תבעו את אחיהן למחצה – ויקבלו דירה בפרויקט פינוי בינוי

שתי אחיות טענו כי אביהן המנוח נתן לאחיהן חנות, בתנאי שאם יתבצע פרויקט פינוי בינוי על הנכס הן יקבלו דירה. האח התכחש לטענה אך סעיף בצוואת האב הכריע את הכף לטובת האחיות

השופטת אפרת שהם דליות קיבלה לאחרונה תביעה שהגישו שתי אחיות נגד אחיהן (מאשתו השנייה של האב). בפסק הדין התקבלה טענתן כי האב העביר לנתבע את חנותו בתנאי שככל שייבנה בניין על שטח החנות במסגרת פרויקט פינוי בינוי, הן יקבלו דירה בפרויקט. האח טען שהאב העביר לו את הנכס ללא תנאים אך השופטת קבעה שמכלול הנסיבות תומך בגרסת האחיות.

האב הלך לעולמו ב-2003. הוא היה סוחר, בעלים של מספר נכסים וזכויות, כולל החנות נשוא התביעה. ב-1998 הוא העביר לנתבע את החנות במתנה.

לטענת התובעות, בין האב לנתבע הייתה ההסכמה כי אם החנות תיהרס ויבנה תחתיה מבנה רב קומות, תועבר דירה אחת על שמן.

הן ציינו שההסכמה באה לידי ביטוי בצוואת המנוח בה צוין כי החנות הועברה עוד בחיי האב לבן, תוך הבטחה שאם היא תיהרס תועבר דירה אחת לבנות.

האחיות הוסיפו שהתברר להן שיזמית מקדמת פרויקט פינוי בינוי על שטחה של החנות והן פנו לאחיהן בדרישה לרשום דירה אחת על שמן אך הוא סירב. על פי אישור החברה היזמית במסגרת ההסכם הנתבע יהיה זכאי לקבל בעתיד דירת מגורים בשטח של 90 מ"ר וחנות בשטח של 87.5 מ"ר.

הן הדגישו כי העברת החנות על שם הנתבע נעשתה על רקע המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע המנוח ורצונו להימנע מהטלת עיקול על הנכס. לדבריהן, לאחר שאמן נפטרה והן ירשו חצי מהבית שהיה משותף להורים, הן ויתרו על חלקן לטובת האב שהבטיח כי יפצה אותן.

אלא שהאח כפר בזכות של אחיותיו לקבל דירה. הוא ציין שקיבל מאביו עוד בחייו את מלוא הזכויות בנכס ללא תנאי. לדבריו, האמור בצוואה אינו ניתן ליישום שכן אדם אינו יכול לצוות על רכוש שלא שייך לו.

ביקש להגן על הנכס

השופטת אפרת שהם דליות מבית המשפט למשפחה בבאר שבע קיבלה את התביעה וקבעה שהתובעת זכאיות לדירה בפרויקט. היא הגיעה למסקנה שמחומר הראיות עולה כי נכרת בין המנוח לנתבע חוזה בעל פה בעת העברת החנות על שמו.

לדבריה, הוכח שזיקתו של המנוח לחנות נמשכה גם לאחר שביצע את העברת הזכויות והוא זה שפעל לקדם את הפרויקט וטיפל בהשכרת החנות ובגביית דמי השכירות.

כמו כן, במועד העברת החנות המנוח היה בקשיים כלכליים משמעותיים ועלה חשש שהחנות תעוקל לטובת צד שלישי כך שהעברת החנות לנתבע נועדה "להגן" על הנכס.

זאת ועוד, הוכח שהמנוח הבטיח לבנותיו כי יפצה אותן לאחר שוויתרו על חלקן בירושת אימן. בנסיבות אלה, טענת ההגנה של האח לפיה החנות הועברה לידיו ללא תנאי קרסה, כתבה השופטת.

עוד קבעה השופטת כי יש לראות בצוואת המנוח כראיה מהותית המשקפת את מהות ההסכם שבעל פה שנכרת בין המנוח לנתבע במסגרתו סוכם, בין היתר, להעניק דירה לתובעות.

בתוך כך נדחתה טענת האח כי אביו לא יכול היה לצוות על רכוש שאינו שייך לו. השופטת הסבירה שיש מצבים בהם רצונו של המצווה משתקף בתנאי שהוא קובע בצוואתו, ומדובר בתנאי לגיטימי המשמש מכשיר בידי המוריש לשמור על אינטרסים שעליהם הוא מעוניין להגן.

הנתבע חויב בהוצאות בסך 30,000 שקל.

• ב"כ התובעות: עו"ד ערן דוידוב ואח'
• ב"כ הנתבע: עו"ד דורון אריאל ואח'

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין