התובעת 2 העידה, כי המנוח "חשש מאוד שיעקלו לו רכוש" (פרוטוקול 20.10.20, עמ' 27, ש' 19 - 22). לטענתה, "...החנות היה הדבר האחרון שנשאר לו. בגלל משפטים שהיו לו בשנת 90' היה חייב למצוא פתרון מסוים איך להגן על החנות..." (עמ' 27, ש' 6 - 8).
63.גם הגב' א' הודתה בקשיים הכלכליים שהיו למנוח ערב העברת החנות על שם הנתבע. (עמ' 45, ש' 11 – עמ' 46, ש' 7). וכן ציינה בתצהירה, כי על מנת למנוע את עיקול החנות, פדתה חסכונות שירשה מהוריה ושילמה לרשויות המס סך של 50,000 דולר (סע' 20 לתצהיר).
ואולם עדותה של הגב' א' גם בנקודה זו לא הייתה אחידה. כשנשאלה "פחדתם שיהיו עיקולים על החנות?", ענתה תחילה: "לא זוכרת" (עמ' 46, ש' 10 -11). בהמשך, ציינה כי אכן פחדו שהחנות תעוקל ותימכר בגלל החובות (עמ' 46, ש' 15 - 19) ומשנשאלה: "מה המשמעות שהיו עיקולים וחובות על החנות?" ענתה: "שהיו יכולים לקחת אותה" (עמ' 47, ש' 4 - 5).
בשאלת המניע בגינו העביר המנוח את החנות לבעלות הנתבע נמנעה תחילה מלהשיב לעניין ופתרה עצמה במילים: "מה זה שייך. החנות עברה על שמו מה זה משנה למה." (עמ' 45, ש' 14 - 15). בהמשך חקירתה, שינתה תשובתה לשאלת המניע וטענה, כי זה היה רצונה כחלק מהאיזון בחלוקת הרכוש בין הנתבע ואחיו (עמ' 46, ש' 22 - 23, עמ' 47, ש' 1). לגבי הפער בין הגרסאות, טענה כי: "אני לא כתבתי כל דבר שחשבתי." (עמ' 47, ש' 3).
64.מעדותו של הבן ע' עולה, כי על החנות רבצו עיקולים וכי המצב השפיע מאוד על המנוח ועל מצבו הרפואי.
בהמשך חקירתו, הודה כי העברת החנות על שם הנתבע, היתה על מנת שלא "לאבד אותה" לרשויות המס בגין החובות, כדלקמן:
65.גם הנתבע בעדותו לא מכחיש את הטענה, כי יתכן והחנות הועברה על שמו, על מנת שלא תעוקל לטובת צד ג. (עמ' 79, ש' 6 - 10).
66.מכלל העדויות עולה, כי המנוח חשש מאוד, שהחנות תעוקל לטובת החובות שרבצו עליו, המצב השפיע עליו מאוד ואף פגע בבריאותו. המנוח, שלאורך כל השנים, האמין בפוטנציאל הטמון בהשבחת הנכס ופעל לקידום פרויקטים באזור, העביר את החנות לבעלות הנתבע כדי למנוע עיקולה לטובת צד ג.
67.נסיבות אלה מבארות ואף תומכות בטענה לקיומם של תנאים אגב ביצוע העברת הבעלות בחנות על שם הנתבע.
גרסת הנתבע ועדיו, כי העברת הבעלות בחנות על שמו היתה כחלק מאיזון הנכסים שבינו ובין האח ע, לא נטענה במסגרת כתב הגנה או תצהיר עדות ראשית, והועלתה לראשונה במסגרת חקירתם בבית המשפט.
68.נדבך נוסף נוגע לטענת התובעות, לפיה ההסכמה וההבטחה ליתן להן דירה אחת לא צמחו בחלל ריק שכן המנוח הבטיח להן כל העת כי יפצה אותן לאחר שהן ויתרו על חלקן בירושת אימן המנוחה ובכלל זאת על חלקן בבית המגורים בשכונת **** (המצוין בסע' 2 לצוואה) לטובת המנוח, לבקשתו ומתוך כבוד לו. לימים עבר חלקן של התובעות בבית האמור על שם הגב' א. בהמשך, העבירה הגב' א' את זכויותיה בבית על שם הבן ע', אשר מתגורר בבית זה עם משפחתו (עמ' 40 ש' 13 - עמ' 41 ש' 5).
-
הנתבע לא מכחיש דבר הויתור מצד התובעות אלא שלדידו הן קיבלו כספים משמעותיים במהלך השנים, "סכומים העולים כדי עשרות אלפי דולרים", כפיצוי על חלקן בירושת אמן. לטענתו, המנוח העניק להן כספים ומתנות, אשר שימשו אותן, בין היתר, לרכישת נכסים להן ולמשפחותיהן.
-
הנתבע לא הוכיח טענתו זו בכל ראיה פוזיטיבית. לא צורפה כל אסמכתה או ראשית ראיה ממנה ניתן ללמוד, כי אכן ניתנו לתובעות כספים בתמורה לויתור. הנתבע טען, כי "הוכח בראיות כי התובעות קיבלו נכסים רבים בחייו של האב", כאשר הוא סומך טענתו על עדותם של אמו ואחיו (עמ' 41 - 42 לסיכומי הנתבע).
-
ברם , גם עדויות האח והאם הגב' א' לא נתמכו בכל ראיה .
האח ע' העיד בחקירתו, באופן כללי ובלתי מבוסס כי התובעות קיבלו מהמנוח כספים ונכסים עבור ויתור על ירושת אימן (עמ' 61, ש' 15 - 24).
