת אינה נכנסת בגדר מעמד של "דייר ממשיך" – לא מטעמו של הדייר החוזי, עמו כלל לא התגוררה, אף לא מטעם המנוח שלא רכש זכויות בדירה.

33. לפנים משורת הדין ועל אף שאינו מחויב לכך, ביקש המשיב למצוא עבור העותרים חלופת דיור במסגרת דיור מוגן ובלבד שלא להותירם ללא קורת גג, על רקע נסיבותיהם הקשות. יש להצטער על דחיית ההצעה על ידם, חרף היותה נכונה וראויה, לא כל שכן, סבירה.

34. לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

    נוכח נסיבותיהם האישיות של העותרים ומצוקתם הכלכלית, אין צו להוצאות.

    המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ה, 09 יולי 2015, בהעדר הצדדים.