כך גם עדותה של הגב' א', בדבר הפיצוי לכאורה שניתן לתובעות, לא נתמכה באסמכתאות. בחקירתה, טענה כי "פדינו את החלק של הבנות ונתנו להן הרבה כסף. אני מכרתי דירה של אבי המנוח ונתתי להן את הכסף" (עמ' 43, ש' 4 - 5), אך שנשאלה "מתי נתת להן את הכסף?", ענתה הגב' א, כי היא "לא זוכרת אבל נתתי את הכסף" (ש' 6 - 7). בהתייחסה לטענת התובעות, כי הן לא קיבלו כספים, ענתה "אז הן אומרות. עובדה שבכסף הזה הן קנו רכוש, דירות ומגרשים" (ש' 8 - 9).
לא הוצג כל נימוק המבאר מדוע לא צרפה הגב' א' ראשית ראיה לתמיכה בטענותיה.
-
אין די בעדויות עדי הנתבע כדי להוכיח העברת הכספים, כאמור, כל שכן כאשר מדובר ב"כספים משמעותיים" בסכומים "העולים כדי עשרות אלפי דולרים", בעוד מדובר בראיות המצויות בשליטת הגב' א' אותם יכלה לצרף בנקל ככל שיש ממש בטענתה.
-
העדרן של ראיות פוזיטיביות כאמור מחזק טענת התובעות כי קיומו של הסכם לטובתן בין המנוח והנתבע נועד לפצות אותן בשל הסתלקותן מעיזבון אימן המנוחה.
-
כמו כן עדותם של הנתבע ועדיו, בדבר סכומי הכסף שהועברו לכאורה לתובעות כנגד הוויתור על חלקת בדירת אמן המנוחה ב *** אינה מתיישבת עם הוראת המנוח בסע' 3 לצוואתו, כי תנאי לזכייתם של הנתבע ואחיו ע' בדירה זו שב ***, הוא תשלום של כל אחד מהם בסך 20,000 דולר לכל אחת מהתובעות.
הודאת הנתבע ברצון המנוח להעניק לתובעות דירה
-
זאת ועוד, הנתבע טען בתצהירו (ס' 32) כי הייתה זו משאלת ליבו של האב לפיה אם יקבל במקום החנות "מספר רב של דירות" אחת מהן תנתן כמחווה לתובעות שכן המנוח "...האמין כי קיימת היתכנות לעשיית עסקת קומבינציה על המקרקעין אשר תניב תמורה שתכלול דירות רבות..".
הנתבע מוסיף בעדותו כי "אם היו 4 דירות יכולנו לתת משהו והבעיה לא הייתה..." (עמ' 82, ש' 21-22) ואף מעלה את האפשרות שסע' 5א' לצוואה נכתב, כחלק מניסיונות המנוח לקדם את הפרויקט ותקוותו, כי יצליח למקסם את הרווח בגין החנות (עמ' 81 ש' 23 – עמ' 82 ש' 1).
לטענת הנתבע (סע' 35 לסיכומיו), רצון המנוח היה להותיר את העברת הדירה לתובעות לשיקול דעתו.
-
גם ע' מאשר בעדותו שהייתה הבטחה של הנתבע למנוח אך לדידו כוונת המנוח הייתה להותיר קיום ההבטחה לשיקול דעתו של הנתבע :
"...*** (הנתבע) יוכל להחליט לפי שיקול דעתו אם לתת דירה אחת מתוך מינימום 3 דירות, זה מה שהוא התכוון... ואני סבור שהוא רצה שבהנחה ש*** יקבל מינימום שלוש יחידות דיור פלוס חנות על פי איך שהבנות התנהגו הוא יחליט אם לתת להם או לא..." (עמ' 69, ש' 11 - 18).
-
בסיכומיו טוען הנתבע, כי מאז שקיבל את החנות לידיו עשה פעולות כדי לקיים את "משאלת ליבו" של אביו ופעל כדי להגדיל את התמורות שיתקבלו ממימוש זכויותיו בחנות (סע' 34). ברי, כי הנתבע מודה ש"משאלת ליבו" של המנוח, כהגדרתו את האמור בסע' 5א' לצוואה, הייתה לנגד עיניו עוד קודם לפטירת המנוח וללא קשר להוראות הצוואה.
-
גרסת הנתבע המבארת כי פעל כל השנים לקיים את רצון המנוח להעניק לתובעות דירה כמו גם כוונתו לקיים האמור אם רק היו מתקבלות מספר דירות, מהווה משום אינדיקציה נוספת כי הסכם בין המנוח לנתבע לטובת התובעות אמנם היה, שאם לא כן מדוע הנתבע ישקול אפשרות של מתן דירה מתוך רכושו לתובעות ולו כמחווה בעוד הוא מצוי בסכסוך ארוך ימים עמן ושורר בניהם נתק מוחלט.
-
טענת הנתבע ואחיו כי המנוח הותיר קיום ההבטחה לשיקול דעתו של הנתבע, אינה אלא פרשנות אישית שלא מוצאת אחיזה בחומר הראיות ובכלל זאת בנוסחו של סע' 5א' לצוואה .
-
על כל האמור יש להוסיף התרשמות בית המשפט ממידת מהימנות הצדדים כעולה מחקירתם. לעניין זה הצדדים טענו הדדית בקשר למשקל שיש ליתן לעדויות הצד האחר וזאת בשים לב כי לבד מעדותו של מר ***, שאר העדויות נמסרו על ידי מי שהוא בעל עניין אישי מובהק כלכלי ומשפחתי בתוצאות ההליך. אכן לצדדים ועדי הנתבע כל אחד מנקודת מבטו אינטרס כלכלי ישיר הנובע מתוצאות ההליך. ואולם, בעוד שהתרשמתי כי עדות התובעות נמסרה באופן קוהרנטי וישיר ככלל, תוך מתן מענה לגופם של דברים גם לשאלות שלא היו נוחות ולא בהכרח עלו בקנה אחד עם אינטרס היסודי שלהן ותוך שהותירו עלי רושם מהימן, נמצא כי עדות הנתבע ועדיו התאפיינה בשכחה חוזרת ונשנית, בהתחמקות ממתן תשובות ישירות ואף בסתירות ופרכות.
-
מן המקובץ עולה אפוא, כי טענת ההגנה היסודית של הנתבע לפיה החנות הועברה לידיו ללא תנאי או חיוב כלשהו קרסה. צבר הנסיבות עובר ולאחר העברת החנות לנתבע תומכים בקיומו של הסכם לטובת התובעות אשר נכרך ונקשר בהעברת החנות.
-
התחקות אחר כוונת הצדדים כפי שזו משתקפת מתוך נסיבותיו של המקרה והנלמדת ממכלול חומר הראיות והעדויות שנשמעו כפי שפורטו, מובילה למסקנה כי יש ממש בטענת התובעות כי הוראות ס' 5 לצוואה משקפות את ההסדר שסוכם בין הנתבע למנוח ומכך גם נלמדת זכות התובעות לדרוש קיומו של החיוב.
-
טענת הנתבע, כי ההסכם " נעדר גמירות דעת, מסוימות וקיבול, אף לא קיבול בהתנהגות" דינה להידחות שעה שהנתבע מודה כי פעל לקידום "משאלת ליבו" של המנוח עוד בטרם פטירתו ונוכח קיומה של צוואה המשקפת את רצון המנוח והתואמת מהותית את התנהלות הנתבע לאורך השנים.
-
דומה כי הסיבה בעטיה מבקש היום הנתבע להחריג הוראת ס' 5א בצוואה ולראות בה משום "משאלת לב" בלבד נובעת מהעובדה כי הוא עתיד לקבל דירה אחת בלבד ולא מספר דירות.
הנתבע מודה בכך בסע' 36 לסיכומיו - "...מציאות זאת (קבלת מספר דירות תמורת החנות-א.ש.ד)
למרבה הצער אינה קיימת כלל". על כן, ממשיך הנתבע וטוען, כי הוא "אינו יכול לקיים את משאלת הלב של אביו".
אלא שאין לטענה זו, הכרוכה אחר מספר הדירות שיתקבלו, כל אחיזה בהסכם המשתקף כאמור מתוך לשון הצוואה ולא שוכנעתי שאלה הם פני הדברים.
-
למעשה הנתבע ואחיו הודו שהיה הסכם בעל פה עם המנוח אך לא נתנו טעם מבורר מדוע יש לקבוע כי כי ההסכם היה רק ביחס לאמם הגב' א'.
במצב דברים זה בו הוכח קיומו של הסכם בעל פה לטובת צד ג' ששוקף על ידי המנוח שהיה צד להסכם, במסגרת הצוואה, עובר הנטל המשני להוכיח שתוכן ההסכם בעל פה שונה מזה ששוקף בצוואה לכתפי הנתבע. נטל שהנתבע לא צלח להרים.
-
זאת ועוד, העובדה שהנתבע ואחיו מודים שהיה הסכם בעל פה ביחס למקרקעין במסגרתו הוסכם כי הגב' א' תקבל את השכירות, גם שומטת את הקרקע תחת הטענה שיש לבחון האמור רק בראי הרישום הפורמלי.
-
לא נסתרה מעיני טענת הנתבע באשר לדרישת הכתב בעסקת מקרקעין, בהתאם להוראת סע' 8 לחוק המקרקעין.
במשך השנים רוככה דרישת הכתב, אם כי הלכה זו אינה מגובשת ולא ברור מהו המינימום ההכרחי כדי לענות על דרישה זו ואולם מגמת הפסיקה ברורה - גישה מחמירה לגבי דרישת הכתב תהיה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה ולכן יש להקל עם התובעים אכיפת התחייבות במקרקעין. (ר' ע"א 986/93 קלמר נ' מ' גיא ואח' (נבו, 12.6.96).
לפי הגישה "החיצונית" בפסק הדין הנזכר, יש להיזקק לעקרונות משפטיים המצויים מחוץ לגדרו של סע' 8 לחוק המקרקעין - הוא עיקרון תום הלב המעוגן בסע' 12 לחוק החוזים. לפי גישה זו, יש בכוחו של עקרון זה, במקרים מסוימים מיוחדים ויוצאי דופן, לשלול את דרישת הכתב לשכלול התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין. אין רשימה סגורה והמקרים משתנים על פי נסיבות החיים (שם, עמ' 197).
-
במקרה שלפנינו שעה שהובהר והוכח כי רישום החנות על שם הנתבע נועד על פי תכליתו באותה העת ל"הציל" את החנות מעיקול לטובת החובות שרבצו לפתחו של המנוח, בעוד הנתבע היה למעשה שותף פעיל יחד עם המנוח במהלך זה (ודי להזכיר כי שנים לאחר מכן כלל לא נהג מנהג בעלים בנכס), הרי שאין הוא יכול להסתתר מאחורי דרישת הכתב לבדה כטענת הגנה תקפה, כל שכן במערכת היחסים שבין בני המשפחה כאשר אחיותיו התובעות לא היו חלק ממהלך זה ולא הוכח שידעו. המדובר בחוסר תם לב של ממש.
-
הנתבע, כאמור, לא מכחיש את האפשרות, כי החנות הועברה על שמו על מנת שלא תעוקל, הנתבע מודה "במשאלת ליבו" של המנוח להעניק דירה לתובעות, הנתבע מודה כי פעל עוד קודם לפטירת המנוח לקיים את "משאלת ליבו", הנתבע מודה כי אם היו מתקבלות מספר דירות היה מעניק אחת מהן לתובעות.
-
בראי מערכת היחסים המשפחתית, כאשר אין עוד חולק כי הנתבע אחיו ואמו פעלו במשך השנים על פי הוראות סעיפים 5 ב' ג' לצוואה, יש לראות בצוואת המנוח כראיה מהותית, המשקפת מהות ההסכם שבעל פה אשר נכרת בין המנוח לנתבע במסגרתו סוכם, ביו היתר, להעניק לתובעות דירה. יש אף לדידי לראות בביצוע החלקי של ההסכם וההסתמכות הנגזרת ממנו כטעם ראוי לאכיפת החוזה כולו המשתקף מתוך לשון הצוואה.
-
טענת הנתבע בסיכומיו, לפיה התחייבות המנוח כלפי התובעות הנה בבחינת "עסקאות נוגדות" על פי סע' 9 לחוק המקרקעין אינה נהירה.
סע' 9 לחוק המקרקעין דן במקרה בו אדם התחייב לעשות עסקה במקרקעין ובטרם זו הסתיימה ברישום, חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת. אין זה המקרה שלפנינו. התחייבות המנוח להעניק לתובעות דירה אינה במישור היחסים שבינו ובינן, אלא שבין המנוח לנתבע - לטובת התובעות. כך גם אין בה כדי לפגוע בהעברת החנות לבעלות הנתבע במתנה שהושלמה ברישום.
-
לא זו אף זו, גם לו מסתכלים על הנסיבות בפריזמה של דיני המתנה, נמצא שמערכת העובדות מלמדת כי עסקינן במתנה בחיוב (להבדיל ממתנה על תנאי כטענת התובעות) המהווה למעשה חוזה ספציפי לטובת צד ג'.
-
סעיף 4 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968(להלן:'חוק המתנה'), קובע כדלקמן:
"מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור – היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו".
-
על חוזה המתנה חלות שתי מערכות של הוראות חוק: ראשית, זו המיוחדת שנכללה בחוק המתנה, תשכ"ח-1968, ושנית, בהיעדר הסדר ספציפי בחוק המתנה, ההוראות הכלליות של דיני החוזים.
לעניין הבנת מהותו המשפטית של התנאי הקבוע בס' 4 עלינו לפנות לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ובעיקר לסעיף 27 הקובע:
"חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן- תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן- תנאי מפסיק)".
-
סעיף 4 לחוק המתנה מכיר באפשרות של מתנה על תנאי ומתנה בחיוב. במתנה על תנאי, משהפר מקבל המתנה את התנאי שנקבע בהסכם המתנה, עומדת לנותן המתנה הזכות לביטול עסקת המתנה והשבת המתנה בחזרה לידיו ואילו במתנה שבצידה חיוב לא יכול נותן המתנה לבטל את המתנה ולזכות בהשבתה ובמקרה כזה עומדת לנותן המתנה או למי שהחיוב הוא לזכותו, הזכות לקבלת תרופות מכוח חוק החוזים. הזכות לדרוש את מילוי החיוב מסורה הן לנותן המתנה והן לצד ג' שהחיוב הוא לזכותו.
-
תוקף המתנה במקרה שלפנינו אינו מוטל בספק ואינו תלוי ועומד. נהפוך הוא: חיובו של הנתבע קם כתוצאה מתוקף המתנה. לאחר שהנתבע זכה במתנה, הוא חייב מבחינה משפטית לקיים את החיוב.
-
אכן תצהירי המתנה שותקים בקשר לקיומו של חיוב. אולם כבר הובהר לעיל כי ביסוד העברת החנות לנתבע עמד רצונו של המנוח להגן על רכושו, רכוש שעמד בסכנת עיקול. בהינתן הנסיבות כפי שפורטו לעיל, ניתן להניח כי המנוח ביקש לסייג בכל דרך עיסקת המתנה הפורמלית שמא לא תצלח והחנות, שהיתה מקור פרנסתו, תאבד מידיו, זאת לצד אמונתו של המנוח, כפי שהעידו כלל בעלי הדין והעדים, בפוטנציאל הטמון בהשבחת שטח החנות במסגרת פרויקט פינוי בינוי.
העובדה, כי הנתבע ועדיו התנהלו בהתאם להתניות המפורטות בסע' 5 ב' ג' לצוואה שנים קודם לעריכתה, אף שלתניות אלה אין כל אזכור בתצהירי המתנה, אך מחזקים הנחה זו ויש במכלול הנסיבות כדי לתמוך במסקנה כי הסכם ובצידו חיוב אמנם היה.
-
לאור המפורט דלעיל מצאתי לקבוע, כי בין המנוח לנתבע נכרת הסכם בעל פה ולפיו על אף העברת הזכויות בחנות במתנה על שם הנתבע, תועבר מלוא התמורה המתקבלת מהשכרת החנות – לידי הגב' א', לא תעשה כל דיספוזיציה בחנות עד אחרית ימיה ותוענק לתובעות בעלות בדירה שתתקבל מפרויקט פינוי בינוי בשטחה של החנות.
מכאן יש לבחון גם את עילת התביעה הנוספת הנובעת מאכיפת חיוב בצוואה.
אכיפת חיוב בצוואה
-
כאמור, לטענת התובעות זכאותן נובעת גם מכוח חוק הירושה לקיום או אכיפת תנאי הצוואה המצוינים בס' 4, 5 לצוואה עת מדובר למעשה בצוואה בתנאים מכוח סעיף 43 לחוק הירושה, כאשר על פי הדין החל המנוח יכול היה להתנות את זכיית היורש בביצוע פעולות בנכסים של הנתבע עצמו שאינם בגדר העיזבון.
-
לדידו של הנתבע דין טענה זו להידחות על הסף אך על יסוד קביעת בית המשפט המחוזי אשר דחה הבר"ע על החלטת כב' הש' אופק מיום 11.7.18 שקבעה כי התביעה אינה לפי חוק הירושה ומכאן אף נקבע כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט זה. המסגרת הנורמטיבית היא דיני המקרקעין דיני החוזים ודני המתנה ולא דיני הירושה (ס' 2 לסיכומים)
-
אבהיר בפתח הדברים כי אין בידי לקבל טענה זו. פרשנות זו אינה עולה לדידי בקנה אחד עם לשון ההחלטה. בית המשפט המחוזי ציין מפורשות בהחלטתו, כי עילה נוספת העולה מתוך התביעה, בנוסף לעילה החוזית, היא לאכיפת חיוב בצוואה שלגישת התובעות מקנה להן את הסעד לו עתרו בתביעה (קבלת הדירה). אכן לצורך בחינת שאלת הסמכות המקומית נקבע כי תביעות לאכיפת חיובים שמוצאים ביטויים בצוואה שקוימה, נופלות לקטגוריה של תביעות שעילתן 'סכסוך בקשר לירושה' על פי סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה- 1995 ולא תביעות לפי 'חוק הירושה'. לא נקבע כי יש בכך לאיין ברור ובחינת העילה לאורו של סימן ג' לפרק השלישי לחוק הירושה הנושא כותרת "הוראות הצוואה" ובכלל זאת ס' 43 הנזכר.
-
לגופו של עניין, הנתבע טוען יש לראות בהוראת ס' 5 א' כהוראה בטלה מאחר ואין מוריש יכול להוריש יותר ממה שיש לו.
עוד נטען כי כאשר רצה המנוח לנסח "תנאי דוחה" בצוואה, ביחס לנכס שהיה בבעלותו באותה עת, הוא בחר בניסוח מפורש כפי העולה מסע' 3 לצוואה, כדלקמן:
"הנני מורה ומצווה כי תנאי לזכייתם של בניי בדירת המגורים הנזכרת בסעיף 2 לצוואתי הינו כי כ"א אחד מהם ישלם לכל אחת מבנותיי...".
לעומת זאת, סע' 4, 5 לצוואה, אינם מנוסחים על דרך "תנאי" -
"4. בכפוף לקבוע בסעיף 5 להלן בצוואתי, הנני מצווה בנוסף שלני בניי, בחלקים שווים...את כל רכושי...
5. באשר לחנות...הנני מורה כדלקמן:
החנות הועברה עוד בחיי ללא תמורה לבני *** תוך הבטחה...". (ההדגשות אינם במקור- א.ש.ד)
-
"עקרון יסוד הוא שאין אדם יכול לצוות על רכוש שאינו שייך לו. עם זאת יש ערך משפטי להוראת צוואה המחייבת אדם להעביר מרכושו של אותו אדם לצד שלישי, אם אותה צוואה מזכה אותו אדם בחלק מרכושו של המצווה. עיקרון היסוד הוא שאין אדם יכול ליטול על פי צוואה, אם איננו מוכן לציית להוראותיה בשלמותן..... הבסיס המקורי לכלל הבחירה הוא תנאי מכללא, המיוחס למצווה, לפיו נתן את רכושו לזוכה רק בתנאי שהזוכה מצידו יתן את נכסיו משל עצמו לצד שלישי....
לפי סעיף 43 לחוק הירושה, רשאי המצווה לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי, ותנאי זה הוא תנאי דוחה. אם מתברר שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים, זוכים היורשים על פי דין, אלא אם קבעה הצוואה מי יירש אחריו.." (ר' מאמרו של פרופ' שיפמן "האם חלה תורת הבחירה (election) בדיני צוואות?", עיוני משפט י"ג (תשמ"ח-מ"ט) 93).
יש שרצונו של המצווה משתקף בתנאי שהוא קובע בצוואתו, אשר רק בהתקיימו תקום זכיית היורש. ואכן על פי סעיף 43 (א) לחוק הירושה, "המצווה רשאי לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד". תנאי מותר זה הוא מסוג התנאים התולים את הזכייה עד לבואם... ויש בו כדי לשמש מכשיר בידי המוריש לשמור על אינטרסים שהוא מעוניין כי יתקיימו לאחר פטירתו.." (ר' ע"א 119/89 צ' טורנר נ' מ' טורנר ואח' וערעור שכנגד [1], בעמ' 81).
-
מן האמור עולה, כי טענתו היסודית של הנתבע לפיה הוראת סעיף 5א' אינה ניתנת לאכיפה מהטעם כי "אין אדם אינו יכול לצוות על רכוש שאינו שלו" דינה להידחות.
(לעניין זה אעיר כי טענת הנתבע בסיכומיו ממילא אינה תואמת דברי ב"כ הנתבע בדיון מיום 25.2.19 אז לא חלק על האפשרות של מצווה להתנות תנאי בצוואתו לפיה יירש אדם רכוש ובתנאי כי אותו אדם ייתן מרכושו לע או יבצע פעולה כזו או אחרת (פרוטוקול 31.12.19, עמ' 11, ש' 12-13)).
-
בהינתן האמור, יש לבחון אפוא האם על פי לשון הצוואה ונסיבות העניין יש לפרש האמור בסעיפים 4,5 שבה כמהווים תנאי דוחה לזכיית הנתבע בירושה.
-
עקרונות פרשנות צוואה מגולמים בסעיף 54(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, המחייב פרשנות לפי "אומד דעתו של המנוח כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה ואינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות:
"...משראה המוריש לנכון לצוות כיצד ולמי יחולק עיזבונו, כי אז חל העיקרון של כיבוד רצון המצווה, בתור - 'מדיניות משפטית ראויה שיש להגשימה. היא עוברת כחוט השני בדיני הירושה, היא משמשת קו מנחה לפירושן של הוראות שונות של חוק הירושה...' (ר' ע"א 245/85, בעמ' 785).
-
בבואי לבחון טענות הצדדים בראי עקרונות פרשנות צוואה כאמור בסעיף 54(א) לחוק הירושה ונוכח כלל הנסיבות שלפניי, מצאתי לבכר עמדת התובעות.
-
מקובלת עליי טענת התובעות, כי המילה "בכפוף" מבטאת כפשוטה משמעות ברורה של הצבת תנאי.
אין בעובדה, שבסעיף 3 לצוואה בחר המנוח להשתמש במינוח אחר, כדי לאיין את הפרשנות הפשוטה הנגזרת מלשון הצוואה ומפרוש המילה "בכפוף".
אין חולק כי בעת כתיבת הצוואה המנוח ידע כי החנות הועברה על שם הנתבע כאשר מציין כי ההעברה נעשתה במסגרת "הבטחה" תוך הצבת תנאי לביצוע אותה הבטחה ואין מדובר בשגגה שנפלה עם המנוח לפיה סבר כי מדובר ברכושו. במצב זה ברורה כוונת המצווה לקשור את הזוכה (הנתבע) למפורט בסעיף, שכן מתוך הכתוב מסתברת הכוונה ליצור תנאי מכללא.
ס' 4 כפשוטו מקים תנאי ברור לפיו הנתבע הנו נהנה על פי הצוואה בכפוף לביצוע אותה הבטחה שנתן למנוח.
-
טענת הנתבע המבקשת לייחס כוונה אחרת לציווי המנוח, מהווה למעשה טענה בעל-פה ופרשנות אישית כנגד לשון הצוואה.
-
יש ליתן בכורה ללשון הצוואה הברורה. "...מקום שהנפטר אמר דברים מפורשים, יש, ככל שהדבר אפשרי, לשאוף לכך שדברים אלה יבוצעו" (ע"א 449/88 עופרי נ' פרלמן, פ"ד מה(1) 600, 607; וע"א 4377/04 הנ"ל).
כל פרשנות נטענת כנגד לשון הצוואה יש לעשות במשנה זהירות כדי לא לפגוע ברצון המצווה וחלילה לא ליצור צוואה חדשה לפי אומד דעתו של הפרשן. (ר' פרופ' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה 1965 עמ' 462).
-
פרשנות אישית זו של הנתבע המבקשת לראות בס' 5א' לבד "משום משאלת לב" או תנאי "שנכתב בהיסח דעת" אף אינה מתיישבת עם מכלול הנסיבות כפי שהוצגו לפניי, בראשן העובדה כי הנתבע מקיים אחר הוראות סעיף 5 ב' ו- ג' לצוואה בעניין העברת דמי השכירות לאם ואיסור דיספוזציה בחנות מאז העברת החנות לידיו באופן העולה כדי מניעות מלטעון כנגד האמור בס' 5א דווקא, כך גם זיקת המנוח לחנות עד פטירתו, נסיבות העברת החנות לנתבע, ועד הנטען בקשר לפיצוי התובעות והכל כפי שפורט בהרחבה בפרק הראשון לעיל.
-
לא היה גם בעדויות הנתבע ועדיו כדי לתמוך במסקנה כי האמור בס' 5א הינו בבחינת משאלת לב בלבד. נמצא כי עדויות הנתבע ועדיו כנגד התנאי המפורש בצוואה נשענות על סברות ופרשנות אישית להבדיל מידיעה אישית.
את טענתו בדבר "משאלת לב" תומך הנתבע בנימוק כי האמור בס' 5א "לא הגיוני" (עמ' 73 ש' 10) תוך שמבהיר כי כלל לא ידע אודות קיומה של הצוואה ונחשף אליה רק לאחר מות המנוח (ע' 80, ש' 23) וכן לא פסל האפשרות כי ס' 5 נכתב על רקע נסיונות המנוח לקדם עסקת קומבינציה לצורך השבחת הזכויות בחנות - "..אולי זו הסיבה שהוא כתב את ס' 5 בצוואה.."(עמ' 82, ש' 1).
כאשר נשאל אם יש לו הסבר לנוסח הצוואה טען כי "אני לא יודע מה הבנות עשו לו בראש" (עמ' 80, ש' 19), בעוד ידוע כי לא התעוררה כל התנגדות לקיום הצוואה בכל שלב.
עדותו נמצאה לעיתים כמתחמקת ובלתי עניינית כשבחר להשיב: "..תשאל אותו (את המנוח א.ש.ד) הוא בקריית שאול" (עמ' 74 ש' 4 , עמ' 83 ש' 9).
הגב' א' אף היא טענה לפרשנות של "משאלת לב" בתצהירה וכי המנוח הותיר עניין זה לשיקול הנתבע. בעדותה כלל לא זכרה איפה חתמה על תצהירה ולפני מי חתמה (עמ' 38, ש' 12 – 19). בהמשך עדותה וכנשתבקשה להסביר הצהרתה ענתה כי "אני לא פרשנית .." וכן אמרתי שאני לא מפרשת.." ולבסוף למעשה כי טענתה בעניין זה היא "פרשנות אישית שלי" (עמ' 53, ש' 17 – עמ' 54, ש' 7). מעדותה נלמד כי המנוח כלל לא עירב אותה בכל הקשור לפרויקט פינוי בנוי על המשתמע מכך. באותה נשימה איא כי כל השנים ולאחר פטירתו של המנוח פעלה בהתאם להוראות הצוואה (עמ' 44, ש' 23 – 24).
חקירתה התאפיינה בבגידת זכרונה לעיתים קרובות ובאופן שהותיר רושם כי העדה מתחמקת מלענות תשובות ישירות. בעדותה התגלו סתירות ופרכות.
גם עדות ע' התאפיינה בפרשנות סובייקטיבית ולא בידיעה אישית. העד הבהיר כי לא היה מעורב בעריכת הצוואה ולא יודע מה המנוח כתב (עמ' 68, ש' 1-3, 69 ש' 24 - עמ' 70 ש' 3). העד אף מסר כי "אני לא יודע להסביר למה אבא ניסח באופן שניסח"(עמ' 69, ש' 5) ומבהיר כי המנוח נהג לדייק מאוד בדבריו (עמ' 69, ש' 8 - 9).
-
כך ובנוסף גם טענת הנתבע לפיה ביסוד ההוראה הנזכרת בס' 5 א' לצוואה עמדה צפייה של המנוח כי מתוך פרויקט פינוי בינוי תצמח זכות לקבלת מספר דירות ואולם עת עתידה להתקבל דירה אחת בלבד בנוסף לחנות הרי שאין לפרש לשון הצוואה ככזו המעניקה לתובעות את הדירה היחידה שעתידה להתקבל, מהווה משום פרשנות אישית שאינה עולה מתוך הלשון הפשוטה של הצוואה.
כאמור ס' 5 א לצוואה קובע:
"החנות הועברה עוד בחיי ללא תמורה לבני *** תוך הבטחה שבאם יהרסו את החנות ויבנו במקומה מבנה רב קומות תועבר דירה אחת, ובניכוי כל ההוצאות שיהיו ל*** בגין הבנייה, ע"ש שתי בנותיי *** ו *** ובכפוף לקבוע בסעיף ג' להלן.
הנני מורה ומצווה לשני בניי *** ו- **** את כל הזכויות הנוספות ככל שיהיו לדירות/חנויות נוספות באם אלה יבנו ובכפוף לסעיף ג' להלן. (ההדגשה אינה במקור).
-
לא מן הנמנע, כי המנוח סבר שיש והפרויקט יניב מספר נכסים ולא דירה אחת וחנות.
ואולם גם בסוגיה זו אין לנו אלא להיצמד לפירוש הפשוט העולה מתוך קריאת הצוואה.
בהינתן כי המנוח ביקש להנחיל לתובעות דירה אחת כתנאי לזכיית הנתבע ברכושו תוך שקבע את יתר הזכויות, "ככל שיהיו", לבניו הרי שאין בידי לצקת פרוש אחר על סמך טענת הנתבע.
-
אם סבר הנתבע, כי יש לצקת כוונה אחרת ללשון הצוואה המשתקפת כפשוטה מתוך הביטויים "בכפוף ל-", "ככל שיהיו" ויתר ההוראות המפורטות, היה מצופה כי יזמן לעדות את העדים לצוואה/ עורך הצוואה. הימנעות זו פועלת בנסיבות שלפניי לחובת הנתבע.
-
כמו כן קריאת הצוואה בראי כלל הנסיבות כמתואר לעיל מובילה למסקנה המסתברת כי האינטרס אותו ביקש המנוח לקיים לאחר פטירתו כרוך אחר מצבם הכלכלי של כל ילדיו. הנתבע עצמו גרס כי יכול וזו הייתה כוונתו של המנוח (עמ' 82, ש' 1). גם הגב' א' מאשרת בעדותה כי בצוואתו המנוח רצה לאזן בין הילדים שלו -
ש. אז בצוואה בעצם מה **** רצה לעשות הוא רצה לאזן בין הילדים שלו?
ת. כן. (עמ' 52 ש' 17 – 18).
הדבר גם מוצא חיזוק בהוראת ס' 3 לצוואה עת ניתן ביטוי לאינטרס כלכלי של התובעות כאשר נקבע כי על הנתבע ואחיו ע' לשלם לכל אחת מהתובעות סך של 40,000 דולר כתנאי לזכייתם בדירה ב***. ואולם הנתבע לא משיג על הוראת ס' 3 לצוואה הנזכרת והדבר מחליש במידה רבה טענתו כי על רקע מערכת יחסים עכורה בין המנוח לתובעות לא ייתכן כי המנוח ביכר לדאוג לעניינן הכלכלי.
-
הצדדים הרבו שלא לצורך במתן התייחסות באשר לטיב מערכת היחסים אשר שררה בין כל אחת מהתובעות לאב המנוח. לטענת הנתבע הייתה זו מערכת יחסים עגומה בה נטשו התובעות את האב שנים ארוכות ולא מצאו לנכון לחדש הקשר עמו גם כשהיה על ערש דווי. (לתמיכה בטענתו צירף הנתבע שני מכתבים ששלח המנוח לבנותיו בשנים 2001 - 2002 בהן מלין על התנהלותן, סע' 3 - 4 לתצהיר הנתבע). התובעות מנגד טענו כי טענות הנתבע בעניין טיב היחסים אינן אלא ניסיון הכפשה ופגיעה בזיכרון המנוח שכן לאור השנים נשמר קשר רצוף בין המנוח לבנות ובעיקר הבת יעל (לתמיכה בטענתן צירפו צבר מכתבים מתקופות שונות).
-
יצוין כי הצוואה נערכה במועד המאוחר לכתיבת המכתבים שצירף הנתבע ואף עולה מתוך מכתבים שצירפו התובעות כי הקשר עם המנוח נמשך גם לאחר מועד עריכת הצוואה. כך ואחרת, בעת שניתן צו לקיום צוואת המנוח לא טען איש כי הצוואה אינה משקפת את רצונו החופשי.
לא מן הנמנע כי דווקא בשל המורכבות הנגזרת מתוך המערכת היחסים המשפחתית בנסיבות שלפניי ביקש המנוח למצוא מזור ותיקון בדרך בה כתב צוואתו.
ואולם איני נדרשת לקבוע כל ממצא פוזיטיבי בעניין זה והדברים מובאים למעלה מן הנדרש.
-
זאת ועוד, הצוואה קוימה עוד בשנת 2003. הדעת נותנת כי מקום בו הנתבע סבר שהצוואה לא משקפת את רצון המנוח היה מעורר זאת בזמן אמת. הנתבע החריש שנים ארוכות ועל כן חזקה שלשון הצוואה משקפת את תוכן ההסכמות המשפחתיות כפי שהתובעות פרטו בגירסתן. עצם ההתנערות היום בחלוף כמעט 20 שנה מתוכן הצוואה מהווה חוסר תם לב דיוני, במשנה תוקף כאשר אין חולק כי הוא מקיים אחר יתר הורות הצוואה.
-
לבסוף יש לציין כי בפועל הנתבע ואחיו הם אלה שזכו בחלק הארי מעזבון המנוח. הגם שלא הובהר כדבעי במסגרת ההליך היקף העיזבון הרי שנלמד כי בניגוד למצג שביקש הנתבע להציג בתצהירו כחסר נכסים, מלבד החנות, למעשה התברר שקיבל מאמו בשנת 2013 או בסמוך לכך דירה בשווי כמה מיליונים (עמ' 60, ש' 9 – 20). גם האח ע' קיבל מאימו בשנת 2017 מחצית זכויות בבית המגורים בשכונת *** (אותו נכס המוזכר בס' 2 לצוואה), תוך שהאם מצהירה כי בחרה לעשות כן בשל המחשבה כי אמנם התובעות יעמדו על זכויותיהן בצוואה ובלשונה "ידעתי שהן תעשנה בעיות ולכן ביקשתי שיעבירו את זה ישר לילדים" (עמ' 43, ש' 12 - 13).
אין במתן הסעד המבוקש בתביעה כדי להותיר הנתבע חסר כל כפי שביקש לטעון.
-
בשולי הדברים אציין כי בכל הקשור לטענות מי מהצדדים ביחס לתניית הסילוקין המנויה בסע' 9 לצוואה הקובעת - "באם איזה יורש מיורשיי יערער בכל הליך שהוא על תוקפה ונכונותה של צוואה זו הוא ינושל מעזבוני וחלקו יחולק שווה בשווה בין יתר יורשיי" הרי שכפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 24.10.18, תביעה לבחינת תניית הסילוקין ופרשנות הצוואה בהקשר זה, טרם הוגשה והיא מקדימה את זמנה ומכאן שאין מקום להידרש לטענה זו במסגרת פסק הדין.
נכון הדבר גם באשר לטענות מי מהצדדים המבקשות לאשר או לשלול זכות הנתבע להסיר ידיו מרכוש המנוח ולהותיר הדירה לעצמו בהתאם ל"תורת הבחירה", שכן הדבר חורג מהמסגרת הדיונית המונחת לפני המשתקפת בכתב התביעה.
סוף דבר
-
מכל המקובץ לעיל התביעה מתקבלת.
-
הנני מצהירה כי התובעות זכאיות לרישום דירה אחת על שמן מכלל הזכויות שינבעו "מפרויקט פינוי בינוי" באשר לחנות שברחוב ***, הידועה כגוש ***, חלקה ***, תת חלקה **, הן מכוח אכיפת הסכם והן מכוח אכיפת חיוב בצוואה.
-
ככל הנדרש תוגש פסיקתא לחתימתי .
-
נוכח תוצאת ההליך הנתבע יישא בהוצאות משפט לטובת התובעות בסך של 30,000 ₪.
בכך מסתיים ברור ההליך שבכותרת.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתנה היום, י"ב אדר ב' תשפ"ב, 15 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
אפרת שהם דליות ,שופטת